מתי לקיים ברית מילה שלא בזמנה

הרב יהושע פפר
ה' חשון ה'תשע"ח

 

פרשת לך לך כוללת את מצוות ברית מילה, שניתנה לאברהם אבינו ולזרעו (בראשית פרק יז). בהקדמתו להלכות מילה מציין הרמב”ם (מילה א, א) את ההוראה שניתנה לאברהם: “מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר: ‘וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה’ (בראשית יז, יד)”.

הזמן הנקוב לקיום מצוות ברית מילה, הן בפרשת לך לך והן בפרשת תזריע, הוא ביום השמיני ללידתו: “וביום השמיני ימול בשר ערלנו” (ויקרא יב, ג). כן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רסב, א): “אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו, וכל היום כשר למילה”.

ואולם, במקרים לא מעטים, ובעיקר בגלל חולי שהתגלה אצל התינוק, אין אנו מקיימים את הברית ביום השמיני, אלא לאחר מכן. במאמר זה נדון בדיני ברית מילה הנערכת לאחר היום השמיני, המכונה “מילה שלא בזמנה”, ונחקור באיזו דרכים היא שונה ממילה רגילה של היום השמיני.

באיזה מקרים יש לדחות את הברית, ולכמה זמן יש לדחות אותה? האם מותר לדחות ברית שגם ככה נדחתה מהיום השמיני, או שמא חובה לקיים את הברית בהזדמנות הראשונה? כאשר יש שני תינוקות שצריכים למול, אחד מילה בזמנה ואחד שלא בזמנה, איזה תינוק מלים ראשון? האם מלים מילה שלא בזמנה בימי חמישי? והאם מלים מילה שלא בזמנה ביום טוב שני של גלויות. בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מתי דוחים מילה מיום השמיני?

במקרה של חולי, אין מלים את התינוק עד שיבריא, ומונים שבעה ימים מיום שהבריא עד שמלים אותו. כן נאמר בגמרא (יבמות עא, א), ונפסק בשולחן ערוך (סימן רסב, סעיף ב): “חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו”. כן נאמר אף ברמב”ם (הלכות מילה, פרק א, הלכה יח): “אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם”.

השולחן ערוך מגדיר את סוגי החולי שבהם צריך להמתין שבעה ימים לאחר תום החולי: “במה דברים אמורים, שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף. אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד”.

כלומר, דווקא ב”חולי שבכל הגוף” יש להמתין שבעה ימים לאחר החלמת התינוק, ורק לאחר מכן למול אותו. בשאלה איך לקבוע איזה חולי נקרא “חולי שבכל הגוף”, תמה בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ד) על הספרים שדנו בשאלה זו, וכתב שיש לשאול את הרופאים: “כשיש ספק אם חולי זה מתפשט בכל הגוף ישאלו לרופא, שהרי אנו סומכין על הרופאים בחילול שבת ולאכול ביום הכפורים וכו’, הלכה ברורה דספק נפשות להקל, וממתינין ז’ ימים מעת לעת משנתרפא, ומה מועיל כשנבאר איזה פרטים בזה, סוף סוף נצטרך לשאול ברופאים”.

תינוק שיש לו חום גבוה (לדעת פוסקים רבים מ-38 מעלות ומעלה; כן פסק הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל), נחשב הדבר לחולי של כל הגוף, ומחכים שבוע ימים אחר ירידת החום. בספר ‘נשמת אברהם’ (סימן רסב) הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל שחום משלושים ושבע וחצי עד שלושים ושמונה מעלות נחשב כחולה באחד מאבריו (ולא בכל גופו), שצריכים להמתין רק עד שיבריא. הוא אף הוסיף שאם לדעת רופא מומחה אין התינוק חולה כלל, ואין החום של פחות משלושים ושמונה מעלות נחשב חולי אצלו, מותר למולו בזמנו.

לא ניכנס כאן לשאלה של מחלות שונות, וכמובן שיש להתייעץ הן עם רב מוסמך, והן עם רופאים. רבים מן המחלות והמצבים השכיחים נידונו בספר ‘נשמת אברהם’.

דחייה נוספת של מילה שלא בזמנה

האם מותר לדחות את קיומה של מילה שלא בזמנה מעבר ליום שבו ניתן לקיימה? האם נאמר שכיון שנדחתה המילה מזמנה העיקרי של יום השמיני, אפשר לתכנן את הברית לכל מועד רצוי, או שמא יש למול את היילוד מיד כאשר הדבר מתאפשר על-פי הלכה?

בשו”ת נודע ביהודה (תניינא, יו”ד סימן קסו) דן בשאלה של תינוק שמילתו נדחתה עקב סכנת חולי, וכשנתרפא התינוק ביקש האב לדחות את הברית לערב פסח כדי שיאכלו הבכורים בסעודה מצוה, ולא יצטרכו לצום. הנודע ביהודה קובע שגם באופן שהברית אינה מתקיימת ביום השמיני, אין כל היתר לדחותה ליום אחר, אלא מיד כשנתרפא הילד יש למולו באותו היום.

בנוסף על איסור דחיית המילה, הוא מוסיף שיש לחשוש שמא ימות התינוק, ונמצא מצוות מילה מתבטלת לגמרי. [נדמה שחשש זה אינו מצוי כיום.] הוא אף מעלה שאין היתר לבכורים המתענים לאכול מסעודת מילה שלא בזמנה, ומעבר לכך, קובע שאסור לקיים ברית בערב פסח, שיש לגזור שמא ישהה אדם את קיומה של מילה שלא בזמנה לצורך האמור (של אכילה בתענית בכורות).

העיקרון שמבסס הנודע ביהודה הוא שכל יום ויום נחשב זמן המילה (“כל יומא זמנה הוא”), ואסור לדחות את המילה מיום אחד ליום אחר. כך נראה גם מדברי הרמב”ם בתחילת הלכות מילה (פרק א, הלכה ב): “כשיגדיל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה”.

יש לציין שלדעת הרמב”ם אין אדם מתחייב בעונש כרת (שנאמר בנוגע למצות מילה) אלא אם ימות האדם ולא ימול את עצמו. מנגד, הראב”ד (שם) סבור שאדם עובר על איסור כרת בכל יום שאינו מל את עצמו.

איזו מילה קודמת?

בספר ‘דבר אברהם’ (ח”א, סימן לג) כתב לחדש שבמילה שלא בזמנה, לא רק שאדם עובר על המצוה בכל יום שאינו מל את בנו, אלא שעובר אדם בכל רגע ורגע.

לדבריו, כיון שעבר זמן המילה של היום השמיני, שוב אין ציווי על מילה בכל יום ויום, אלא ציווי תמידי בכל רגע ורגע. מכאן שחייב האדם להקדים את המילה ככל שאפשר (כלומר, משעת הנץ החמה, שהוא תחילת זמן הקיום של מצוות היום). יש שהוסיפו לדייק כן מלשון הרמב”ם בפירוש המשניות (שבת פרק יט, משנה ז): “אחר שעבר היום השמיני למילה לא נפטר מזו המצוה, אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד“.

חידוש זה מתייחס למה שדנו האחרונים בשני תיקונות שבאו לפנינו לימול, האחד מילה בזמנה (ביום השמיני) והשני מילה שלא בזמנה – מי מהם נימול קודם?

בפתחי תשובה (יו”ד סימן רסה, ס”ק ט) הביא מתשובת ‘יד אליהו’ כי “זה שבזמנו קודם, דחביבא מצוה בשעתא”: יש להקדים את מילת יום השמיני, מפני חביבות “מצוה בשעתא”. כך הורה גם בשו”ת ברית אברהם, שמילה בזמנה עדיפה על מילה שלא בזמנה.

מנגד, ב’דבר אברהם’ קבע שאדרבה, יש להקדים ולמול את המילה שלא בזמנה, כי התורה קבעה את זמנה של מילה בזמנה בכל היום השמיני, ואם רוצים לדחות את המילה לשעה מאוחרת ביום השמיני, איך בכך שום איסור, וכל מה שיש עניין להקדים ולימול הוא מדין “זריזים מקדימים למצוות”. בניגוד לכך, כאשר מדבור במילה שלא בזמנה אין להשהות את המילה כלל, “דמכיון שהגיע לשעה שיכולין למולו, כל שעה ושעה שמאחרו עובר בעשה(וכן ביאר את דברי הרמב”ם “בכל יום ויום”, שהכוונה בכל רגע ורגע).

לכן מסיק שם: “בודאי יש להקדים את המילה שלא בזמנה בכדי שלא יבטל ממצות עשה בשעת האיחור, מה שאין כן זו שבזמנה אם מאחרה איזה שעה אינו עובר בכלום דכל יום השמיני זמנה הוא”. בסוף דבריו מוסיף הוראה כללית: “ולפי זה יש ליזהר במילה שלא בזמנה שלא לאחרה כלל אלא למול מיד שנראה למילה, וכן אני רגיל להזהיר בבוא מעשה לידי, ולא נכון הוא מה שמאחרים את המילה גם שלא בזמנה שלא לשום צורך כי אם בשביל הקרואים עד שיתאספו, וראוי לעורר על זה”.

בהגדת ראשי ישיבת וולוז’ין (עמ’ קסב) הובא שהרב חיים מבריסק מיתן את החידוש של ה’דבר אברהם’, וביאר שחובת מילה “בכל רגע ורגע” נאמר רק בנוגע לאדם הבא לימול את עצמו. בנוגע לאב המל את בנו, אין חובה בכל רגע ורגע, ולכן יש להקדים מילה בזמנה למילה שלא בזמנה. רק אם יגדל הבן, ולא נימול, עובר הבן איסור בכל רגע ורגע שאינו נימול.

סתירה בדברי המגן אברהם

חידושו של ה’דבר אברהם’ כבר נאמר בפוסקים קדומים. בשו”ת תשובה מאהבה (ח”א, סימן פה) כתב בתוך דבריו ש”מילה שלא בזמנה חמורה ממילה בזמנה, כי מילה בזמנה על כל פנים כל היום זמנה, כל יום השמיני, אלא שזריזין מקדימין מצפרא. מה שאין כן מילה שלא בזמנה, כל שעתא ושעתא זימנא”.

בשו”ת תשובה מאהבה ציין לעניין זה לדברי המגן אברהם (או”ח סי’ רמט ס”ק ה), שכתב שלמרות שאסור לקבוע סעודת משתה בערב שבת, מותר לערוך בו סעודת ברית, ואפילו שלא בזמנה, מפני שנחשב זמנה קבוע (על-פי הרמ”א, שם סעיף ב): “ומילה אף על פי שעבר זמנה, כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זימני הוא” (עי’ בשו”ת להורות נתן, ח”ו, סימן צ, בעניין החילוק שבין מילה לבין פדיון הבן).

ואולם, דברי המגן אברהם לכאורה סותרים את דברי עצמו. בהלכות פסח נפסק בשולחן ערוך (סימן תמד, סעיף ז) סדר השבתת חמץ במקום שחייב גם במצות מילה: “ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו”.

ומה יעשה אדם כאשר מדובר כבר שעה הששית, זמן ששוב אין הביטול בלב מועיל? באופן זה, ביאר במגן אברהם שעל האדם לחזור ולבאר את חמצו, גם אם יבטל בכך את מצוות המילה. הסיבה לכך, כפי שהובאה גם במשנה ברורה (שם ס”ק כט), היא ש”עשה דתשביתו חמיר טפי, שהוא עובר עליה בכל רגע, מה שאין כן במילה ואינך”. מבואר אפוא בתוך הדברים שאין אדם עובר על מצות מילה בכל רגע, אלא בכל יום, ולכן מצוות השבתת החמץ (שאדם עובר עליה בכל רגע) חמורה יותר.

ב’מחצית השקל’ העיר שדברי המגן אברהם סותרים את יסודו הנ”ל בדין מילה שלא בזמנה: “לא הבנתי, הא אפילו במילה שלא בזמנה כל שעתא עובר, וכמו שכתב המג”א”. מכאן היה נראה שמה שכתב המגן אברהם ש”כל שעתא ושעתא זימני הוא”, אין כוונתו שאדם עובר על כל רגע ורגע, אלא שהמצוה היא בכל יום, אבל נחשבת למצוה בזמנה בנוגע לעריכת סעודה בשבת. לפי זה, אין לסמוך את דברי שו”ת תשובה מאהבה על-פי דברי המגן אברהם.

המשנה ברורה (שער הציון, ס”ק כד) מציע ביאור אחר בדברי המגן אברהם, וביאר שגם במילה שלא בזמנה, בה עובר על המצווה בכל רגע ורגע (כיסודו של ה’דבר אברהם’), הרי שעדיין אפשר לתקן את האיסור בכך שלבסוף ימול את בנו. לעומת זאת, איסור חמץ בפסח אינו ניתן לתיקון כלל.

יש לציין שהמנהג הרווח הוא לקיים מילה שלא בזמנה בהזדמנות הראשונה, אך לא להקפיד על רמת החיוב העולה לפי דברי ה’דבר אברהם’. יש למול את התינוק בבוקר (לעומת מילה בזמנה, שלעתים מלים את היילוד אחר הצהריים אם הדבר נוח עבור אורחים), אך אין המנהג לקיים את הברית דווקא עם הנץ החמה.

מילה ביום חמישי?

בט”ז הורה (על-פי דברי הבדק הבית, בשם הרשב”א) שאין לקיים מילה שלא בזמנה ביום חמישי, מפני שביום השלישי למילה יש צער לנימול, ואין לגרום צער ביום השבת. כמובן שהוראה זו אינה עולה בקנה אחד עם חידושו של ה’דבר אברהם’ ביחס לחומרת השהיית מילה שלא בזמנו. הט”ז מוסיף עוד (יו”ד רסב, ס”ק ג) שכמו כן אין למול את היילוד ביום ששי, שיש בו צער עוד יותר גדול.

בחידושי רבי עקיבא איגר (בשם החיד”א) תמה מדברי ה’בדק הבית’ עצמו, שכתב: “כתב התשב”ץ בתשובה דתינוק שחלה ונתרפא בה’ בשבת ממתינין לו עד למחר” – כלומר, שמלין אותו ביום ששי – ואיך מסיק הט”ז שכל שכן שאסור למולו ביום ששי. רבי עקיבא איגר מוסיף שטעמו של התשב”ץ אינו מפני צער היילוד, אלא משום קדושת השבת – לעתים התינוק מסתכן ביום השלישי למילה, ונבוא לידי חילול שבת. לפי ביאור זה, אין בדבריו לערער על חידושו של ה’דבר אברהם’.

יש לציין שה’בן איש חי’ (שו”ת רב פעלים, ח”ד, סימן כח) פסק כדברי התשב”ץ, והורה “שאין למול מילה שלא בזמנה לא ביום חמישי ולא ביום ששי, וכן המנהג פשוט פה עירנו עד עתה ואין לזוז מזה”.

מנגד, יש סוברים שמותר למול את התינוק ביום חמישי, ואין מחמיצין את המצוה. כך כותב הש”ך (סימן רסו, ס”ק יח): “דודאי דאפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה’, ואפילו הפוסקים דס”ל דיום ג’ דוקא דוחה שבת, אפשר דמודו בזה דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה’, וכדהוכחתי מדעת רוב הפוסקים, וכן נראה עיקר”. כך פסק גם המגן אברהם (סימן שלא, ס”ק ט): “ול”נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו, ליכא למיחש לזה, דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וכו’ לכן אין להתרשל בדבר מצוה”. דברים אלו נכונים שבעתיים כיום, כאשר אין הסכנה שכיחה בעקבות קיום הברית.

כן פסקו עוד פוסקים רבים, כפי שהורה גם המשנה ברורה (סימן שלא, ס”ק לג), וכך המנהג, כפי בספר ‘אוצר הברית’ (פרק ט, סימן ו, סעיף כז).

פרטים נוספים בעיתוי מילה שלא בזמנה

נחלקו תנאים (יבמות עב, ב) אם יש לקיים מילה שלא בזמנה דווקא ביום. להלכה, נפסק בשולחן ערוך (שם), שגם באופן זה חובה למול ביום, ולא בלילה: “ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום”.

מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא יו”ט (רמב”ם מילה א, ט, ובשו”ע סימן רסב). נחלקרו הראשונים בנוגע ליו”ט שני של גלויות: האם ניתן לקיים מילה שלא בזמנה ביו”ט שני, שבו אין איסור מלאכה מן התורה, אלא איסור דרבנן בלבד? דעת השולחן ערוך (יו”ד רסו, ח, על-פי הרא”ש) היא שאין לקיים מילה שלא בזמנה ביו”ט שני, ואילו הש”ך (ס”ק ח) חולק על כך.

בשו”ת נודע ביהודה (אורח חיים, מהדורא קמא סימן ל) דן בשאלה זו, וכתב שאמנם אין למול את היילוד ביו”ט שני (כדעת הרא”ש והשו”ע), אך העושה כן (כדעת הש”ך) אין מוחים בידו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים