הכניס מזוודה של חברו לתא מטען של האוטבוס באמצע נסיעה

רבני בית ההוראה
כ"ג חשון ה'תשע"ח

שאלה:

מי שהוציא מתא המטען של האוטובוס מזוודה, ומצא שם בחוץ עוד מזוודה אחרת, ולא ראה את הבעליםל והכניסה בחזרה לתא מהטען, ומיד כשהאוטובוס נסע בא בעל המזוודה ושאל האם ראה מזוודה כאן, ואמר לו שהכניסו לתא המטען, וכיון שראה האדם הנ”ל שבעל המזוודה טרוד הזמין מונית ונסע אחרי האוטובוס עד שמצא את המזוודה והחזירה לבעלים, מי צריך לשלם את המונית, האם מי שהגבי’ המזוודה חייב משום שומר אבידה, או כיון דלא ידע מזה אינו חייב עליו.
תודה רבה
שמחה בונם לונדינסקי
בעמח”ס סוכת חיים ט’ חלקים

תשובה:

שלום לכבוד הרב הגאון שמחה בונים לונדינסקי שליט”א,

התענגתי על שאלתך,

ונראה לי שהמכניס את המזוודה לתא המטען חייב לשאת בהוצאות השבת החפץ, ולא מטעם שומר אבדה, שאינו שומר אבדה שהרי לא הגביה להשיב, ואדרבה יש כאן הגבהה של מזיק. אלא מב’ טעמים יש לחייבו.

א’ יש לחייבו מטעם גזלן שמחויב להוציא הוצאות כדי להשיב את החפץ.  ב’ מטעם נוסף לפי דברי הנתיבות שהמרחיק את החפץ מבעליו נחשב למזיק בידיים. ועיין במקורות.

מקורות:

בסי’ שפו ס”א כתב הרמ”א שהדוחף מטבע של חבירו לים פטור כדין ‘גרמא’ שההוצאות שיש להוציא את המטבע מהים אינם נחשבים להיזק בידיים, וכתב הש”ך בסק”ח דוקא דוחף אבל הגביה על מנת לגוזלה וזרקה לים חייב להשיב למקום שגזלו. וקשה שבשו”ע סי’ שסז סעיף א “הגוזל את חבירו… והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו”. וביאר הש”ך סק”ב שאינה תקנה אלא מעיקר הדין אינו מחויב לטרוח אחריו, וקשה מ”ש ממגביה מטבע וזרקה לים שצריך להוציא הוצאות השבה, מגזלן שאינו צריך להוציא הוצאות להשיב. תירץ בערוך השולחן סימן שסז ס”א דדוקא אם הנגזל הלך למקום אחר אין הגזלן מחויב לטרוח אחריו, אבל אם הגנב הלך למקום אחר עם הגניבה חייב להחזירו למקום שהוליכו. ולכן הגזלן שזרק את המטבע לים חייב להוציאו מן הים, כיון שהוא הרחיק את המטבע.

ולפ”ז כשהכניס מזוודה של חברו לתא המטען, והאוטובוס נסע נחשב שגזל והשליך למקום אבוד שחייב הגזלן בהוצאות ההשבה. אלא שיש להשיב על זה שדוקא במזיק התרבה שוגג כמזיד לחייב, אבל בגזלן בשוגג לא רבתה תורה שחייב, ולכן גזלן בשוגג פטור. כ”כ בקצות [סימן כה ס”ק א]. אלא שלא ברור לומר שכאן נקרא שוגג, ואולי קרוב למזיד הוא וחייב.

טעם שני לחייבו לפי דברי הנתיבות סימן רלב ס”ק י וז”ל: “דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא, דהא הכא בשוגג הוליכו ואפילו הכי חייב בהוצאות החזרה… ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ”מ נראה דחייב, כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ”מ חייב, דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא”. מבואר שהמרחיק חפץ מבעליו נקרא מזיק בידיים, וחייב אפילו בשוגג.

הנתיבות לשיטתו גם בסימן רצא ס”ק ז שאם הרחיק את החפץ מבעליו ומניחו במקום שאינו משתמר נחשב מזיק בידיים. וכן בסימן שא ס”ק א שהמניח חפץ של חברו במקום הפקר נחשב מזיק בידיים. וכן בנתיבות סימן כה סוס”ק א שאם מסר חפץ של חברו לגנב נחשב המוסר למזיק בידיים. וכן בסימן שא ס”ק ב שאם עשה פעולה בחפץ חברו ועי”ז נאבד החפץ, נחשב מזיק בידיים, והביא שם שכ”כ המשנה למלך הלכות שותפים פ”ה ה”ב.

ולכן כשהניח את המזוודה של חברו בתא המטען, עשה פעולה בחפץ שיאבד החפץ, ומרחיק את החפץ מבעליו, ונחשב מזיק בידיים, וחייב בהוצאות כדי להשיב את החפץ. ואם תקשה מ”ש מדוחף מטבע של חברו לים וצריך בר אמורא להעלות את המטבע נחשב גרמא. ונראה ליישב לפי מה שכתב הרא”ש בב”ק פ”ט סי’ יג בשם הראב”ד שטעם הפטור בזורק מטבע הוא, כיון שהמטבע עדיין לפני הבעלים והוא רואה אותו, ולפי זה המעביר חפץ של חבירו למקום אחר חייב, מכיון שאין החפץ לפני הבעלים ואינו רואה אותו.

עוד יש מה להרחיב בזה, וקצרתי. בברכה, נפתלי בן חיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים