עורלה בעפר/פסוק דויד מלך ישראל חי וקיים

שאלה:

בס"ד
שלום לכבוד הרב
הרב מוצפי הסביר בשות מבשרת ציון על הדין בעורלת התינוק והדגיש בעפר דוקא ולא בחול…מה ההבדל בינהם כלומר מבחי צבע או מרקם וכו…

תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה

למעשה בשו"ע בסי' רסה סעי' י כתב ליתן או בחול או בעפר, וראה עוד במקורות.

מקורות:

אעתיק לך כאן קצת מספרו הנפלא של ידידי הגאון הגדול רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א רב מערב ראשון לציון ומוהל מומחה ומפורסם.

מנהג זה מקורו טהור בפרקי דרבי אליעזר (סימן ר"ס אות נא) וז"ל: וכשבאו ישראל לארץ ישראל אמר הקב"ה ליהושע – אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקנן (בלי פריעה) חזור ומול אותם וכו'. וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות והיו ישראל מכסין אותן בעפר המדבר, וכשבא בלעם אמר מי מנה עפר יעקב – מכאן אמרו חכמים מטמינין את ערלת הדם בעפר הארץ. ע"כ. וראה תרגום יונתן (במדבר כג, י) ובעל הטורים שם. ואכן הובא מנהג זה בדברי רוב רבותינו הראשונים ז"ל, ה"ה הרוקח, בעל העיטור, ספר יראים, המנהיג, מחזור ויטרי, אור זרוע, ספר המקצועות, הטור, התניא, אבודרהם, הגהות מימוניות. וזה לשון רבינו המהרי"ל: מכאן תקנו רז"ל עד היום להטמין הערלה בעפר חול, דהוא עפר מדבר. ע"כ. וכן מצינו בזוה"ק (פרשת לך לך דף צה) "מאן דאקריב בניה לקרבניה בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מליא ארעא". [וראה בזוה"ק (שם מד, א): ולההיא ערלה מתקנא מנא חדא בעפרא. וכן בתיקוני זהר (תיקון כד ע"ע, א): דברית מילה לחייבא עפרא דתקין במאנא].

והנה אף שרוב הראשונים הזכירו ענין הטמנת הערלה בעפר דווקא, מ"מ יש שכתבו שיש להטמינה בחול, וכן זכר בספר המנהיג וז"ל: יש סמך לחול (כלומר להטמין בחול) "ושמתי את זרעך כחול הים"…, ויש סמך לעפר "והיה זרעך כעפר הארץ". ע"כ. ובאבודרהם מביא זאת בשם המנהיג ומוסיף "ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתות היטב". ואכן רבינו אליעזר ממיץ מביא בספר היראים, דרך פשרנית, והובא בהגהות מיימוניות בשמו, וז"ל: ומה שנהגו להשים את העור והדם בחול, איתא במדרש מי מנה עפר יעקב וכו', בפרקי דרבי אליעזר ובספר יראים, דנהגו ליקח חול, משום שיש מחלוקת, דבני ארץ ישראל מוהלין במים (כמו שמובא בטור בשם רב כהן צדק גאון) משום דכתיב וארחצך במים, ובני בבל מוהלין בעפר משום דכתיב גם בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין בו מים, ועתה לוקחין חול לקיים דברי שניהם, שהחול נקרא עפר ומים, כדאיתא בחולין (כז, ב) עופות מן הרקק נבראו, פירוש עפר ומים. ע"כ.

וטעם לשבח בזה המנהג הובא במטה משה בשם בעל צרור המור (פ' לך לך) וזה לשונו: מה שמשימים הערלה בעפר הוא מחמת שלא יקטרג עלינו הנחש הקדמוני. וכן כתב הלבוש בביאורו מנהג זה וז"ל: משום דכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם, וכתיב בנחש ונחש עפר לחמו, וחול גם כן הוא עפר, וכבר ידעת בסוד הקבלה שהערלה הוא מכח הנחש, לכך מניחין אותה בעפר לתת לחמה ולסתום פיה מלקטרג על דרך סוד העזא"ל. ע"כ. וכ"ה בחכמת אדם (כלל קמט אות כג). וראה מש"כ בזה בספר אוצר הברית (עמוד קנב). וראה תשובת רב יהודאי ב"שערי צדק" (סימן יב) וטור (יו"ד סימן רסה), וים של שלמה (בבא קמא) לענין חלופי מנהגים שבין בני א"י ובני בבל.

והנה מקור האי טעמא שהביאו המטה משה והלבוש, הוא בתיקוני זהר (תיקון לז עח, א): יומא חדא שאילנא לאליהו – ערלה אמאי שוינן במאנא דעפרא, א"ל שמענא במתיבתא, דערלה איהו נחש, וכיון דאעברינן ליה מאתריה, צריך למיהב ליה מזוניה, הה"ד ונחש עפר לחמו (ישעיהו סה, לה) ובודאי ברי בדא אשתזיב ברנש מחיבוט הקבר. ע"ש. ואכן המנהג להטמין את הערלה מצינו גם במדרש (דברים רבה פרשה ב אות סו) שכתב בזה הלשון: היו רבותינו ברומי, רבי אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, וגזרו סנקליטין של מלך לומר – מכאן ועד ל' יום לא יהיה בכל העולם יהודי וכו', מיד נכנסה לתוך הקיטון והוציאה להן קופסא שהיתה המילה בתוכה וסמרטוטים מלאים דם נתונים עליה. ע"כ.