פונדקאית עבור אחות

שאלה:

שלום רב
לאשתי יש אחות נשואה שלאחר שנים של נסיונות להביא ילד לעולם הצליחה ב"ה ונולד לה בן זכר. לאחר הלידה היא נאלצה לעבור ניתוח שמסכן אותה בהריון נוסף ולמרות זאת היא מנסה כבר שנים בטיפולי פוריות ולא מצליחה להיקלט שוב.
אשתי חושבת לעזור לה ע"י זה שהיא תהיה אם פונדקאית עבורה.
לאשתי ולי יש 3 ילדים ב"ה ואם זאת מצוה אני לא אתנגד.
השאלה שלי היא האם עפ"י ההלכה זה מצוה או איסור והאם יש פוסקים לכאן ולכאן בנושא זה ואם כן מה כדאי לעשות?
תודה רבה

תשובה:

שלום רב,

זו לא מצווה. זה גם כנראה אסור!

יש דיון בפוסקים כשיש ביצית של אחת והפונדקאית אחרת. מי נחשבת לאם. האם בעלת הביצית, או הפונדקאית. יש פוסקים רבים הסבורים שזו הפונדקאית, לדוגמא, כך דעתו של הגר"מ אליהו זצ"ל, ויבלד"א הגר"מ שפרן, וכך צידד הגרז"נ גולדברג שליט"א, ועוד אחרים. ואם כך, הילד שיוולד יהיה כתוצאה של אב ואם שהם גיסים והיא גם אשת איש. כלומר, יש כאן תוצאה של איסור אשת איש ושל איסור אחות אשתו. שהילד הוא ממזר. אמנם, דעת רוב הפוסקים שאין ממזרות מילד שנולד שלא ע"י איסור, וכאן אין איסור בפועל (שהרי זה נעשה בהפריה). אולם הגרש"ז אוירבך צידד שיש ממזרות למי שנולד ע"י שנים שהם אסורים זה על זה באיסור עריות.

לכן, מחמת הצדדים הנ"ל. אסור לעשות זאת. למרות שאם יהיה ילד שיוולד מתוצאה כזו, יתירו אותו בדיעבד מחמת ספק ספיקא. אבל ודאי שלכתחילה לא עושים זאת.

מקורות:

אני מעתיק לך מאמר שכתבתי בעבר על מקרה דומה שהגיע לפני כמה שנים

 שאלה:

זוג שלא התברכו בילדים, באו ובפיהם השאלה דלהלן: האשה חולנית, ואינה ראויה להוליד כלל, אין לה אפשרות לא להפרייה ולא להחזקת הריון. על כן, רצונם להביא ילד לעולם באופן הבא: להפרות את זרע הבעל עם ביצית מאחות האשה, ולשתול את ההריון ברחם של אשה זרה ["פונדקאית"], שהיא רווקה יהודיה. הסיבה שהם מעוניינים בהריון באופן זה, הוא משום שבצורה זו יש סיכוי שיהיה לילד דמיון גם לבעל וגם לאשתו, וכך הם יוכלו לומר בציבור כי האשה היא אם הילד.

עתה התעוררה השאלה, האם מותר להביא לעולם ילד, מאיש ואחות אשתו.

תשובה

תוכן העניינים:

• נידון הפוסקים בולד שנולד מאב ואם האסורים זה על זה באיסור כרת, אך נוצר שלא ע"י ביאת איסור, אם ממזר הוא או לא. נידון הפוסקים בולד שנוצר מאם אחת והושתל ברחמה של אם אחרת, מי היא אמו. עפ"י הנ"ל בניד"ד יש ספק ספיקא להתיר את הולד. יבואר שבס"ס זה רק אם שני הספקות באים יחד בשעת הלידה, משום שרק אז אנו דנים אודות הולד, וכן זהו ס"ס בגוף אחד, ועל כן יש להתיר אותו מחמת ס"ס.
• האיסור לסמוך לכתחילה על ס"ס. דברי האחרונים על האיסור לגרום למצב שבו יצטרכו לסמוך על ס"ס. יבואר שיש לחלק בין ס"ס שבו יש צד איסור תורה, לבין ניד"ד שאין צד איסור תורה, שהרי בכל מקרה הוא ספק ממזר המותר מן התורה [בתורת ודאי]. דברי התשב"ץ והרעק"א שבספיקא דדינא לא נאמר הכלל שספק ממזר מותר מה"ת, ומו"מ בדבריהם. למסקנא נראה שיש לנקוט שבספק זה יש צד איסור תורה, ואין לגרום לס"ס בכה"ג.
• ידון אם בניד"ד מותר לגרום ס"ס, מחמת הסברא שאין מתירים עתה שום איסור ע"י ס"ס. עוד ידון, אם מותר לעשות מעשה שבו גורמים ס"ס, כאשר אין הכוונה במעשה זה להתיר את האיסור, אלא המעשה נעשה מתוך כוונה אחרת. מו"מ אם יש לאסור לגרום ס"ס בניד"ד, משום שמקרה זה דומה לדבר שיש לו מתירין, שהרי יש אפשרות לעשות זאת עם אשה שאינה אסורה באיסור כריתות, ובדבר שיש לו מתירין אין לסמוך על ס"ס.

א. צדדי דין הממזרות בנידון זה

א) הנידון הראשון שעלינו לדון בו בשאלה זו, הוא מה דין ולד ששני הוריו אסורים זה על זה באיסור כרת, אך הוא לא נוצר על ידי ביאה אסורה – האם הוא ממזר או לא.

בשאלה זו דנו הפוסקים האחרונים, ונחלקו בה.

דעת האגרות משה (אה"ע ח"א סי' י וסי' עא), שהממזרות תלויה בכך שהולד בא לעולם על ידי ביאת איסור שיש בו כרת, וכל שהולד נוצר שלא על ידי ביאת איסור, אין לו דין של ממזר, ואין כל חשיבות לעובדה שהוריו אסורים זה על זה באיסור כרת. וכן דעת הרבה מפוסקי זמננו.

מנגד, נטיית הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הפוכה, דהיינו, שממזרות אינה קשורה לביאה האסורה, אלא לעובדה שהאב והאם אסורים זה על זה באיסור כרת, ואין חשיבות לשאלה אם הוא בא לעולם על ידי ביאת איסור או לא. וז"ל (מנחת שלמה תנינא סי' קכד):

"וכיון שכן, נראה דאף שאין לאסור אשה לבעלה או לקרותה בשם זונה וחללה, אלא אם כן נבעלה ממש, שאני התם שרק הביאה היא הגורמת לכך, והזרעה מלאכותית לאו כלום היא, משא"כ בנוגע לממזרות דבלאו הכי אין הזרע נקלט תיכף עם ביאתו אלא לאחר זמן, ויש שהזרע שוהה לקלוט ב' או ג' ימים, וכיון דפשוט הוא שאם דש באשת איש וזורע באשתו או אפילו הוציא אח"כ הזרע ממנה והכניסו לתוך אשתו ודאי דאין הולד ממזר אף על פי שעקירת הזרע ויציאתו מגופו היתה ע"י ביאת ערוה, והיינו משום דכל זמן שלא נקלט הזרע בגוף האשה שהיא ערוה אצלו לא חייל כלל על הזרע שם ממזרות ומעתה כיון דכל הענין של ממזרות לא חייל תיכף על הזרע אלא לאחר זמן על תחלת העיבור א"כ מנין לנו לומר דבעינן נמי ריעותא זו שהכנסת הזרע תהיה דוקא ע"י איסור".

אמנם, בסוף דבריו שם כתב, כי הדבר תלוי בתירוצי התוס' ביבמות (טז ע"ב), ועוד העלה שדעת רבינו פרץ שהולד אינו ממזר אם הוא נוצר בלא ביאת איסור.

על כל פנים, שאלה זו נותרה בידינו ללא הכרעה, ומאחר שיש פוסקים הסוברים שהולד ממזר, ברור שלא ראוי להביא לעולם ילד שלדעת כמה פוסקים הוא ממזר.

ב) אמנם, בשאלה שלפנינו, דעתם של השואלים היתה לשתול את ההריון ברחמה של אשה זרה, ולא ברחמה של אחות האשה. כאן אנו באים לשאלה נוספת – מה דין ולד שנוצר מאשה אחת, ונולד מאשה אחרת, האם הוא מתייחס אחר האם שממנה ההריון נוצר [האם הגנטית, שבמקרה זה היא אחות האשה], או אחרי האם שממנה נולד ויצא לאויר העולם [האם הפונדקאית].

גם בשאלה זו דנו הפוסקים, וכתבו שגם בזה אין להכריע מי נקראת אמו של הילד (עיין נשמת אברהם ח"ג עמוד טו-טז).

נמצא, אם כן, שהולד העתיד להיוולד יהיה בו ספק ספיקא לקולא. ספק ראשון, האם ולד שנוצר מחייבי כריתות שלא על ידי ביאה נחשב ממזר. ספק שני, אפילו אם הוא נחשב ממזר, שמא הוא מתייחס אחר אמו שממנה נולד [הפונדקאית], ולא אחר אחות האשה, וממילא אינו ממזר. [אמנם, היה מקום לומר שלדעת הגרש"ז אין נפקות אם הולד מתייחס אחר הפונדקאית או אחר בעלת הביצית. אלא כל שהוא נוצר ע"י זוג שהם באיסור ערוה, כמו במקרה הנדון, הולד ממזר. אולם מסברא נראה יותר, כי אם הוא מתייחס אחר הפונדקאית, אין זה נחשב שהוא נולד ע"י זוג שאסורים זה לזה, ולכן עפ"י הנחה זו, הולד לא יהיה ממזר].

ג) והנה, אילו היתה השאלה באה לאחר שכבר נולד הולד וייצא לאויר העולם, הדבר ברור שמן הדין היה להתירו, שכן ספק ספיקא מועיל להתיר איסור ממזרות (ראה בית שמואל סי' ד ס"ק מ, בשם המהר"י וייל). אמנם, השאלה העומדת בפנינו היא האם ראוי לכתחילה להביא לעולם ילד שהוא ספק ממזר, והיתרו יהיה משום ספק ספיקא.

ד) יש להוסיף, כי היה מקום לומר שאין בכח הספק ספיקא להתירו, מפני שהספקות אינם עומדים לפנינו יחדיו, שהרי תחילה, בשעת ההפריה, אנו דנים אם דינו של העובר כממזר [והיינו הספק הראשון, אם ממזר שלא על ידי ביאת איסור נחשב ממזר], ורק לאחר מכן, בשעת הלידה, אנו דנים מי היא אמו של הילד [אם אמו שממנה נוצר, או הפונדקאית שממנה נולד], שכן ספק זה נולד מחמת שהעובר נולד מאשה זרה, ושמא הלידה קובעת את יחוסו.

אכן, למעשה אין הדבר כן, משום שבעוד העובר במעי אמו, אין אנו דנים עליו כלל, ואין שום נפקא מינה בדין ממזרותו, ורק לאחר שנולד ונהיה לאדם, אנו דנים על התירו לקהל, ונמצא ששני הספקות באים בשעת הלידה יחד, גם הספק על ממזרותו, וגם הספק על ייחוסו.

יש להוסיף, שמטעם זה שני הספקות נחשבים "ספק ספיקא בגוף אחד", ונחשבים הם להצטרף יחד לעשות ספק ספיקא (עי' שו"ע יו"ד סי' קי ס"ט). ואף על פי שספק אחד מתייחס לדין העובר מחמת ההפריה, והספק השני מתייחס לייחוס הולד, מכל מקום הואיל ושני הספקות מתעוררים יחד בשעה שהולד יוצא לאויר העולם, הרי זה ספק ספיקא בגוף אחד, ויש להקל בו.

ב. לגרום ספק ספיקא כדי להתיר איסור

א) כאמור, כאן אנו דנים כאשר עדיין לא נעשה דבר, והשאלה העומדת בפנינו היא האם מותר לכתחילה לגרום למצב שיהיה צורך להתיר את הולד לקהל מטעם ספק ספיקא.

הנה דעת הרשב"א (הביאו הבית שמואל סי' מו ס"ק יז), שלכתחילה אין לסמוך על ספק ספיקא ולהתיר איסור, אלא רק בדיעבד יש לסמוך על כך [וע"ע שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רטז). אמנם, בשו"ע סי' מו ס"ג משמע שניתן לסמוך על ספק ספיקא גם לכתחילה (וראה כנה"ג סי' סח אות כו, שהביא מחלוקת ראשונים בזה).

ב) אמנם, גם אם נאמר שמותר לכתחילה לסמוך על ספק ספיקא ולהקל, מצינו זאת רק באופנים שהספק ספיקא כבר נוצר והוא עומד לפנינו, אך במקרה דנן, אנו דנים כאשר הספק ספיקא כלל עדיין לא נולד, והשאלה היא האם מותר ליצור את המצב שבו יהיה ספק ספיקא, ועל כן יתכן לומר שאין ליצור מצב שבו יצטרכו לסמוך על ספק ספיקא.

ובענין זה אכן מצינו שדעת הרבה פוסקים שאסור לגרום לספק ספיקא כדי שיוכלו לסמוך עליו ולהקל (עיין: פרי חדש כללי ס"ס אות יח, בשם המהרי"ט, שכתב שאסור לגרום למצב של ס"ס; בינת אדם שער הקבוע כללי ס"ס אות נד; נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' מג ד"ה והנה, ומהדו"ת יו"ד סי' קצג; פר"מ או"ח סי' רמו ס"ק ט).

לפי זה אין להורות לבני הזוג הללו שרשאים הם להביא לעולם ילד באופן הנ"ל, וליצור מצב שיהיה צורך להתירו מחמת ספק ספיקא.

ג) היה מקום לומר, שאף על פי שהתבאר שאסור לגרום למצב של ספק ספיקא, מכל מקום במקרה שלפנינו הדבר מותר. וטעם הדבר, שהסיבה שבדרך כלל אסור לגרום לספק ספיקא, היא מפני שלמרות הספק ספיקא, עדיין יש לפנינו צד איסור תורה. ואף על פי שלמעשה אין חוששים לו מחמת הספק ספיקא, מכל מקום אסור לגרום למצב שבו יתכן שיעברו על איסור תורה, אף על פי שזהו צד רחוק [ובדומה להלכה שמצינו שאין מבטלים איסור לכתחילה]. אך במקרה שלפנינו, אין צד שיעברו על איסור תורה, שכן הכלל הוא שספק ממזר מותר מן התורה בתורת ודאי, כלומר, התורה התירה ספק ממזר לא משום שקבעה שיש לנהוג לקולא מחמת הספק, אלא משם שקבעה שמי שהוא ספק ממזר – אינו נחשב כלל ממזר (עיין מהרי"ט יו"ד סי' א). הואיל וכך, במקרה שלפנינו, אין צד שיעברו על איסור תורה, שכן לכל היותר אדם זה הוא רק ספק ממזר. על כן יתכן שמותר לגרום למצב של ספק ספיקא, כדי להתיר את האיסור מדרבנן [שהחמירו אף על ספק ממזר], ולהתירו מחמת ספק ספיקא ­­[ובאיסור דרבנן מותר לגרום לס"ס, כמבואר בשו"ת דברי חיים אה"ע ח"ב סי' יד].

ד) אלא שיש לדון אם בנידון שלפנינו יהיה לוולד שיוולד דין של ספק ממזר שמותר מן התורה באופן ודאי, שהרי האחרונים דנו האם מה שהתירה התורה ספק ממזר הוא רק בספק במציאות, כגון ספק של תערובת וכדומה, או גם בספיקא דדינא.

וז"ל הרעק"א (שו"ת מהדו"ת סי' סח):

"גם לענין ממזר מסתפקנא, דיש לומר דהתורה אמרה ספק ממזר מותר, היינו בספיקא במציאות, אבל לא בספיקא דדינא, דמזה לא מיירי קרא, דבקרא לא שייך ספק בדין, כמו שכתבו תוס' יומא (דף עד ד"ה איצטריך). אף דיש לחלק קצת, דזהו לא שייך לומר דהקרא רק לכוי דהוא ספיקא דדינא, אבל לגבי ממזר דקרא איצטריך לספק במעשה, וממילא גם ספיקא דדינא בכלל, דמ"מ מנין לנו לחלק, די"ל כיון דהקרא לא מיירי מזה הדרא לדינא דספקו לחומרא".

כלומר, כאשר הספק בדין, חוזר הכלל של ספיקא דאורייתא לחומרא, ואין בזה דין של ספק ממזר.

וכיוצא בזה מצינו גם בתשב"ץ (ח"ג סי' שכז), וז"ל:

"ולענין הממזרות, אפילו נסכים לומר דחלה ומת פלוגתא דאמוראי היא אי אסורה להתייבם או לא, ולפ"ז יהיה בבניה פלוגתא דאמוראי אם הם ממזרים או לא ויהיו ספק ממזרים מפני המחלוקת הזה, אפ"ה אין להתירן לבא בקהל משום דאמרינן ספק ממזר לא אסרה תורה, שלא נאמר זה אלא במי שלא נפל ריעותא בו, אלא בידיעתנו, שלא ידענו בו אם הוא כשר אם הוא ממזר, כגון שתוקי אסופי וכותי שהוא אומר כשר אני ואין לי לחוש לספק ידיעתכם, אבל במי שנפל בו ספק מפני ריעות שיש בו, כגון הנדון הזה שנולד מספק ערוה, לא נאמר על זה לא אסרה תורה אלא ודאי ממזר, אדרבא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא".

ה) לפי זה, בנידון שלפנינו, ששני הספקות הנ"ל אודות הוולד הם ספיקא דדינא, ולא ספק מחמת חסרון ידיעת המציאות, אין את הקולא המיוחדת של ודאי ממזר ולא ספק ממזר, ולפיכך דין הספקות כאן הוא ככל הספקות, כלומר, שגם לאחר שיהיה לפנינו ספק ספיקא, עדיין יהיה בו צד איסור תורה. אם כן, לכאורה עולה שגם בניד"ד יש איסור לגרום לכתחילה לספק ספיקא.

ו) אמנם, הבאר יצחק (אה"ע סי' ד ענף ב) חולק על הרעק"א, וסובר שמה שאמרה תורה ממזר ודאי ולא ספק ממזר, הוא גם כאשר המדובר בספיקא דדינא. והיא ראיה לדבריו, ממעשר בהמה, שגם שם אמרו "עשירי ודאי ולא עשירי ספק", ומבואר בגמרא (בכורות נח ע"ב) שגם כאשר יש ספיקא דדינא, קיים הדין שעשירי ספק אינו יכול להיות מעשר. ואם כן הוא הדין לספק ממזר, שגם בספיקא דדינא נאמר בו שאינו נחשב ממזר (וכן הוכיח הקובץ שיעורים ב"ב אות תז).

לפי דבריו, אכן עולה שבנידון שלפנינו מותר לגרום למצב של ספק ספיקא כדי להתיר, משום שאין בדבר צד איסור דאורייתא.

ז) יש מקום להקשות על דברי התשב"ץ והרעק"א, ממה שפסק השו"ע (סי' ד סי"ד):

"האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חודש, וילדה לאחר י"ב חודש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר, וכיון דפלוגתא היא, הוי ספק ממזר".

והנה, הספק אודות ולד זה הוא ספיקא דדינא, שהרי נחלקו בו הדעות אם הוא ממזר או לא, ועל כך כתב השו"ע כי דינו ספק ממזר, ומשמעות הדברים שהוא מותר מן התורה. מוכח, שגם בספיקא דדינא נאמר הכלל שספק ממזר מותר מן התורה.

אמנם יש לחלק, שהספק במקרה של השו"ע אינו ממש כמו ספיקא דדינא, שכן עיקר הספק הוא האם במציאות יתכן שהולד מהבעל או לא. ואף על פי שהספק תלוי בדעות שנחלקו בזה, מכל מקום בסופו של דבר הספק הוא ממי הולד נולד. ומה שאין כן בנידון דידן שזהו ספיקא דדינא ממש, דהיינו שהספק הוא היאך לדון ולד שנולד באופן הנ"ל, ובזה יש לומר שבכזה מקרה לא נאמר הדין של ספק ממזר מותר מן התורה.

ח) סברא דומה מצינו בדברי האור שמח (הל' טוען ונטען פט"ו ה"ט). שהנה, התוס' (ב"ב לב ע"ב) כתבו בשם הרשב"ם, שבמקום שיש ספיקא דדינא, אין הולכים אחר חזקת מרא קמא, ולא אחרי שאר חזקות, משום שאין בכח החזקה להכריע את הדין, אלא בכוח החזקה רק לנקוט שכך וכך היה המעשה. וכתב על זה האור שמח, שהדברים אמורים רק בסוג ספיקא דדינא שבו יש מחלוקת בעיקר הדין [כגון אם קנין הנעשה באופן מסויים מועיל או לא], אך כשיש ספק מה היה במציאות, והמחלוקת היא כאיזה צד יש לנקוט [וכגון שיש מחלוקת אם פלוני נאמן בטענה פלונית או לא], מועילה החזקה לקבוע כאיזה צד יש לנקוט.

בדומה לזה יש לומר, שאף על פי שהכלל הוא שבספיקא דדינא אין אומרים שספק ממזר מותר מן התורה, מכל מקום אם הספק הוא ממי הולד נולד, הרי זה ספק ששורשו בידיעת המציאות, ובזה אכן נאמר הכלל שספק ממזר מותר מן התורה.

ט) על כל פנים, אף על פי שעדיין נותרה קושיא על דברי התשב"ץ והרעק"א מהגמרא בבכורות, אין בידינו להקל נגד מה שכתבו בפירוש, שבספיקא דדינא לא נאמר הכלל שספק ממזר מותר מן התורה. על כן מאחר שהנושא כאן הוא לכתחילה, יש להחמיר שכאשר יש ספיקא דדינא אם ולד זה ממזר או לא, יש בזה צד איסור תורה, וכמו כן אפילו במקום שיש ספק ספיקא, עדיין יש בזה צד איסור תורה. לפיכך, אין לגרום למצב של ספק ספיקא, שבו יהיה צורך להקל בדבר שיש בו צד איסור תורה מחמת ספק ספיקא.

ג. גרימת ספק ספיקא גם באופן שאין איסור ידוע

א) הרב רייזמן (מחבר הספרים רץ כצבי י"א חלקים) העלה סברא, שמה שאסור לגרום להיתר של ספק ספיקא, היינו כאשר עומד לפנינו דבר האסור, ואנו עושים מעשה שגורם שהוא יהיה מותר על ידי ספק ספיקא. בנידון שלפנינו, עדיין אין שום איסור שעומד לפנינו אשר אודותיו אנו דנים, שכן הפעולה המדוברת אינה אסורה כלל, ולא אותה באנו להתיר, אלא שהילד שיוולד, יהיה אסור לבוא בקהל לדעות שהוא ממזר, וכלפיו ייווצר בעתיד מצב שיתירוהו משום ספק ספיקא. על כן, יתכן שעל כזה מקרה לא נאמר כלל שאסור לגרום להיתר של ספק ספיקא, שהרי בפעולה הנעשית עתה אין מתירים שום איסור.

אמנם, יתכן לומר, שהואיל ולמעשה המטרה שלשמה עושים את ההפרייה באופן זה, היא להביא ילד שרובץ עליו חשש איסור של "לא יבוא", והכוונה היא שבעתידו הוא יוכל לישא אשה למרות חשש זה, אם כן פעולה זו נחשבת שהיא באה להתיר איסור "לא יבוא" מחמת ספק ספיקא.

אכן, עדיין יש מקום לומר, שהספק ספיקא אינו בא להתיר את האיסור של "לא יבוא", משום שהספק ספיקא נולד מיד כאשר הילד יוצא לאויר העולם, שכן אז עומד ספק לגביו אם הוא ממזר או לא, והספק ספיקא מכריע שאינו ממזר, ובשעה זו עדיין אין אנו דנים על איסורו הלכה למעשה. נמצא שאין הספק ספיקא בא להתיר איסור העומד לפנינו, ועל כן מותר לגרום לו, וצ"ע.

ב) יש לדון אם ניתן לומר סברה נוספת להתיר לגרום ספק ספיקא בנידון דידן.

יתכן לומר, שכל האיסור לגרום ספק ספיקא, הוא כאשר יש לפנינו איסור ידוע, וכדי שיהיה ניתן להתירו, עושים פעולה הגורמת למצב של ספק ספיקא, אך כאשר באים לעשות פעולה שאין עניינה להתיר את האיסור, ולא זו תכלית הפעולה, אלא שבדרך אגב, כתוצאה מהפעולה נוצר מצב של ספק ספיקא המתיר את האיסור, יש לומר שבזה אין איסור לעשות את הפעולה, אף על פי שהיא גורמת לספק ספיקא.

והנה, בנידון שלפנינו, הבאים לשאול כלל אינם באים להתיר את איסור הממזרות על ידי ספק ספיקא, והם עמי ארצות שאינם בקיאים בטיב הדינים הללו ובטיב הספקות הללו. הסיבה שהם רוצים לעשות את ההפרייה באופן הנ"ל, היא כדי שיהיה לוולד דמיון לאשה, ואין להם כל מחשבה על האיסורים העתידיים וההיתרים שעתידים להשתמש בהם. על כן, יתכן שאין מניעה להורות להם שיעשו זאת, מפני שאין כוונתם כלל להתיר איסור.

ג) יתכן שיש לדמות את הנידון שלפנינו, לנידון הפוסקים אם ניתן לסמוך על ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. ראה רמ"א (יו"ד סי' קי ס"ח) שהביא שיש סוברים שאין לסמוך על ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין, אלא צריך להמתין ולעשות את הדבר בהיתר. יתכן לומר, שגם בנידון שלפנינו יש לאסור לסמוך על ספק ספיקא, משום שעתה יש אפשרות לעשות את הדבר בהיתר, דהיינו ליטול ביציות מאשה אחרת, ולא מאחות אשתו, והואיל ואפשר לעשות את הדבר בהיתר, אין לסמוך על ספק ספיקא, ועל כן אין לגרום למצב שיהיה צורך להתיר משום ספק ספיקא.

כאן יש להסתפק, מצד אחד, כאמור לעיל, הבאים לפנינו לשאול, יש סיבה לרצונם לעשות את ההפרייה באופן זה דוקא, והיינו מפני שהם רוצים ולד שיהיה דומה לאשה, ועל כן אין נידון זה דומה לדבר שיש לו מתירין, מפני ששם, ניתן לאכול את אותו הדבר עצמו בהיתר, אם ימתינו לזמן אחר [כמו ביצה שנולדה ביום טוב, שניתן לאכול ביצה זו עצמה לאחר יום טוב, ראה ביצה ג ע"ב], אך כאן, לעולם לא תהיה אפשרות להגיע למטרה, דהיינו סיכוי גבוה של דמיון לאשה, אם לא שיעשו את ההפרייה באופן הנ"ל. על כן, אין זה נחשב שיש אפשרות לעשות את הדבר בהיתר, ואין זה דומה לדבר שיש לו מתירין.

מאידך, הרי גם בדבר שיש לו מתירין, הלא רצונו של האדם הוא לאוכלו עתה, ורצון זה לא יוכל להתקיים אם ימתין לאחר זמן, ולמרות זאת הדבר נחשב כיש לו מתירין, ומוכח, שגם כאשר לא יוכל לעשות ממש כפי רצונו, עדיין נחשב שהדבר יש לו מתירין, ועליו להמתין ולאוכלו בהיתר. אם כן, יתכן שגם כאן, אף על פי שאם יעשו את ההפרייה עם אשה אחרת לא יתממש רצונם במלואו, עדיין הדבר נחשב כיש לו מתירין, ואין לסמוך בו על ספק ספיקא.

ד) העולה מן האמור, כי אין בידינו להכריע האם אכן במקרה זה יש היתר לגרום להתרתו של הולד על ידי ספק ספיקא מחמת הסברות הנ"ל, ועל כן ראוי שלא לנהוג כן לכתחילה.

סיכום

למעשה, נראה שלא ראוי להמליץ לשואלים לעשות את ההפרייה באופן הנ"ל, שכן בכך גורמים להתיר איסור ממזרות על ידי ספק ספיקא, ואין לגרום להתיר איסור תורה על ידי ספק ספיקא. כפי שהתבאר, במקרה שלפנינו באים להתיר איסור תורה, שכן הספקות אודות הולד הם ספיקא דדינא, ולדעת התשב"ץ והרעק"א לא נאמר בזה הכלל שממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק. וכן הורה למעשה גם הגרז"נ גולדברג שליט"א.