טיטולים שמחליפים צבע בשבת

בתשובה: "שכיון שההורים אין להם ענין בצבע או מחיקתו, אלא רק כדי לדעת שצריך לחליף (להחליף) טיטול, והקטן עושה זאת מעצמו ולצרכו"

ומי אני ומה אני להקשות על האי גברא רבא.
אבל תורה היא וללמוד אני צריך,

לכאורה יוקשה, דהא על נקודה הזאת שזה נקרא "צובע" אין מערער.
אלא על זה שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, והר"ז פ"ר (דניחא ליה)?

ואולי אפילו זה מלאכה שצריך לגופה, שצריך (רוצה) לראות את הפס וכו' וזוהי מטרתו של הפס?
עיין שועה"ר סימן רע"ח ס"א.

ומה שהקטן עושה מעצמו: לכאורה הרי זה
דומה לפתיחת דלת בשבת נגד נר שיהי' עי"ז גרם כיבוי שאסור (בתחילת סימן רע"ז). ובפרט ששם אין לו שום הנאה מכיבוי הנר.

וגם יש לדמות לדין שאין נותנים כלי תחת הנר (סימן רס"ה ס"ג) שאין לו הנאה שהכלי מתבטל מהיכנו.

לאחר העיון:

שאלה זו מתחלקת לשני שאלות:
א) האם מותר לי לעשות פעולה שמזה יהיה ודאי מלאכה, ע"י גורם אחר, ובנידו"ד קטן ללא ידיעתו?
ב) האם מותר לגרום לקטן לעשות מלאכה עבור הגדול ללא ידיעתו של הקטן?

בנוגע לשאלה הא':

בתגובותי הראשונה רציתי לומר שזה פ"ר:
הרבנים דחו היות ואין לדמות פ"ר שיש רק מעשה שלי עם הטבע לבין מעשה שלי עם מעשה הקטן:

ואה"נ, הטענה חזקה, שלא מצינו (לכאורה) פ"ר שהוא בצירוף עם "מעשה" של מישהו אחר, ואפילו קטן, ואפילו בהמה, (לא חיפשתי מספיק, אבל לא מצאתי לע"ע).

אבל בלי להיכנס לענין פ"ר, בכל זאת לכאורה אסור, שהרי מצינו שאסור להניח מצודות בשבת, ואע"פ שזה לא פ"ר שהבעל חי יתפש במצודה, (סימן שט"ז מג"א סק"ח).

היינו שמעשה שלי + מעשה של בעל חי אחר (ולכאורה יש לדמות לקטן) אסור, אף אם לא בטוח שהבעל חי יעשה את המלאכה, גם כאן מעשה שלי + מעשה קטן, צריך להיות לכאורה אסור.

עאכו"כ כאן שודאי שהקטן יעשה צרכיו, ואין זה כמו צידה, ש"אינו ידוע אם יצוד אם לאו".

[ואף אם נרצה לומר ששאני הכא דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה?
הרי המג"א דיבר אודות תפיסת עכבר, שזה גם "אינה צריך לגופה" (כמו נחש בסעיף ט' ועיי"ש משנ"ב).
וחוץ מזה שכאן זה כן מלאכה שצריכה לגופה כמו שכתבתי לעיל בתגובתי הראשונה.]

אמנם בסופו של דבר אין כל זה ראיה מספיקה בגלל שמדובר במעשה שלי גרידא בלי התערבות מעשה של "מישהו אחר" ואף שהתינוק אינו בן דעת, ה"ה שהוא שונה מבהמה.

זה שהחלק השני (ובעצם כל המלאכה) נעשה ע"י קטן, ולא על ידי הטבע (או בהמה), יש לחלק לשני פריטים:
1. בנוגע לעניין פ"ר, האם זה מוריד מהאחוזים של הודאות של הפ"ר.
2. האם נאמר דין פ"ר במקרה שיש שותף (עאכו"כ, מישהו שעושה את הכל, בידיעה או שלא בידיעה).

ובכן, בנוגע לנקודה 1. לכאורה מאי נפקא מינה, אם זה טבע, בהמה, או קטן, הרי זה בטוח שסוף סוף המלאכה תיעשה, (ראה סימן של"ו סעיף ד').
ובנוגע לנקודה 2. הנידון כבר לא יהי' פ"ר או לא, אלא האם מותר לגרום לאחר לעשות מלאכה, יותר נכון שתיעשה מלאכה ע"י, ללא ידיעתו.
והאם יש נפקא מינה בין גדול לקטן.

דוגמא להמחשה: קטן שהולך לבית הכנסת, האם מותר לשים מפתח בכיס שלו, ללא ידיעתו, במקום שאין עירוב, להוליך המפתח לשם לפתוח התא שלי, (של הגדול) שהרי בטוח* שיעשה מלאכה.
בטוח שזה לא מלאכה גמורה, זה לא מלאכת מחשבת וכו', אמנם לכאורה צע"'ג האם מותר.

(*באמת שזה לא כל בטוח (ואולי זה לא משנה), וק"ו לנידו"ד).

וכאן הגענו לשאלה הב' (שבתחילת תגובה זו).

ובזה גופא: כתבתי בתגובתי האחרונה שמעשה הקטן נקרא גרמא (גרמא 2).

ולכאורה לאו דווקא, שאפשר לומר כן, שהרי זה נהיה תיכף ומיד כשעושה צרכיו, והוי כמו גירא דילי',
דוגמא לזה: ראה בסימן ש"כ סעיף י"ד עם וראה במג"א וט"ז.
וכתב בספר יראים (מצוה רע”ד): “צריך האדם להזהר במקום שעשבים וזרעים צריכין למים כגון בימות הקיץ שלא ישליך שם מים ולא ירחץ ידיו עליהם ולא ישתין עליהם. אע”פ שלא יתכוין לגידולם, פסיק רישיה ולא ימות, שאי אפשר שלא יועיל לגדלם… איסורא דרבנן איכא אפילו בארעא דחבריה… הלכך צריך להזהר ולחוש”.
ואין שלדידן לא פוסקים כמוהו, היינו משום שסבירא לן
שאין זה מועיל לזרעים, "לפי שעזים הם ושורפים את הזרעים ומונעים אותם מלהצמיח" (משנ"ב של"ו ס"ק כ"ח), אבל אם זה היה עושה הטבה לקרקע היה אסור, (אף שזה יהי' לאחר זמן (עיין שם סעיף ד' ובמשנ"ב).

וק"ו לדידן שמעשה הצביעה נעשה תיכף ומיד*.
היינו שלא פשוט כלל לומר שמעשה הקטן הוא רק "גרמא".

(*לעשות ניסיון, )

עוד נקודה:
לכאורה היה אפשר להביא ראיה שמותר לגרום לקטן לעשות מלאכה בשבילנו, ועאכו"כ שזה ללא ידיעתו מהדעה שהובאה בשועה"ר (סימן שמ"ג ס"ו).
אבל נראה לפענ"ד, שמדובר דוקא באיסור שעיקרו מד"ס כגון לאכול לפני קידוש וכו', משא"כ במלאכה שזה מדאורייתא אלא שזה לא מלאכת מחשבת ולכן אסור מדרבנן, ל"ד שניתן לגרום לקטן לעשות את זה עבור הגדול.

עוד קצת ראיה לכאורה:
בשועה"ר (סימן רנ"ג ס"י):
.."ומכל מקום מותר לומר לנכרי ליטלה ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר אם כן אף שמאליו נעשה האיסור הרי לא נעשה בשליחות הישראל שהישראל לא צוהו על ככה והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור"

מהלשון בסוף, שהוסיף "והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת" משמע קצת, שקטן שגם אינו מוזהר על השבת, אבל אי אפשר לומר "אינו מוזהר כלל", וכמו שרואים שמי שהחשיך עליו הדרך בערב שבת נותן כיסו לנכרי, ורק אם אין עימו נכרי נותן לקטן, (סימן רס"ו סעיף ה') "שהקטן יבוא לכלל דעת", זאת אומרת שגם בהיותו קטן ה"ה ב"כלל שבת", ורק שחסר בו דעת, להיות חייב בקיום המצוות,
ובפרט אביו, שחייב בחינוך (כמ"ש בסימן שמ"ג).
ואם כן, לכאורה אסור לנו לגרום פ"ר למי שהוא ב"כלל שבת" (והקטן כשעושה אין לך פ"ר גדול מזה).

ועוד פרט: שאי אפשר לומר שלהקטן זה פ"ר דלא ניחא ליה, בגלל שיש לו איזה שהוא נ"מ מהפס, שלגדול יהי' יותר קל, ובמילא יותר מהר (היינו שיבדוק ביותר תדירות), ואם כן זה ניחא ליה.
והגדרת פ"ר דלא ניחא ליה, בביה"ל סימן ש"כ ד"ה דלא ניחא ליה "ואין לו שום נפקא מינה בזה".

ויש לעיין ולהעיר עוד בזה.
וכמובן שכל מה שכתבתי הוא בגדר "לכאורה".