“בני ישראל” מהודו – היסטוריה, גנטיקה, הלכה ומסקנות

הרב זאב ליטקה
ג' חשון ה'תשע"ח

ממחברי הספר “בירורי יהדות לאור מחקרים גנטיים”

סקירה היסטורית מתוך כתבי הנוסעים, הדיונים ופסקי הלכה שניתנו משך השנים, בשילוב עם המידע הגנטי הקיים היום – ובסופו מסקנות אודות יהדותם

מבוא:

רצף הגלויות והרדיפות שהיו נחלת עם ישראל מזה הרבה שנים, גרם לפירוד פיזי בין קבוצות יהודים שונות, במקומות רבים בעולם של אז נוצרו קהילות ע”י אותם יהודים שהגיעו לשם, ומשך הרבה מאד שנים היה נתק מוחלט או כמעט מוחלט בין הקהילות השונות, אשכנזים, צפון אפריקאים, עיראקים, בוכרים, פרסים, ותימנים. חלקם נפרדו משאר הקהילות לפני 2000 שנים ואף יותר.

במאה שנים האחרונות, בעת קיבוץ גלויות שנוצר, ביחד עם המצב המוכר כ”כפר גלובלי קטן”. חזר הקשר בין הקהילות השונות. ובעיני, הדבר הכי לא טבעי שהתגלה הוא השינויים הממש מינוריים בין הקהילות. התורה אותה תורה בדיוק, ההלכה אותה הלכה, המצוות הם אותם המצוות בדיוק עם כל הניואנסים הקטנים, התפילה אותה תפילה בדיוק מלבד כמה שינויים קטנים ממש, או מנהגים שונים הנובעים בחלקם ממחלוקות בין הפוסקים. דבר זה הוא ללא ספק תופעה לא טבעית לחלוטין לאחר נתק כה ארוך. אין ספק שזה נזקף בס”ד לעובדה שמשך כל הדורות הקפידו מאד על שמירה הדוקה של תורה ומצוות.

מאידך, מדי פעם אנו שומעים על קהילות נידחות ומנותקות לגמרי שמוצאים שם שיירי מצוות כאלה ואחרים, מציאות שפותחת דיון אודות יהדותם, כי העולם כולו בעבר היה ברובו המוחלט דתי, ולפעמים יתכן ששיירי המצוות שנמצאו אצל קהילות כאלה ואחרים אינם בהכרח מורים על צאצאי יהודים אלא על מצוות שהועתקו בצורה כזו או אחרת מיהודים אחרים וכד’.

באופן זה נדון מעמדם של קהילת “בני ישראל” מהודו כבר הרבה שנים ובתקופות שונות. לפני למעלה מחמישים שנה לאחר שעלו לארץ אנשי קהילה זו, היה פולמוס גדול אודות כשרותם ומעמדם. עד שהוקמה ועדה מטעם הרבנות הראשית כדי לדון ולבחון את מעמדם. ואף יצא ספר מיוחד מטעם הרבנות בשנת תשכ”ב שקיבץ את כל פסקי הדין שנכתבו בנושא וכלל בתוכו את כל קטעי הנוסעים השונים שביקרו משך השנים בקהילה זו בבומבי והעלו את זכרונותיהם בספרי המסעות שכתבו, שעליהם נשענו פסקי הדין. מאמר זה מתבסס הרבה על חומר שהתפרסם בספר זה.

היהודים שבאו איתם במגע (בעיקר יוצאי בגדד) לא התחתנו איתם הן מחמת חששות שלהם אודותם, והן מחמת החלטה של בית הדין בבגדד כפי שיבוא לקמן. וכך נהגו גם התימנים שקבוצה מקהילת בני ישראל התיישבה בעדן באמצע המאה ה19. אלא שכתוצאה מעלייתם ארצה נוצר לחץ מצד קברניטי המדינה להתירם לקהל. נערכו הפגנות של אנשי קהילה זו שבמרכזם שרפו את דמות דיוקנו של הרב יצחק ניסים הראשון לציון דאז שבתחילה התנגד להתיר את האיסור שקבעו עליהם בית הדין של בגדד. המעורבות של פוליטיקאים רבים היתה פעילה, שר הדתות, נשיא המדינה, ואפילו של מי שהיה אח”כ ראש הממשלה לוי אשכול. כלומר, מעורבות לאשר את יהדותם של עולים אלו. והפולמוס בעניינם היתה נחלת כולם.

כאמור, הרבנות הראשית דאז הקימה ועדה לבדיקת הנושא שכללה את גדולי הדיינים בתקופה ההיא: הג”ר עובדיה הדאיה, הג”ר יעקב עדס, הג”ר שאול ישראלי, הג”ר שלום יצחק הלוי, הג”ר יוסף שלום אלישיב, הג”ר בצלאל ז’ולטי, הג”ר יהשוע מנחם אהרנברג, הג”ר אליעזר גולדשמידט, הג”ר שלמה שמשון קרליץ, הג”ר שלמה טנא. בראשית שנת תשכב החליטה הועדה שניתן להתיר קהילה זו לקהל בכפוף לבדיקה פרטנית של כל אדם יוצא קהילה זו אם יש איזה ריעותא במשפחתו[1].

בסעי’ א’ בהחלטה נכתב: “לא התעורר ספק לגבי יהדותם של “בני ישראל”, ומתקופה קדומה  מוחזקים הם לזרע ישראל. אולם בשם הינתקותם במשך תקופה ארוכה ממרכזי התורה התעוררו חששות הלכתיים לגבי סדר ודיני הנישואין והגירושין שנהגו בהם”. דברים אלה משקפים היטב את עמדת הרבנות שנושא כשרותם של אנשי הקהילה לא היתה כלל האם הם מזרע ישראל או לא, וגם לא האם יש בהם תערובת של גויים או לא, אלא השאלה היא אך ורק האם יש לפקפק בכשרותם מחמת העובדה שלא היה להם סדר נישואין וגירושין כדת וכדין, וממילא יש חשש לממזרות.

אולם בכך ממש לא תמה הפרשה. חלק מחברי הועדה הצהירו שהם לא היו שותפים להחלטה, ולשיטתם לא ניתן להתירם לקהל במצב הנוכחי. ראה בספר בינו שנות דור שיצא על הגרי”ש אלישיב, בפרק יא שם הביאו סיפור מהתקופה הזו, בשם הג”ר יהודה עדס, בנו של הגר”י עדס שהיה אב”ד בביה”ד הגדול באותה תקופה וחבר הועדה. שם הוא מספר שנשלח ע”י אביו אל הגרי”ש אלישיב לשאול אותו מה עושים עם הלחצים המגיעים מהרב הראשי (הגר”י נסים) לאשר את יהדותם של חברי הקהילה. הרב יהודה עדס מספר שהגיע לביתו של הרב אלישיב לפנות בוקר ושטח לפניו את שאלת אביו, והשיב לו הרב אלישיב:

“אמש ביקר כאן הרב הראשי ואמר לי: עשרות דיינים משהים את חתימתם עד שאתה תחתום עליך להתחשב בכך שבהימנעות שלך הנך מונע את כל החתימות של אותם דיינים שמוכנים לחתום. השבתי לו: אדרבה מכיון שכל כך הרבה דיינים תלויים בי ודאי הדבר שאסור לי לחתום ובכך אמנע מלהתיר את מה שאסור להתיר.

הרב הראשי שמע את תשובתי וקפץ מלוא קומתו מרוב כעס אולם אני לא התפעלתי מזה”. וכך ממשיך שם לומר לרב עדס שיאמר לאביו לבל יתפעל מהלחצים.

גם בקובץ המאור שנה יג חוברת ה’ (קכא) שיו”ל באדר תשכ”ב, שפורסם בעמוד 11 מכתב מהג”ר משה שטרנבוך המשקף מעט את הלך הרוח בקרב הדיינים בתקופה זו:

בעש”ק פרשת ויגש פורסם בהצופה שמשלחת רבנים באמריקא נפגשו עם שר הפנים מר משה שפירא ודרשו ממנו פשר ההיתר לבני ישראל ואולי היה בכלל הסכם הקואליציוני והוא השיב שההיתר מיסודות הלכה נעשה בהסכמת הרב אונטרמן עכ”ל. כתבתי תיכף מכתב להנ”ל ובקשתי ממנו פשר הדבר ואם נכון שהוא מיוזמי ההיתר וקבלתי לפני כמה ימים מכתב ממנו בכתב ידו וכמדומני שחובה לפרסם דבריו בארץ ובגולה וז”ל: שאני מן היוזמים הוא שקר מוחלט שלא הייתי בין היוזמים ולא הייתי נוכח בשעת ההלטה ואיני יודע להכריע אם היתה החלטה או לא היתה ומה שאמר השר שפירא בארה”ב איני אחראי על כך שאני לא דברתי אתו כלל אודות הענין הידוע ובטח שאב ג”כ את ידיעותיו בהענין הכל מהעתון עכ”ד

והנה אנשי המזרחי תמיד מענה בפיהם שאין אנו מכבדים “רבנות הראשית” ומ”מ זה אינו מונע אותם בשעה שנוח להם ורצוי הדבר כדי לשכך הכעס של רבני אמריקא מצרפים להמתירים רב מפורסם שעומד לפנינו ומצהיר שלא נתן מעולם ידו ח”ו למעל הזה. ועיקר שברצוני לשאול לאחר שהרב אונטרמן לא הסכים להחלטה, הרב ראובן כץ לא השתתף בישיבה, הרב הדאיה פירסם מאמר בכתב שאסורים, הרב עדס לא נוכח בישיבה, הרב אלישיב פירסם בהמודיע שלא השתתף, הרב בצלאל זולטי טוען בתקיפות שלא הסכים להיתר הלז, וא”כ השאלה שאנו שואלים היא מי ומי המתירים ומאיזה סמך פורסם בתקנות בשם רבנות הראשית וז”ל: מעולם לא נתעורר ספק לגבי יהדותם של אלו בשעה שכלם עומדים לפנינו ומכחישים”.

גילויי דעת כאלה ואחרים פירסמו רבנים נוספים שהם מתנגדים נחרצות לקביעה שהם יהודים כשרים וניתן להנשא להם. פסק דין מנומק פרסם הג”ר אליעזר יהודה ולדנברג[2], וכך גם פורסם מכתב מחאה הג”ר אלעזר מנחם שך, ומבעל הקהילות יעקב[3], כמו כן, התפרסם מכתב מהגרי”ש אלישיב שממש אינו מסכים להיתר[4], וכך גם יראה המעיין בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ז אבה”ע סי’ א’) ובהצעת ההחלטה של הגר”ב ז’ולטי (פורסם בספר הנ”ל עמוד ו’) יראה שהם חששו לתערובת של גויים בקהילה זו.

ואכן גם לאחר החלטת הרבנות הראשית, באותה תקופה עדיין היו רבנים שסירבו לקבל הוראות אלו. רבה הראשי של אילת שהיה גם בנו של הגר”ע הדיאה חבר הועדה שהתנגד להיתר, הצהיר שאינו מתפעל מאיום הפיטורים, ואמר: “אצלי לא קובעת הפרנסה אלא הדין, אפילו אצטרך לפשוט נבלות בשוק לא אשנה את דעתי ולא אוותר עד שיהיה פסק דין ממשי של רבנים בענין בני ישראל”[5].

הספר הנ”ל שיצא לאור ע”י הרבנות הראשית אינו בהכרח משקף את הסוגיה של מעמדם של בני הקהילה. משום שניכר שם מגמה מאד ברורה לנתב את הנושא לעובדה שהם ודאי צאצאי יהודים שלא התערבו עם הגויים, אלא שמחמת הבערות הרבה שהיתה נחלתם יש חשש לכשרותם מצד ממזרות, לא ברור מה תוקף הקידושין שלהם, אולם ברור שלא היה להם מושג של גט כשר, ואולי גם ספיקות של נישואי קרובים. ועל כך דנו כל הפוסקים שהובאו בספר הנ”ל האם יש מקום לחשוש לממזרות, האם דינם כדין הקראים שגזרו עליהם שלא להתחתן איתם או לא. אבל על עצם יהדותם אין דיון ממשי בספר, וכמעט שאין איזכור על כך בפסקי דין הנ”ל. וזאת משום שהעמדה שהוצגה שם היא שאין ספק שהינם צאצאי יהודים (וזאת עפ”י עדותם של הנוסעים השונים, על מצוות פה ושם ששמרו עליהם משך השנים), ועל כך שלא התערבו עם הגויים שסביבם (וגם זה עפ”י עדות הנוסעים שלא התחתנו עם הגויים המקומיים).

העובדה שככל הנראה עורכי הספר הנ”ל לא פעלו ממש בתום לב, ניכר גם בהעתקות מספרי הנוסעים השונים. כשיש קטע התומך בגישה לאשר את מעמדם של אנשי הקהילה, זה מקבל ביטוי בהדגשה, ואילו הקטעים שאינם תומכים בגישה זו באותם ציטוטים ממש לא מקבלים הבלטה בהתאם[6]. בנוסף, פורסם בספר גם מאמר של הגאון הרב שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונוביז’ שתומך להיתר שניתן להם. למרות שלפני הוצאת הספר כבר הודיע הרב רוזובסקי שהמאמר שכתב לא נועד לפרסום משום שהוא נכתב כמה שנים קודם לכן, לפני שנודע לו עובדות נוספות שהם משנים את המסקנות שכתב שם. ולמרות שהגיעה משלחת של תלמידיו אל הרב הראשי הראשון לציון הרב יצחק נסים שלא לפרסם את דברי הרב רוזובסקי, החליטו העורכים לפרסם גם תשובה זו[7].

כאמור, באופן כללי ניתן לומר שכל הנידון ההלכתי סביב מעמדם של אנשי קהילה זו, התבסס על כתבי המסעות הנ”ל. כלומר, קיבלו את עדותם של הנוסעים הנ”ל, ניחתו את העדויות הללו עפ”י כללי ההלכה, וכך הסיקו מסקנות וקבעו את מעמדם. ואכן הגרי”מ אהרנברג אב”ד ת”א שהיה חבר הועדה העיר בפסק דין שכתב (עמוד קח): “אך יש לברר אם יש לסמוך על עדותו של בעל אבן ספיר שהרי מלבד מה שאינו רק עד אחד שאינו נאמן בדבר שבערוה אפילו במלתא דעבידי לאגלויי לפי פסק הרמ”א בחו”מ סוס”י ל’ דלא כהתשב”ץ ונוב”י אלא אפילו אם ימצא עוד ספרים מאנשים נאמנים שכותבים כמותו אין לקבל דבריהם בתורת עדות שהרי לא נתכוונו להעיד ולא העידו בפני בי”ד ולא נחקרה עדותן בבי”ד ועדות זו ודאי צריכה דרישה וחקירה”.

ישנה חשיבות להדגשה הזו שבעצם כל ההסתמכות בקביעת מעמדם נעשתה בעקבות ספרי המסעות, משום שבזמנינו לאחר שאתנו גנטיקאים חקרו את הקהילה זו מהפן הגנטי, השוואת התוצאות הללו עם עדותם של הנוסעים השונים, מקבלת משנה תוקף לעדות ההיסטורית אודותם כפי שנראה בהמשך.

א

קטעים נבחרים מתוך כתבי המסעות

כאמור, כל המידע אודות אנשי קהילה זו מבוסס על כתבי הנוסעים השונים שביקרו במחוזם של אנשי הקהילה. על מנת לסקור היטב את ההיסטוריה אודותם ובדגש על יהדותם, נביא כאן קטעים רלוונטיים מתוך כתבי הנוסעים[8].

ראשון הנוסעים שהעלה את רשמיו מביקור בבומבי בשנת תקצ”א (1831) הוא ר’ דוד דבית הלל דברי הובאו בספר בני ישראל הנ”ל בעמודים (קסט-קע) מתוך ספרו מסעות רבי דוד דבית הלל:

“ישנם בהודו יהודים ילידים הקוראים לעצמם בני ישראל כשש מאות משפחות המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות הם לא יקבלו מים מאנשים המשתייכים לכת אחרת הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים אולם אין בידם מנהגים אחרים של תורת משה לפנים לא ידעו את השפה העברית כי לא היה להם אף ספר אחד ברם הם ידעו היטב את השפה ואת הספרים המהראטים אולם מאז באו היהודים מארצות ערב לבומבאי הם התחילו ללמוד קצת עברית ולקנות ספרים עברים לפני חמש או שש שנים פתחה “אגודת מדראס היהודית” בית ספר כדי להקנות לילדיהם ידיעה בשפה העברית

גם בית כנסת לא היה להם אך לפני כמה שנים בנה אחד מהם בשם סמואל שהיה קצין סרן בצבא החברה הנכבדה (חברת הודו המזרחית) בית כנסת יפה הוא היה עשיר מאד ובנים לא היו לו ולכן הוא בנה את בית הכנסת הזה עם בנינים מסביב שהכנסותיהם מוקדשות להחזקת בית הכנסת שבשפת הילידים נקרא מסגד בני ישראל והוא נמצא ב”ברקות” לא רחוק מבית המכס אין כתבי יד”.

ובהמשך הוא מדבר על מוצאם שהם אומרים שהם גולים מבית שני, ומביא שם השערות נוספות, ומסיים:

“אילו היו צאצאי ישראלים כפי שהם מספרים לא יכלו מעולם לשכוח את קדושת השבת טרם נפגשתי בקהילה של אנשים מאד עמי ארץ המחללים את השבת בפרהסיה”

כמה שנים לאחר מכן ביקר במקום שלמה רינמאן, וכותב עליהם דברים דומים[9]:

“בבגדיהם ובמאכלם ובכל מנהגיהם המה כגויי הארץ ורק באמונתם יפרדו מהם גם לא יאכלו אתם לחם אך דתם לא תשוה גם לדת היהודים כי אף אם הכל מודים כי בהיותם בארץ פרס היו להם חקי הדת בקבלה איש מפי איש והתנהגו על מיחם כמצות התורה אך כאשר נתעו מארצם ויאבדו במצולת הים ובעמל הדרך את זקניהם יודעי הקבלה לא ידעו עוד הנשארים עד מה מאמונתם ותותרנה בידם רק מצות מלה וצום יום הכפורים ושחיטה ולא עוד ביום הכיפורים אשר יחול תמיד מעת בואם להודו בזמנו יסגרו בחדריהם ויתענו כל היום ולא ידברו איש את רעהו דבר כי אם איש איש ישב וידום ספרי תפלה אין להם והתפלות אשר היו להם בקבלה איש מפי איש נאבדו בימי תלאותיהם”.

ובהמשך דבריו הוסיף:

“בראשית בואם להודו לקחו להם נשים נכריות מבנות עם הארץ כי לא כל איש הביא אשתו עמו ועל כן אלה אשר לא היו להם נשים לקחו להם נכריות אך בתנאי שגם היא תקרא בשם בני ישראל ותשמור את דתו ולא תתערב עוד בבנות עם הארץ באכילתה ועבודתה את אלהים וברבות הימים פרו ורבו עד כי כעת יעלה מספרם לחמשת אלפים בתי אבות ועתה לא יתערבו עוד בגויים אבל אף כי התנו את נשיהם לבל תעבודנה אלילים פסל ומסכה ואף כי האנשים לא נתנו להן להביא כל תמונה לביתם בכל זאת עבדו הנשים בסתר אלהן לפסל והתפללו אליו כנשי עם הארץ ובעיני ראיתי בשנת כאשר הייתי בעיר באלגים עם נשות אנשי הצבא אשר שם כאשר הדליקו את הנרות שלחו את אצבעות ידיהן אל האש ותנשקנה אותם”.

גם בהמשך הוא חוזר על דבריו:

“אף כי בתחלת נשאו להם נשים נכריות, בכל זאת יזהרו עתה מאד מאד מהתערב בגויים. ואם אחד מהם יעבור חק ויקח נכריה יבדילוהו מעדתם ויתרחקו ממנו ולא יקראוהו למשתם ושמחתם, וגם לא יתערבו בשמחתו, כי כנכרי יחשב בעיניהם. עד אשר יחפוץ לשוב בתשובה. ואז יקבלוהו גם גרש את האישה מביתו”.

בהמשך הוא מתאר בהרחבה כיצד באו יהודים שונים ללמד אותם תורה ומצוות, הוא עצמו היה שם כדי ללמדם תקופה לא מבוטלת, וכך לימד אותם הלכות שחיטה לפי כללי הרמ”א. כך גם חמיו ר’ יהודה אשכנזי שהיה מחכמי קוצי’ן לימדם והם מאד העריצו אותו. ועוד אחרים שהגיעו מקהילות ערב יש מבגדד ופרס ויש גם מתימן.

כמובן שבתיאורים שלאחר מכן, רואים הרבה יותר קיום מצוות מאשר בתיאור הראשוני. הסיבה לכך ברורה, משום שהם קיבלו על עצמם את מה שלימדו אותם, וכך מתואר שם ספרי התורה שקיבלו ובתי הכנסת שבנו להם ועוד.

עדות נוספת מהשנים הללו מצאנו בתשובת חכמי הספרדים בצפת הנדפס בספר בני ישראל הנ”ל הנכתב בשנת תרל, ובו הם מגוללים את העדויות שהגיעו לפניהם אודות קהילה בו, וכך כתבו שם (עמוד יד):

וברוב הימים לפי עדות מעלת הרב החותם הראשון הי”ו שבפעם הראשונה בשנת תקצ”ה שהיה שמה לא היה להם לא בית כנסת ולא מוהל ולא שוחט, כי אם לפי דבריהם שהיו שומרים שבת בביטול מלאכה דוקא, והיו אופים ומבשלים בשבת….בפעם השניה עיניו לו ראו שיש להם בתי כניסיות שתיים בברקוט, וגם ספרי תורה לרוב וחזן בית הכנסת מבני בבל, ומקוה טהרה עשו עפ”י התורה כתיקון חז”ל. ולקחו אותו עד שהלך וראה אופן עשיית המקווה בסילון כשר ע”פ תורתנו הקדושה, ולא יבצר כי משנת תרי”ט שהיה שמה מעלת הרב החותם הראשון הנזכר ועד עתה ודאי שהוסיפו משמרת על משמרת לעשות ככל אשר יורו אותם חכמי לב מיראי ה’ וחושבי שמו”.

כלומר, גם השליח ר’ שמואל עבו שהוא השליח המוזכר בתשובת חכמי צפת מעיד על בערות גדולה בשנים הללו (תקצ”ה) ועל שינוי משמעותי שפגש אותם שוב יותר מעשרים שנה לאחר מכן – בשנת תרי”ט. וכל זה כאמור, בעקבות החכמים והשליחים שהגיעו לבומבי ולימדו אותם קיום מצוות.

כמה שנים לאחר מכן (בשנת תרכ – 1860) ביקר בקהילה זו הנוסע המפורסם הרב יעקב ספיר. וכך הוא מתאר:

מכל דבריהם ועניניהם מנהגיהם ואמונתם נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל יוצאי ירך יעקב אבינו ככל היהודים הנפוצים בגולה ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם רק הם ביניהם ואינם אוכלים ושותים עמהם, ולא יתערבו עם הגוים כלל. כמו שלא נשאר להם מאז שום ספר מספרי התורה הק’ ודת ישראל בכתב רק זכרון דברים של דינים ומנהגים ואמונות בעל פה כאשר אבאר הלאה כן אין להם בכתב ספר מדברי ימיהם וקדמוניותיהם והימים אשר עברו עליהם מרחוק ומקרוב רק ספירות דברים והגדות כאמור”.

גם סדר תפלה לא היה להם לא מחול ולא משבת ויו”ט ר”ה ויו”כ כי לא נשאר בידם כל ספר מספרי ישראל וגם את הלשון הקדש שכחו ועזבו והחזיקו בשפת הארץ “מוראטי” “הינדי” כן לא היה להם בית תפלה להתאסף יחד בביהכ”נ לשמוע אל הרנה ואל התפלה כי לא ידעו להתפלל ובכל זאת שמרו את יחוסיהם לכל קדשי בני ישראל ולא נתערב זרע הקדש בעמי הארצות והיו תמיד לעם ולשבט לבדם לא התחתנו בגויי הארץ ולא אכלו ושתו עמהם, וגם נזהרו ממאכליהם ומשקיהם, ומיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם ונשאר להם חוק זכרון למורשה בלב ונפש”.

“ואלה המצות והמנהגים אשר שמרו מכל משמר והיו להם קדש:

שמרו את השבת לבלתי הבעיר בה אש גם נחו ממלאכת ידיהם (אומנותם ומלאכתם היה ועוד היום עפ”י הרוב בחרושת עץ ובבנין ולעצור את השמן משומשמין ושארי גרעוני פירות) והיו נמנעים מזה ביום השבת. ומשאר פרטי איסורי מלאכת שבת לא ידעו. יום הכפורים היה להם קדש לה’ והיו מתענים בו ויושבים סגורים ומסוגרים כל היום איש בביתה וקורים אותו בלשונם “דאר פאל ני צא צאן” ר”ל “צום סגור הדלת” (עמדתי משתאה על זה השם ואין מגיד לי עד שהתבוננתי ושערתי שהוא בעבור שהיה להם בקבלתם שביום זה צום כפור יש תפלה נוספת והוא “תפלת נעילת שערים” ובעבור זה קראו את היום הזה בשם צום נעילת השער וברבות הימים שנשכח מהם הכל חשבו שנקרא כן בעבור שצריכים להיות סגורים איש בביתו לבלי צאת החוצה כן ידעו מחג הפסח אשר בשבעת הימים אסור בחמץ ולא ידעו מה הוא והיו מטמינים החומץ שבבתיהם גם בתשעה באב ובצום גדליה ידעו להתענות לזכר חורבן בית המקדש”

“הימים האלה וראש השנה וראשי חדשים היו מונים כמו אנשי הודו אשר חשבונם עולה כמעט שוה לחשבון ישראל, שגם הם חושבים ומונים ללבנה ומעברים החדשים והשנים ולא יתפרדו רק לפעמים יום יומים מלפניו או מלאחריו ועפ”י הרוב ישתוו בר”ח ניסן שהוא ר”ה שלהם”

הנקרא אצלם “מידאם” והשנה הזאת ה’ תר”כ ליצירה למניננו הוא ד’ אלפים תשעה מאות וששים למנינם הנקרא “כליוגם”…..מצות מילה שמרו כראוי למול לשמונה ובשמחה רבה עשאוהו כחק ישראל

המצבות שעל קברי מתיהם (שיש להם חצר מות לבדם) היותר עתיקות שבעיר הזאת הם לא יותר משלש מאות שנה וחרותים בכתב ולשון מוראטי לא שינו את שמותם ואשר יקראו בהם הם שמות האבות ובני ישראל שבטי ישורון ועפ”י הרוב גם בשם יחזקאל ואין להם כנוים רק פלוני בן פלוני יחזקאל בן אברהם וכדומה הנשיא והזקן קוראים דרך כבוד באבא”.

עדות דומה לזו של הרב אבן ספיר אנו מוצאים בעדותו של מי שמכונה בנימין השני (עמוד קעא):

“שומרים כמה מצות עקריות מדת ישראל ומדקדקים בהם מאד כגון מצות מילה ושמירת השבת יזהרו מאד בכל הדינים הנהוגים לשחיטה ואינם אוכלים מבשר בעלי חיים אשר נאסרו בתורת משה מכבדים מאד את ספרי התורות הנמצאים בבתי תפלותיהם אף אם לא ידעו לקרות בתוכם הספרים ההם עתיקים מאד מראה הכתב הוא אדמדם כפי הנראה מרוב הזקנה וביתר הדברים המה שוים לספרי התורות הנמצאים אצלנו”.

לכאורה יש כאן פער די גדול בין העדויות של הרב דוד דבית הלל ושלמה רינמאן לבין עדותו של הרב אבן ספיר, ומסעות בנימין השני. שהרי בעדותו של הרב דוד כתוב שלא שמרו אלא רק על מצוות מילה ויום הכיפורים עד כדי כך שהוא מסיים: “אילו היו צאצאי ישראלים כפי שהם מספרים לא יכלו מעולם לשכוח את קדושת השבת טרם נפגשתי בקהילה של אנשים מאד עמי ארץ המחללים את השבת בפרהסיה”. כלומר, שבת הם לא שמרו כלל. וכך גם בעדותו של הרב שלמה רינמאן ששהה בקהילתם תקופה שכתב: “ותותרנה בידם רק מצות מלה וצום יום הכפורים ושחיטה ולא עוד”.

אולם כפי שביארנו ועולה מהעדויות, בשנים הללו במחצית הראשונה של המאה ה19 החלו להגיע לקהילה זו שליחים ואנשים שלימדו אותם תורה ומצוות, כפי שאכן קיבלו על עצמם לעשות. לכן, עדותו של הרב אבן ספיר שהיתה בשנת 1860 משקפת את המצוות שקיימו לאחר שכבר לימדו אותם וקיבלו על עצמם[10].

לסיכום:

  • כמעט שאין חולק על שורשם היהודי של קהילה זו. (מלבד הרב דוד דבית הלל שהעריך שאינם מזרע ישראל). אולם כל אחד מציין תאריך אחר לבואם להודו, יש שקבעו שהם מעשרת השבטים[11], מחורבן בית שני[12], ויש שקבעו שהגיעו לשם בראשית המאה השמינית[13]. אלא שכל זה מתבסס על הערכות בלבד או שמועות המסתובבות אצל אנשים אלו ללא כל ביסוס או ראיה. הראיה היחידה הקיימת לקהילה זו, היא העדות של הרב אבן ספיר שביקר בבית הקבורות שלהם, והקברים העתיקים ביותר שראה היו לפני שלש מאות שנה (בסביבות שנת 1550) ושפת הכיתוב היה מהראטית.
  • עד ראשית המאה ה19 הבורות בקהילה זו היתה גדולה מאד, וכמעט שאין זכר לקיום מצוות, מלבד מילה שחיטה ויום כיפור וגם זה כמובן בסגנון הידע שהיה להם. לגבי שבת כתבו חכמי צפת כי שמעו מהנוסע שביקר שם בשנת תקצ”ה שהם נהגו שבת רק בביטול מלאכה. ואילו ארבע שנים קודם לכן, ביקר שם הרב דוד הנ”ל והתפלא מאד שאין זכר לשבת. יתכן שהפער בין העדויות נובע מאותם אנשים שבאו בשנים אלו ללמדם תורה ומצוות, כך שהיו כבר כמה מצוות שלמדו לשמור.
  • בהמשך, כתוצאה מאותם אנשים שבאו ללמדם, אט אט הקפידו יותר על קיום המצוות, כפי שמתואר בעדויות השונות. אולם עדיין משך השנים לא הקפידו על גירושין כהלכה, ולא על יבום כדת וכדין, ואולי גם לא על נישואי קרובים, מה שהוליד בהמשך דיון על כשרותם לקהל.
  • כולם מציינים את העובדה שאנשי קהילה זו נזהרו שלא להנשא עם הגויים שסביבם. מלבד הרב שלמה רינמאן שהוסיף, שבראשית בואם למקום נשאו נשים מקומיות. ורק בהמשך נזהרו שלא לשאת נשים נוכריות. כמובן שאין זה מבוסס על ידע שראה, משום שבתקופתו ודאי כבר נזהרו שלא להתערב עם הגויים. ומעיין בדבריו, יראה שככל הנראה הערכה זו מבוססת על דברים שהוא שמע מאנשים בקהילתם, שהרי הוא כותב שבתחילה הם קיבלו את הנשים הנכריות, ובלבד שיעזבו את אליליהן (מה שהוא מעיד אח”כ שלא עזבו), וכן שיקראו בני ישראל. כיצד הוא יודע דברים אלו, אם לא שהוא שמע על כך מאנשיהם?

ב

היהודים שבאו איתם במגע נמנעו מלהתערות בהם

העובדה היא שמשך יותר ממאה שנה נמנעו יהודים מקהילות שונות להתחתן עם קהילת בני ישראל. בעיקר כמובן היהודים שבאו במגע איתם בהודו, ראה בתשובת הציץ אליעזר[14] שהביא ציטוט ממכתב שקיבל מר אלברט מנשה ראש הקהילה היהודית בבומבי ואחראי על הגנז”ך במקום:

ראש הקהילה היהודית בבומבי העושה רושם כידען רציני, מתחיל הרצאת דברי תשובתו בלשון זה: עד שנת 1925 בני ישראל לא נחשבו ככשרים למנין, לא נקראו לעלות לתורה ולא הורשו נישואין אתם, בתי הכנסת ובתי העלמין שלהם היו נבדלים משלנו. הוסבר לי באותם הימים שמלפני רבות בשנים אפילו לפני שנת 1900 בית הדין שבבגדד היה בדעה שבני ישראל אינם יכולים לבוא בקהל ה’ הקושי נבע משאלת גיטין וחליצה”.

פסקה ראשונה זאת מלמדת אותנו כבר הרבה. ראשית כי לא נתקבל על דעת יהודי בומבי (זאת אומרת על דעת רבני בגדד, כי לא עשו שום דבר בלעדם) אפילו הפסק של רבני צפת וטבריה משנת תקצט (=כוונתו לתשובה שנכתבה לאנשי כלכלתה בשנת תרל – 1870) לצרפם עכ”פ למנין ולתת להם מדרס רגל בבתי הכנסת, והמשיכו להחרימם ולהבדילם מקרב ישראל בכל השטחים הדתיים עד שנת 1925″.

אח”כ הוא מתאר כיצד הנאמנים של הקהילה קבעו שקהילה זו יכולה להכנס לקהל ישראל ומאז הן נחשבו כאנשי הקהילה. אלא שהסביר ורמז כיצד נקבעה החלטה זו:

“החלטה זו של הנאמנים היתה על אחריותם המלאה בלי הסכמת בית הדין בבאגדאד זכורני שזקני הקהילה הדתיים אצלנו התנגדו בחריפות להחלטה זו ביניהם היה חכם מאיר משה הלל אחיו של חכם אברהם משה הלל ז”ל רבה ראשי של בגדד. והואיל והרבה יהודים חסרי פרנסה נעזרו ע”י משפחת ששון והרבה עבדו אצלם נאלצה הקהילה ברצונה או שלא ברצונה להשלים עם החלטת הנאמנים. עד היום ישנם אנשים היודעים את השתלשלות הענינים ואינם מקבלים החלטה זו. כמו כן נאמר לי ע”י מר סילמן דינגור שהוא בן אחיו של החכם עזרא דינגור שגם היה רב ראשי בבגדד שהוא – סילמן היה בבגדד בשנת 1917 (תרעז) וגם אז נשאלה שאלה בדבר כשרותם של בני ישראל, בית הדין בבגדד חזר על אותה החלטה שקהילת בני ישראל לא יכולה ליכנס לכלל ישראל”.

אך לא רק אנשי בגדד נזהרו מלהתערות בהם. ראה את דברי הרב אבן ספיר שעוד קודם לביקורו בבומבי ביקר כשנה קודם לכן בתימן (תרי”ט – 1859) והעלה את מסעותיו בחיבור הנקרא מסע תימן (ירושלים תש”ה) ושם בעמוד רטז הוא מתאר את ביקורו בעדן שבדרום תימן, שהיתה כבר בשליטת הבריטים, והם הביאו איתם חיילים הודים ששירתו בחיל הממלכה, וכך הוא מתאר:

“ראיתי פה אנשים עברים הנקראים בשם בני ישראל תוצאותם מהודו ובאו לפה מקרוב לעבוד בעבודת הצבא בחיל הבריטאנים לרצונם המה יושבים בקצה העיר ברחובות המיוחדים להם גם מחוזן לעיר כי מהמה אנשי החיל ושומרי העיר והמבצרים והביאו הנה גם נשיהם וזרעם ואוכלים מנת המלך וטוב להם ונכבדים מאד בעיני הממשלה בהיותם נאמני רוח כטבע בני ישראל ובלי לב ולב יעבדו הממשלה רבים מהם עלו לגדולה ונעשו לשרי עשרות שרי מאות ומהם למדו כתב ולשון ויהיו פקידים בעיר וסופרים בבית המשפט נודעתי לאחד מהם איש טוב ומטיב האדון יעקב בן אברהם נ”י אין להם שם המשפחה רק כל איש על שם אביו והוא סופר במקום המשפט ופקיד על משמרת העיר ונכבד לכל וגומל חסדים טובים עם היהודים האזרחים ועושה עמהם משפט וצדקה גם בקרתי איזה מהם בבתיהם אברהם בן יחזקאל שמעון בן יעקב יחזקאל בן אברהם ועוד וראיתי הליכות ביתם נשקו ידי וכבדוני מאד בשפת לא ידעתי ראיתי לבבם שלם לאלקי ישראל אך דבר ה’ אין אתם ולא ידעו לשמור את התורה והמצוה על משפטה ועליהם קראתי דברי החוזה ישעי’ מ”ד ה’ זה יכתוב ידו לה’ ובשם ישראל יכנה מהם ימצאון פה עדן כשלש מאות איש ומהם כמה בתי אבות נשים וטף והיהודים התימנים תושבי העיר מלפנים לא יתערבו עמהם מי המה אלה וממעי מי יצאו תראו אי”ה בבואכם עמדי לעיר בומבי בהודו כי שם מקומם”.

כלומר, על פי עדותו היהודים התימנים נזהרו שלא התערו בהם, שהרי אינם יודעים מי הם אלה וממעי מי יצאו כלשונו. וכך גם כתבו כל הנוסעים שביקרו שם, שהבגדדים שהתיישבו בבומבי נמנעו מלהתחתן איתם, וכלל הנראה גם הקוצ’ינים שיהדותם היתה הרבה יותר איתנה ושורשית נמנעו ולא התחתנו איתם, למרות שהם הגיעו ללמדם תורה ומצוות כבר בראשית המאה ה19 וכפי שמתואר בהרחבה במסעו של ר’ שלמה רינמאן שאשתו היתה בתו של אחד מחכמי קוצי’ן והוא הסתובב בקהילות אלו תקופה ארוכה.

אולם בנקודה זו חייבים לציין, שיתכן שחלק מאלו שנזהרו שלא להנשא להם, לא עשו זאת מחמת הספק ביהדותם, אלא מחמת הספק בכשרותם (חשש ממזרות) וכפי שנראה בהמשך את פסקי הדין מביה”ד בבגדד אודותם.

ג

פסקי הדין ותשובות הדיינים אודות כשרותם של אנשי קהילה זו

בספר בני ישראל הנ”ל עמודים יא-מ הובאו מכתבים שונים שנכתבו משך השנים בין הרבנים ובתי הדין השונים. בית הדין הראשון שעסק במעמדם הוא ככל הנראה בית הדין בבגדד בשנת תר”ג (1843). בספר הנ”ל מובא מכתבם של אנשי קהילת כלכלתה לביה”ד בבגדד ושאלתם בפיהם מה ההתייחסות לקהילה זו. כפי שמצויין שם, השאלה נשלחה קודם כל לבגדדים מקהילת בומבי שיוסיפו הערות אם יש להם, אולם תשובת בית הדין בבגדד אינה קיימת לפנינו. אם כי הרושם הוא שבית הדין פסק שאינם ראשים לבא בקהל, שהרי על פי העדויות השונות הם נמנעו להתחתן איתם ולהתערות בהם. התייחסות של ביה”ד בבגדד עוד לפני פסק הדין המפורסם שנביא בהמשך משנת תרע”ד (1914), אנו מוצאים במכתבו של מר מנשה לציץ אליעזר כפי שהובא לעיל: “הוסבר לי באותם הימים שמלפני רבות בשנים אפילו לפני שנת 1900 בית הדין שבבגדד היה בדעה שבני ישראל אינם יכולים לבוא בקהל ה”.

רמז לפסק דין ישן מביה”ד בבגדד שהיה קיים עוד לפני פסק הדין המפורסם הנ”ל, יש גם בתשובת הגרי”א הרצוג להגר”ר כץ רבה של פ”ת בשנת תשי”ד: “אלא שאחינו הבבלים בהודו היו פורשים מהם על יסוד תשובה שקיבלו מרב מובהק בבגדד ז”ל לפני מאה שנה שיש בהם ספק ממזרות”. כלומר, מאה שנה קודם לכן זה בערך באמצע המאה ה19. (ברור שאין כוונתו לפסה”ד משנת 1914 שהיה בס”ה 40 שנה קודם לכתיבת התשובה הזו).

בהמשך אנו מוצאים בשנת תר”ל (1870) תשובה מחכמי צפת שנכתבה לקהילה הבגדדית בבומבי ששאלו כדת מה לעשות לאחר שכמה מהם (מהבגדדים) אינם רוצים לקרבם, לא לצרפם למנין, לא לעלותם לתורה למרות שהם מקיימים את המצוות (כאמור לעיל, בשנים הללו הם כבר ידעו על קיומם של שורה ארוכה של מצוות).

בתשובתם הם סוקרים את עדותו של בנו של הרב שמואל עבו שהיה שם בשנת תקצ”ה ושוב בשנת תרי”ט, והוא מעיד על מה שהוא ראה ושמע מהם על מוצאם. ומתוך עדות זו, הם לא מעלים אף פקפוק ביהדותם. כלומר, מאחר שרואים שהם קיימו חלק מהמצוות, אפילו שהמדובר הוא שבשנים הראשונות בקושי קיימו מצוות, כנראה שדי היה בזה לשכנע את הרבנים החתומים שהינם יהודים. וממילא הם מתריעים שחייבים לקרבם וללמדם עוד, לצרפם למנין, ולהעלותם לתורה. (הנושא של נישואין איתם לא הוזכר שם, מאחר שגם השואל לא הזכיר זאת). וכאמור, על תשובה זו חותמים מלבד חכמי צפת, גם חכמי צפת האשכנזים, וכן הסכימו חכמי טבריה.

כמה שנים לאחר מכן – בשנת תרע”ד נשאלה שאלה אודות היתר נישואין עם קהילה בו ע”י גבאי בית הכנסת מגן דוד של קהילת אנשי בגדד בבומבי, ובשאלתם הם מציגים את אנשי קהילה זו שהם שומרים מצוות מתנהגים כבני ישראל, תפילות, ימים טובים, ואף קידושיהם קידושין גמורים. אלא שאין להם גירושין ויבום וחצילה, ומציינים שאף שלשה מנשותיהם שהתאלמנו נישאו בשנית לזרים ללא חליצה, האם ניתן להנשא לאנשי קהילה זו.

תשובת בית הדין בירושלים ובית הדין בבגדד היתה נחרצת שאסור להנשא להם ואיסורם איסור עולם, כדין ספק ממזרים וכפי שפסק בשו”ע אבה”ע סי’ ד’ לגבי הקראים. ואליהם הצטרף גם הרב יעקב בו של הבן איש חי (שם עמוד כב):

“ודשו”ט ממני להיקרים ה’ עליהם יהיו גם אני עבדא ראה ראיתי את השאלה הבאה מן מח”ק ומה שנגזר מן מעלה ב”ד יכב”ץ וד”ק כראי מוצקים מכוונים על האמת מפי סופרים וספרים ראשונים גם אחרונים ולזאת אסור מדין תורה להתחתן בהם והלוקח מהם בניו ממזרים וזהו פשוט ואין צריכה וזיל קרי בי רב הוא והושמע לנו ישכן בטח כה דברי העבד הצעיר יעקב ת”ר יוסף חיים יצ”ו”.

וכך גם הסכימו לדעתם בית הדין הספרדי בירושלים. וכך גם הראשון לציון הרב יעקב מאיר (ראה במכתבו של אלברט מנשה להגא”י ולדנברג).

כלומר, אכן בשנת תר”ל חכמי צפת וטבריה קבעו שהם מותרים. אולם אנשי בובמבי יוצאי בגדד לא היו מתחתנים איתם, ולא קירבו אותם בהתאם להוראה שקיבלו מבית הדין בבגדד ככל הנראה כבר מאמצע המאה ה19 וכן בפסק הדין שניתן ופורסם בשנת תרע”ד (1914), וכך גם ביה”ד בירושלים.

אמנם בתשובת הציץ אליעזר (נדפס בקובץ הפרדס שנה לו סי’ לה) כתב שלא מוזכר בתשובת חכמי צפת וטבריה מאומה אודות נישואין עם קהילה זו, אלא רק שלא לרחק אותם כדי שלא ירדו בקיום המצוות. אולם דבריו אינם מסתברים וקשים להולמן, מדוע נמנעו מלכתוב דבר כה חשוב? אם הם כתבו דברים כה נחרצים, שחייבים לקרב אותם, ואם דעתם היתה שעדיין הם אסורים לקהל, מן הסתם היו צריכים לכתוב משהו בנושא.

יתרה מזו, אין גם סיבה הגיונית שיחלקו בין קירוב קהילה זו לבין נישואין איתם. התיאור שהובא לפניהם שהם מקפידים על המצוות תפילות, ימים טובים, שבת, ראש חודש, נדה, חופה וקידושין, “באופן שאינם גורעים אפילו כקוצה של יו”ד בכל אשר עושים קהל עדתם הכשרים”. כלומר, שאלתם יהדותם לא עלה כלל מדוע לערער על העובדה האם הם בכלל יהודים, היה ברור להם שלאור העדויות הללו ודאי הם מזרע ישראל, לא שמעו מעולם אם התערבות בינם לבין הגויים. היום יש להם מערכת מצוות מקבילה לקהילות אחרות, ובערב שהבורות היתה גדולה מאד מן הסתם גם קידושין אין להם, אז מדוע שיערערו על כשרותם?  ואינו דומה כלל לשאלה שהגיע לפתחם של בית הדין בירושלים ובגדד.

המסקנה העולה היא, שכל בית דין או רב שנשאל, ענה בהתאם לשאלה ולידע שהוא קיבל באותה תקופה. כך שקשה מאד להקיש מרב אחד למשנהו, וליצור מחלוקת. הכלל היסודי שאמור להיות נר לרגלי הפוסק הוא להבין את המציאות היטב, השאלות ההלכתיות שדנו הפוסקים גם אם הן קיימות ואף יש מחלוקות פה ושם בין הפוסקים, אולם בסוגיה זו השאלות הללו הן יותר משניות, מול השאלה הבסיסית – חקירת המציאות והעובדות.

ד

שאלת יהדותם

כפי שניתן לראות בהתכתבות בין הרבנים אודות כשרותם, הדיון נסוב רק בנידון כשרותם מחשש ממזרות. ככל הנראה לא היה פקפוק ביהדותם הן בקרב הנוסעים (מלבד הנוסע ר’ דוד דבית הלל שקבע בשנת תקצ”א – 1831 שאינם מזרע ישראל). והן אצל הרבנים, ואף לא אצל אלו שקבעו שהם אסורים בקהל. המעיין בפסק הדין של ביה”ד בבגדד בשנת תרע”ד יראה שהנושא היה רק שאלתם הממזרות. אילו בית הדין בבגדד שדן בנושא אף כמה עשרות שנים קודם לכן, היה מסתפק אודות יהדותם, מן הסתם הדבר היה מקבל ביטוי גם בפסק הדין.

וכך נמצא גם כמעט בפירוש בתשובת רבי שלמה בכור חוצין מבגדד במכתב מיום ט’ שבט תרמ”ז[15]:

“…ובין כך וכך פלט קולמוסם דברים קשים אשר המה לא לכבוד לבני עדתנו אשר בבבל באמור עליהם כי בגובה אפם המה מתרחקים מאחינו אלו אשר בשם בני ישראיל יכונו ומפני כבוד בני עדתנו מצאתי עצמי מחויב להשיב להמו”ל תשובה מאהבה כי לא כאשר המה כתבו כן הוא כי גם אנשי עדתנו המה אוהבים ומוקירים את אחינו אלו כיתר אחינו שבגולה…. ומה שאין מתקרבים עמהם קרבת משפחה לא מגאה וגאון רק כי בימים הקדמונים היו אחינו אלו רחוקים מיתר שלומי אמוני ישראל ולא היו נמצאים בתוכם אנשים חכמים רבנים אשר ינהגום בדרכי התלמוד לזאת לא היו בקיאים בטיב גיטין וקדושין ולכן חוששים פן נמצאים בקרבם ילדי נשים אשר לא נתגרשו לפי דיני התלמוד ונישאו לאחרים שלא כדת והולידו בנים ממזרים אך בשאר דברים אשר אין נוגעין לדת אנחנו מתנהגים עמהם באחוה בשלום ובריעות והעושה שלום במרומיו הוא ישפות שלום לנו ויקרב פזורנו מבין העמים אל ארצנו ואל נחלת אבותינו”.

הסיבה לכך שלא היה כל פקפוק ביהדותם מן הסתם נובע מהעובדה שהם קיימו קצת מצוות לפחות כפי שהבינו, בצירוף איזה אגדה שאינה מבוססת כלל ואפילו אינה ממוקדת באופן ברור שהם צאצאים לגולים כאלה ואחרים מעם ישראל, כל זה נתן תחושה שאכן מדובר בזרע ישראל. וכהשלמה לתחושה זו, ניתן לציין את העדות שכולם העידו שהם לא מתחתנים עם הגויים שסביבם. זו הסיבה שגם הנוסעים (בנימין השני, רינמאן, אבן ספיר), ככל הנראה מסיבות אלו לא פקפקו בשורשם שהם מזרע ישראל.

היחיד שפקפק בענין בתקופה ההיא הוא הנוסע ר’ דוד דבית הלל, וזאת משום שלא יתכן שהם לא ישמרו שבת כלל, כיצד יתכן שדבר כה חשוב וכה מהותי שמגיע פעם בשבוע נשכח מהם?! אמנם גם הרב שלמה רינמאן ציין: “בראשית בואם להודו לקחו להם נשים נכריות מבנות עם הארץ”. אולם הוא לא פקפק בעובדה שהם מזרע ישראל. וככל הנראה השערה זו שלו לא תפסה שביתה אצל התושבים הבגדדים, אחרת מן הסתם היינו מוציאים לזה ביטוי בפסקי הדין של ביה”ד בבגדד.

אם כי ראוי לציין שבתחילה כן נזהרו הבגדדים מאנשי קהילה זו שמא אינם יהודים, וכך מציין בנימין השני במסעו (עמוד קעג): “ואף אם מתאמצים יהודי בגדד להיטיב לבני ישראל האלה, בכל זאת אינם מחשבים אותם ליהודים גמורים ולא יחפוצו להתחתן עמהם, ושלא בצדק מדמים אותם לשבט הקאנארינצי ולשאר שבטי העמים עובדי אלילים”. כלומר, בעיני הבגדדים לפחות הראשונים שהגיעו לבומבי למרות שקרבו אותם, חששו שאינם מזרע ישראל.

הרב הראשי הגרי”א הרצוג עסק בנושא כשרותם בכמה תשובות בין השנים תש”ד-תשי”ז וחלקם התפרסמו בספרו היכל יצחק (אבה”ע סי’ יד-טו)[16] ובכל התשובות פסק שהם מותרים לבוא בקהל, אולם העיסוק העיקרי התשובות הללו הם רק האם יש בהם חשש ממזרות, ולא היה לו כל פקפוק ביהדותם, כפי שכתב בתשובה לגאון הרב ראובן כץ בשנת תש”ד. אלא צריכים להדגיש שלפני הרב הרצוג היה רק את פסקי הדין של רבני צפת וירושלים שהובאו לעיל, כתבי מסעותיו של הרב אבן ספיר, ועדותו של הרב דוד ששון[17], ותו לא. אחרת ודאי היה מזכיר עדויות נוספות. בפרט שבחלק מהתשובות הוא דן ומדקדק בדברי הרב אבן ספיר, אילו היו לפניו עדויות של נוסעים אחרים ודאי היה מצליב את העדויות ודן בדבריהם. אין כל ספק שלא ראה את דברי שלמה רינמאן שכתב שבתחילה נשאו נשים נכריות, והיה קובע שהם יהודים בלי להביא את דבריו כלל.

ראה גם את דברי הרב בנימין רבינוביץ תאומים בתשובה שכתב להתירם בסביבות ראשית שנת תשכב הנדפס בספר בני ישראל. שבאות יז ואילך בא להשיב על הטענה שמא אינם מזרע ישראל. וכך פתח שם: “בזמן האחרון יצאו עוררים שהם אינם כלל מזרע ישראל”.

ראשון הרבנים שהעלה את נושא יהדותם, לענ”ד הוא הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח”ז סי’ לב):

ואשיבנו בנידון זה כבר נשאלתי בשנת תרצ”ח ע”י הא’ יוסף סיגון עורך הירחון הבימה היהודית בבומבאי והשבתי אז בארוכה תוכן תשובתי היתה שהיהודים ששם בני ישראל נקרא עליהם הם מגזע זרע קודש של היהדות ותמכתי יסודותי על תשובת רה”ג בשערי תשובה סי’ מ”ו ה’ ובמקומות אחרים ואגרת הרמב”ם לחכמי לוניל שמדובר שם על היהודים שבהודו שאינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם נימולים ושובתים ביום השבת והמדובר הוא בודאי על אבות אבותיהם של אלה הנמצאים אצלכם ונקראים בשם יהודים”.

כלומר, הסיבה שקבע הרב עוזיאל שאין ספק ביהדותם, היא העובדה שכבר בראשונים אנו מוצאים התייחסות על היהודים בהודו שאין להם הרבה ידע ביהדות, ומן הסתם הכוונה היא לאנשי קהילה זו. ומסתבר שבנוסף לכך העובדה שמאז ומעולם היו להם שרידי מצוות, נותן את התחושה שאכן מדובר בזרע ישראל.

במכתב נוסף משנת תשי”א (נדפס שם עמוד כה) כותב הרב עוזיאל על האפשרות שמא אינם מזרע ישראל:

“מעולם לא הרחיקו את מי שהוא מישראל מפני מראהו או צבע עורו שהוא דומה לגויים, ואין להוציאם מחזקתם לכשרות שמא התערבו ביניהם גויים, אלא ודאי הוא שטבע האקלים גרם זאת, בהיותם מתיישבים שם מאות בשנים בודדים במעונם”

כוונתו לומר שלדעתו ברור שהם יהודים ואין להעלות אפשרות שמא התערבו בהם גויים. וכדי להפריך את הערעור מדוע איפוא מראיהם נראה כהודים לכל דבר, השיב שכנראה האקלים גרם זאת. (במאמר המוסגר: יובהר שמבחינה מדעית אין דבר כזה. אם ניישב אירופיים בהודו משך מאות שנים הם ישארו לבנים. ואם ישימו קהילה הודית או אפריקאית באירופה הם יישארו שחורים גם לאחר מאות שנים).

סיבות נוספות לאחזקתם כיהודים אנו מוצאים במכתבו של חיים שמואל קהימקאר היסטוריון בן הקהילה, במכתב שהתפרסם בגואיש כרוניקל[18] ובו הגיב לטענות שנשמעו שהתערבו עם הגויים המקומיים. ובראשית דבריו התרעם על האמירה הזו הנאמרת ללא כל ביסוס, תוך כדי שהוא מסביר שהתבססות על יוצאי בגדד אינה רלוונטית משום שאין להם כל ראיה שכך היה נעשה בעבר. ומעבר לזה הוא עובר לראיות שהינם יהודים טהורים לגמרי:

“עד כמה שאני יודע אין לטענה הנ”ל על מה שתסמוך ראשית עם בואם של בני ישראל להודו לא יכלו ילידי הארץ לקבלם בשקט וברצון בודאי ראו בהם אנשים שמותגיהם ומידותיהם זרים ומוזרים ואפילו לאחר שאמצו לעצמם את שפת עם הארץ הרי המכשול הגדול ביותר להתבוללותם היה אמונתם של הילידים שאפילו המגע אתם וצילם היה בו משום פיגול לגביהם ומאידך דאגו בני ישראל עצמם להיות דבקים בעקרונותיהם הדתיים שלהם

נוכח כוחות דוחים ומרתיעים כאלה התחברויות קיימות ויציבות מצדם של הילידים וגם מצדם של בני ישראל היו בלתי אפשריות שנית אילו היה להאשמה זו צל של אמת הרי האבחנה הנשמרת ע”י בני ישראל בין יהודים טהורים ליהודים בלתי טהורים היתה משוללת כל הסבר הבחנה זו כל כך עמוקה שבני ישראל הטהורים היינו צאצאי אב ואם טהורים אינם נישאים או אפילו סועדים עם היהודים השחורים שאף מקום קבורתם הוא נפרד מזה של בני ישראל הקו המפריד בין יהודים טהורים ליהודים שחורים נשמר בקפדנות רק ע”י בני ישראל בבומבי ויהודי קוצין וזאת בהתאם להלכות של עזרא ונחמיה נסיבה זו מוכיחה ג”כ שמוצאם מיוצאי גלות בבל.

כלומר, לדבריו ישנם שתי ראיות שהינם יהודים טהורים, והאחת משום שההודים המקומיים לא קיבלו אותם, ובעיניהם הם פוסלים אצלם[19], ומאידך הם הקפידו על נישואין רק בתוך עצמם, כך שלא סביר שהיתה התבוללות. והראיה שניה, משום שלא יתכן לומר שהיתה התבוללות, אם אנו רואים שמשך השנים הם מקפידים להתרחק מהיהודים השחורים כפי שנקראו אצלם שאינם צאצאי אב ואם יהודים.

לסיכום, הנימוקים בסוגיית יהדותם לקבוע שהינם יהודים ללא פקפק הן אלו:

  • כבר מתחילה שמצאו את הקהילה הזו, קיימו כמה מצוות מה שמראה שהינם מזרע ישראל. וכך גם ניתן לשמוע מהיהודים שחיו במאתים שנה האחרונות בסמיכות אליהם.
  • בנוסף, מאחר שכל הנוסעים שביקרו בקהילה זו, ציינו שאינם מתחתנים עם הגויים המקומיים, ניתן לקבוע שהינם יהודים.
  • לזאת יש להוסיף את הטיעון שאילו היתה בניהם התבוללות, ודאי לא היו מרחקים את “השחורים” שכך כינו את המתבוללים בקרבם.
  • טיעון נוסף שנאמר הוא שההודים המקומיים התרחקו מהם.
  • הרב עוזיאל ציין מכתב מהרב האי גאון ומהרמב”ם המדברים על קבוצה של יהודים בהודו שאינם יודעים הרבה מקיום המצוות אלא שהם נימולים ושומרים שבת – ובודאי אלו אבות אבותיהם[20].

מאידך עיקר הפקפוק אודות יהדותם נבע מהעובדה שקהילה שהיתה מנותקת כל כך הרבה זמן משאר הקהילות היהודיות ובקושי קיימו מצוות, לא ניתן לומר שלא התערבו עם הגויים שסביבם. ולכן כל המתנגדים לאשר את יהדותם קבעו שהינם ספק יהודים.

בנוסף מציין שם הרב ולדנברג ממסעו של שלמה רינמאן שכותב בפירוש שבתחילה נשאו להם נשים נכריות. וכמו כן בהמשך דבריו כותב:

“ואף כי המה לא יתערבו בגויים בכל זאת יתקרבו עליהם רבים מעמי הודו ויבואו אליהם להתיהד והמה יקבלום כרגע וימולו את ערלתם וילמדום לשמור מצות מילה ויום הכיפורים, אשר יעשו להם לפי חשבונם, אף לא יתחתנו עמן ולא יאכלו עמהם בקערה אחת, וכן בכל דרכי חייהם נפרדים המה יעשו כהיהודים אשר בקוטשין, כי גם המה לא יתחתנו עם היהודים השחורים אשר שמה”.

ומסיים הרב ולדנברג שאם כך כיצד נוכל לקבוע “מי הוא השחור ומי הוא השחור משחור” כלומר, כיצד נדע מי מאנשי הקהילה הוא צאצא לאלו ש”גיירו” אותם לשיטתם שהגיור ודאי לא הועיל. ונמצא שלעולם אין אנו יכולים לקבוע עליהם שהינם ויהודים אלא רק ספק יהודים. מול טענה זו, לכאורה אין תשובה בכל אלו המצדדים באישור יהדותם. הרי כולם מסכימים לעובדה זו שהיו ביניהם צאצאי הודים מקומיים שאף התרחקו מהם ולא התחתנו איתם, א”כ מנין לנו לדעת מי הוא היום צאצא לבני ישראל המקורי או לאלו ההודים שכונו השחורים[21]?

ה

הממצאים הגנטיים

בספר “בירורי יהדות לאור מחקרים גנטיים” שזכיתי להוציא לאור ביחד עם ידידי הרב ישראל בארנבאום. עסקנו הרבה במציאות שנוצרה לאחרונה בחקר אוכלוסיות בעולם ע”י אתנו גנטיקאים, ובהשלכות ההלכתיות למידע הזורם מהגנטיקה.

כפי שביארנו שם, ניתן להתחקות אחר קבוצות אנשים ואוכלוסיות, לפי הדימיון של הדנ”א שלהם. בספר זה עסקנו רק בדנ”א המיטוכונדרי העובר אך ורק בתורשה אימהית. כלומר, כל אדם נושא תבנית של דנ”א זהה לחלוטין לשל אמו וסבתו וכו’. אלא שמדי פעם בשיכפול של הדנ”א מתרחשת מוטציה מסויימת, ובאחת מהעמדות של הדנ”א המיטוכונדרי משתנה הקוד, וכך היא מורישה הלאה לצאצאיה את הדנ”א עם המוטציה שהיא יצרה, עד שבמורד הדורות, אצל אישה נוספת תתרחש מוטציה נוספת, ומעתה צאצאיה יישאו בדנ”א המיטוכונדרי שלהם שתי המוטציות של הראשונה ושל השניה, וכך הלאה. כך שנוצרו בעולם קבוצות רבות של תבניות מסויימות, שהן עוברות רק בשושלת אימהית.

תופעה זו, מסייעת רבות לזיהוי קבוצות אתניות בעולם. שהרי אם אנו רואים כמה אנשים עם תבניות מיטוכונדרית זהה, ניתן להניח בודאות כמעט מוחלטת שכל אלו הם קרובי משפחה מצד האם. וכך גם בזיהוי גנטי בקו האבהי. בהרחבה כמובן ניתן לקרוא על המחקר הגנטי ועל ההשלכות ההלכתיות שלהן בספר הנ”ל.

גם קהילה זו, של “בני ישראל” נחקר ע”י אתנו גנטיקאים, ועפ”י תוצאות מדגמיות שעלו במחקר עולה, שבענף האבהי שלהם (כרומוזון Y ) ישנה זיהוי בולט לשורשים יהודיים בבליים. כלומר, המוטציות בכרומוזון Y זהות לשל יהודים עיראקים. כמובן שלא כולם, אבל המרכיב המרכזי של אנשי הקהילה ניתן לומר בודאות שהם הגיעו להודו מעיראק.

מאידך, המרכיב המיטוכונדרי בנד”א שלהם, זהה לגמרי לשל אלו ההודים המקומיים. כלומר, ניתן לזהות שהם חברה סגורה, אולם המקור שלהם בקו האימהי הוא הודי. אמנם, קבוצה זו לא נבדקה ברמה סטטיסטית מספיקה. ויתכן שלאחר בדיקה מקיפה יימצאו גם מקורות אחרים במיטוכונדריה שניתן יהיה לזהות אותם גם כמקור יהודי. אולם באופן כללי, לא נראה שהתוצאות ישתנו לגמרי מהמופיע כאן. כלומר, עדיין הרוב יהיה בולט לטובת התבניות ההודיות.

כלומר, המסקנה המתבקשת היא שבראשית דרכם הגיעו כמה יהודים גברים עיראקים שהם התחתנו עם נשים מקומיות – הודיות. אמנם בהחלט יתכן שהיגעה איתם גם כמה נשים, ועדיין לא זוהו צאצאיהם או שיש להם צאצאים בודדים שקשה יותר למצוא אותם בדגימה הסטטיסטית שאינה מקיפה דיה.

עוד עולה מהמחקר שיסודם של הגולים הבבליים שהגיעו להודו הוא בערך לפני כ- 20-25 דורות. בערך בין השנים 1200-1450.

חשוב לציין שממצאים אלו די תואמים את מה שעולה מדברי הנוסעים שביקרו במקום שהבאנו לעיל. כלומר, אמנם כל הנוסעים דיברו על צאצאים ליהודים שהגיעו מזמן בית ראשון או בעקבות חורבן בית שני וכד’, אבל כל הסיפורים הללו, הם אגדות שהם שמעו מפי אנשי הקהילה ללא כל ביסוס, וכפי שכתבו כל הנוסעים שאין להם שום ממצא ממשי אודות מוצאם ותיארוך זמנם.

מאידך, מקור אחד מבוסס יש על שנים הרבה יותר מאוחרות שקהילה זו כבר היתה קיימת, והיא בעדותו של הרב יעקב אבן ספיר (עמוד קעו): “המצבות שעל קברי מתיהם שיש להם חצר מות לבדם היותר עתיקות שבעיר הזאת הם לא יותר משלש מאות שנה וחרותים בכתב ולשון מוראטי”. כלומר, שלש מאות שנה לפני שנת תר”כ (השנה שביקר במקום) מוביל אותנו לסביבות שנת ה’ אלפים שכ (שנת – 1560). מעבר לזה אין כל ביסוס שקיומה של קהילה זו. שזה לא הרבה אחרי הערכות המבוססות על המבנה הגנטי שלהם, בהנחה שאלו שמתו בשנת 1560, נולדו בסביבות שנת 1500 שזה די חופף לממצאים הגנטיים.

בנוסף צריכים לשים לב לעובדה הבאה: הרב אבן ספיר מספר שם בהמשך דבריו: “לא שינו את שמותם ואשר יקראו בהם הם שמות האבות ובני ישראל שבטי ישורון ועפ”י הרוב גם בשם יחזקאל”. כלומר, הם נהגו לקרוא בשם אבותיהם, והשם יחזקאל היה נפוץ שם.

יתכן שבעובדה זו יש סתירה לאגדה שמקורם מבית ראשון או מתקופת חורבן בית שני משום שבתקופה זו לא היה כ”כ נפוץ לקרוא ע”ש קודמיהם והוריהם. אמנם ודאי כבר היתה תופעה כזו בבית שני כמו שאנו מוצאים אצל משפחת הנשיאים של רבן גמליאל, אבל ודאי שתופעה זו לא היתה נפוצה כ”כ, ונתנו הרבה שמות חדשים, כמו שרואים בכל התלמוד בבלי והירושלמי. ובנוסף ניתן לומר שהשם יחזקאל שהוא ציין שזה נפוץ אצל בני ישראל בעצם מקורו הוא אצל היהודים הבבלים ששם זה מאד נפוץ אצלם, ומאידך בעבר בקושי אנו מוצאים שהשתמשו בשם זה. בגמרא מופיע רב יחזקאל אחד שהוא אביהם של רמי בר יחזקאל ורב יהודה בר יחזקאל שמופיעים עשרות פעמים בש”ס.

כלומר, גם אם נאמר שתופעה זו של קריאה ע”ש ההורים התרחבה משך השנים בקהילה זו כפי שהיא התרחבה בשאר קהילות ישראל, אבל כיצד אנו מוצאים בעיקר את השמות המוכרים לנו, ולא שמות חדשים שבתקופת החורבן עדיין נהגו לתת הרבה שמות חדשים, וכש”כ אם נאמר שהם הגיעו לשם מחורבן בית ראשון שזה ממש לא סביר.

תופעה זו, גם היא נותנת תמיכה וביסוס לממצאים הגנטיים שהם צאצאים למהגרים מעיראק שהתיישבו של בסביבות המאה ה15 או מעט קודם לכן.

ו

אפשרות שהם עברו גיור

לאחר שהתברר שאנשי הקהילה למרות שהם מזרע ישראל, הם התערו במקומיים, ונשאו נשים נכריות. האפשרות היחידה לומר שהינם יהודים כשרים זה רק עם נאמר שאותן נכריות עברו גיור כהלכה.

אולם כל בר דעת מבין לאור העדויות שהבאנו לעיל בענין הבערות העצומה שהיתה נחלת אנשי הקהילה, הסיכוי שהם ידעו לערוך גיור כדת וכדין שואף לאפס.

היסוד של גיור בנוי כידוע על טבילה, מילה, וקבלת מצוות לפני שלשה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רסח. ואצל נשים: טבילה, וקבלת מצוות לפני שלשה. א”כ כדי לקבוע שצאצאי קהילה זו הם יהודים צריכים אנו לבדוק האם תתכן גיור לנשים ההודיות שהתערו בהן.

הנה, לגבי קבלת מצוות בדיעבד בסיטואציה הזו שאינם יודעים דבר מעבר למצוות המינימליות שקיימו זה מועיל, כפי שמביאה הגמרא בשבת (סח,א) על אדם שהתגייר בין הגויים ולא ידע על שבת וקיום מצוות, שאין בכך חסרון בחלות הגירות משום שהוא קיבל על עצמו את המצוות שהוא יודע. וראה עוד בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סי’ קס). כלומר, בנד”ד ניתן לומר שיתכן שאין כל בעיה בקבלת המצוות.

אולם הבעיה היא שצריכים קבלת מצוות לפני שלשה (ראה שו”ע יו”ד סי’ רסח סעי’ ג’), ומנין לנו שזה נעשה? העדויות על אנשי הקהילה בעבר הרחוק יותר הן על מצוות מינימליות ביותר – מילה, יום הכיפורים, ושחיטה. ואולי גם אי עבודה בשבת (על כך ישנם סתירות בעדויות). מעבר לזה לא קיימו כל מצווה אחרת מחמת בורותם. אז כיצד ידעו על הצורך בקבלת מצוות לפני שלשה?

מעבר לזה כיצד הטבילו את הנשים המתגיירות? הרי הנוסעים הראשונים שהגיעו לקהילה זו, מעידים על כמה מצוות שהיו נהוגות אצלם, ומצוות נדה לא היתה אחת מהם. ראה את דברי הנוסע שלמה רינמאן (בעמוד קפו) שחמיו חכם יהודה אשכנזי מחכמי קוצי’ן הוא זה שלימד את הנשים על ענייני נדה ולימדם לטבול “במקוה מים או בנהר או בים”. כלומר, בתחילה מקווה לא היה שם. וכך גם כתב הרב אבן ספיר (עמוד קעו): בענייני נדה היו מחזיקים שבעה ימים בפרישות ואח”כ רוחצת, בלי מקווה, כי לא היה להם”. (כלומר, זה בשלבים שכבר הגיעו יהודים מכמה קהילות ולימדו אותם – ועדיין לא היה להם מקווה). אז כיצד הטבילו את המתגיירים הפוטנציאלים?

הרב בנימין רבינוביץ תאומים צידד בכשרותם לקהל, וכתב תשובה ארוכה בענין שהודפסה בספר בני ישראל. ושם באות יז התייחס לטענה שאינם יהודים, נביא כאן ציטוטים נרחבים מדבריו ואח”כ נדון בהם.

בזמן האחרון יצאו עוררים שהם אינם כלל מזרע ישראל ואלה העוררים יודע ומכיר אני אותם שמלבד גדלם בתורה הם טהורי לב וישרי דרך וכל כוונתם אינה אלא לשם שמים אבל הם הוטעו כנראה על ידי אלה שאין כוונתם כל כך לשם שמים והידיעות שהביאו הן מקוטעות וגם כוזבות ואחר בדיקה נכונה יבין כל הוגה ישר שאין שום חשש שהם אינם מזרע ישראל ואין שם כל ריעותא בחזקתם חזקת כשרות עד כדי כך שהם באמת כשרים לעדות אלא שלא ידעו את התורה וממילא השתבשו בהרבה עיקרי המצוות אבל כל חזותם מעידה עליהם שהם קרובים לאנשי תימן ואפילו מניחים פאותיהם מסולסלות כמותם ויש להם גם המנהג של חלקה הנהוג גם בירושלים עיה”ק וזה נהוג אצלם מקדמת דנא ואפילו משובש ונעשה שלא כהלכה כמו שהעיד הרב יעקב ספיר בספרו והם שומרים על יחוסם ואינם מתחתנים עם עמי הארץ עד כדי כך שאלו הפורצים שהיו מתחתנים ונשאו נכריות נקראו אצלם בשם גנאי שחורים.

לפני חמשים שנה התחילו אמנם להתחתן בהם אבל רק לאחר שהתגיירו ומעידים הם שועד בית הכנסת סידר את הגירות וכל שהיו שם שלושה הדיוטות הלא מספיק לגירות ואנן סהדי שכולם קיבלו את המצוות ואין לחוש שלא היה כדין והנשים הלא טובלות לנדתן וזה מספיק לענין טבילה כמו שאמרו ביבמות מ”ה ב’ מי לא טבלה לנדותה ונפסק להלכה ביו”ד סי’ רס”ח סעיף ג’ וכך יש לנו לדון אפילו אם לקחו נשים נכריות בתחילה שבודאי גם הן נתגיירו והלא כולן שומרות על מה שמקובל אצלם מן התורה באין שם יוצאות מן הכלל וגם הרמב”ם לא החמיר בראינוה נוהגת בדרכי ישראל אלא כשהוחזקו נכרים כמ”ש בפי”ג מאיסו”ב ה”ט אבל כאן הלא הוחזקו ישראלים כולם ולמה נאמר שאבדו חזקת כשרות שלהם”.

כלומר, לשיטתו אפילו אם ברור שהתערבו שם גויים, הם עברו גיור שיועיל לפחות בדיעבד. וזאת מפני שטבילה היתה שם לפחות לנדתה, וזה מועיל בדיעבד לגירות. וקבלת מצוות לפחות ברמה שהם מכירים היתה שם, וגם שלשה היו שם לפחות הדיוטות שזה מועיל בדיעבד. לכן אפילו אם התערבו גויים, בדיעבד הגיור שלהם הועיל. ועל כך הוסיף שזה סיבה טובה לקבל את יהדותם גם אם בעבר התחתנו עם גויות כפי שהעידו חלק מהנוסעים[22].

ולענ”ד לא ניתן לקבל את דבריו כלל.

  • מנין לנו שעברו גיור כזה, אני לא ראיתי כל תיעוד או עדות על כך. זה קצת מוזר שסיפור זה לא הוזכר על ידי מי הרבנים שעסקו בענין. כלומר, ברור לי שהרב הכותב שמע על סיפור כזה, אחרת ודאי לא היה דן בענין. אבל צ”ע מי סיפר לו על הגיור כזה, ומה מניעיו משום שבתקופה הזו (לפני כשישים שנה) אנשים רבים בעלי עניין דשו בנושא.
  • גם אם הצדק איתו היה ניתן לקבל את דבריו לכל היותר על הגיור שנעשה חמישים שנה לפני שנת תשכ”ב. וזה היה מועיל בדיעבד אפילו אם רק היו שם ג’ הדיוטות. אולם לדברינו שאותם “ג’ הדיוטות” הם ככל הנראה גויים, כפי שביארנו לעיל שכל מוצאם האימהי של קהילה זו היא הודית לחלוטין. נמס כל הטיעון על תוקפו של הגיור שנעשה, הן לגבי הגויים הראשונים, והן לגבי האחרונים.
  • כידוע אם ברור שלא היתה טבילה לשם גירות, לא ברור עד כמה מועילה הטבילה לשם נידות. כפי שנבאר:

מבואר בשו”ע (יו”ד רסח סעי’ ג’): “כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג’ הכשרים לדון, וביום (תוס’ ורא”ש פרק החולץ). מיהו דווקא לכתחילה,  אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב’ ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי”ף ולהרמב”ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב”.

כלומר, לדעת הרי”ף והרמב”ם צריכים שלשה וזה מעכב. ולדעת התוס’ והרא”ש ואין זה מעכב בדיעבד. מ”מ צריכים שני עדים שיעידו של הגיור – על הטבילה. וראה שם בש”ך שאם אין עדים, הם מוחזקים כנכרים, אולם סתם אדם המגיע לפנינו די בעד אחד שיעיד על טבילתו, אולם בנד”ד אני מתקשה להאמין אם קיים דבר כזה שמישהו יכול להעיד על פלוני שטבל.

ומאחר שאין לנו אדם המעיד שהם טבלו לנדתן, אלא באופן כללי מעידים שבשלב מסויים החלו להקפיד על טבילת נדה. כלומר, מן הסתם הכוונה היא לרוב אנשי הקהילה שהחלו להקפיד על כך בשלב מסויים. צ”ע אם די בזה כדי לקבוע לשיטת התוס’ והרא”ש שהם עברו גיור כהלכה.

ואם נתייחס לאלו ה”שחורים” שעליהם מדבר הרב רבינוביץ תאומים, הם מוחזקים כגויים. וכדי לקבוע שהם עברו גיור ע”י טבילה לנדות. צריכים לפחות לדעת שרוב מאלו השחורים גם הן טבלו לנדתן, ולמיטב ידיעתי קשה מאד לקבוע דבר כזה על תקופה של יותר ממאה שנים אחורה.

וכל זה רק לשיטת התוס’ והרא”ש. וכפי שהבאנו בשו”ע הביא גם את שיטת הרי”ף והרמב”ם, שבכל מקרה לא מועיל טבילה שלא בפני בי”ד.

בהמשך דבריו דן הרבה בסוגיית צאצאי האנוסים בספרד שהתירו אותם הפוסקים לבוא בקהל משום שחזקה שהם לא התערבו עם הגויים, וכפי שהעידו הפוסקים, ראה שו”ת יכין ובועז (ח”ב סי’ לא): “ואף על פי שיש מקצת מהם שמתערבים בעכו”ם ולוקחים נשים מבנותיהם אין עושה זה כי אם מעט מן המעט אחד מעיר ושנים ממשפחה”. ולכן רצה להשוות את זה למצב של קהילת בני ישראל.

אולם ההשוואה ממש אינה במקומה. כיצד ניתן להשוות קהילה שברובה המוחלט ידעו היטב שאסור להם להנשא לאחרים, הנתק עם אנשים אלו היה בקושי 120 שנה, ואף הרבה פחות (תלוי בתקופה דנו במעמדם שהרי אלו האנוסים שם אנוסי הגזירות שאירעו בשנת קנא, והפוסקים שדנו במעמדם היו עד הדור לאחר הגירוש הגדול שאירע מאה שנים לאחר מכן בשנת רנ”ב, וכיצד ניתן להשוות לקהילה שהיתה מנותקת לחלוטין שנים כה ארוכות? וכשפגשו אותם בקושי ראו אצלם שיירי מצוות. וגם דבריו שהם “מקפידים על מצוות התורה בדיוק כמו קהילות ישראל הכשרים ואינם זזים כקוצו של יו”ד” תלושים לגמרי מהמציאות, משום שלו יהי כדבריו זה רק לאחר שלימדו אותם את המצוות, אז כיצד ניתן לקחת את הנתון הזה כדי להוכיח יהדות?

בנוסף, לאחר שהתברר שאין כל ספק שהמוצא הגנטי האימהי שלהם הוא הודי – גויי, ואם בכלל יש ספק ביהדותם זה רק בגלל שמא עברו גיור בדורות הראשונים. א”כ כבר פסק הרמב”ם שהם אסורים לקהל. ראה מה שכתב הרמב”ם (פרק יג מאיסורי ביאה הלכה ט’):

“גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו, ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו”ם”.

מבואר בדבריו, שלמרות שראינו אותה נוהגת כישראלית לכל דבר וחזקה שמן הסתם עברה גיור כדבעי, מ”מ עדיין היא אסורה לקהל משום שהיא הוחזקה (בעברה) כגויה) לכן היא זקוקה לראיה. כלומר, לעולם אדם חייב שתהיה לו ראיה לגיור שהוא עבר כדי שיוכל להתחתן בקהל (אם אנו יודעים שבמקורו הוא אינו יהודי).

ואכן הרב רבינוביץ תאומים מביא את דברי הרמב”ם אלו, אולם כותב שזה רק באופן שהם הוחזקו קודם לכן כגויים, לכן לעולם הם זקוקים לראיה. אבל באופן שלא הוחזקו, די בעובדה שראינו אותה טובלת ומתנהגת כיהודים כדי לקבוע שהיא יהודיה.

אולם גם כאן לענ”ד שגה הרב רבינוביץ. כלומר, מלבד מה שכתבנו לעיל שלא שייך לומר שהם התגיירו כדת וכדין, אפילו אם יש איזה ספק בענין. היום הרי אנו יודעים בודאות שמקור שורשם האימהי של הקהילה היא גויית, וא”כ הרי זה כמו הוחזקו כגויים שאנו זקוקים לראיה שאכן הם התגיירו כדבעי להתיר אותם לקהל.

ז

האם יש סיכוי שעברו גיור בדורות הראשונים – דיון בחזקות

אמנם ישנה אפשרות לומר שבתחילה שהגיעו ראשני הקהילה להודו הם ידעו יותר מצוות, אולם עם השנים נשתכח מהם. כלומר, בתחילה עם עוד ידעו לגייר את אותן נשים כדת וכדין, יתכן. אבל האם על כך ניתן לבנות פסיקה ולאשר את יהדותם?! על אפשרות ללא כל בסיס?!

אין כל ספק שניתן לזהות ע”י גנטיקה צאצאים של אינם יהודים גם בקבוצות אוכלוסיות אחרות ביהדות. ובעצם ניתן לומר בודאות שבכל קבוצות האוכלוסיות היהודית ישנם צאצאי גויים. אולם ברור שמאחר שהם הוחזקו כיהודים, והקהילות הללו מאז ומעולם שמרו יהדות כדבעי, חזקה עליהם שהגיורים נעשו כדת וכדין. וזהו שורשה של מושג החזקה. אולם בקהילה שהיתה מנותקת לחלוטין מכל מקור יהודי אחר, ומה שאנו פוגשים זה בקושי שיירי מצוות, כיצד נוכל לקבוע חזקה שהגיור נעשה כדבעי?!

יתרה מזו, כאשר אנו משלבים את המידע הזורם מהגנטיקה ומאידך את כתבי הנוסעים, ואפשרות שאנו מעמידים כיסוד ההכרעה על יהדותם שעל פיו בתחילה אנשי הקהילה ידעו הרבה יותר ושמרו היטב על תורה ומצוות ואם כך חזקה שגיירו את אותן נשים כהלכה, הערכה זו נמוכה.

כאמור עפ”י המידע הגנטי יסודם של אנשי הקהילה הוא לפני 20-30 דורות. כלומר, בערך לפני בין 500-700 שנים. מאידך העדויות מהנוסעים הראשונים שהגיעו לקהילה הם החל משנת 1831 כפי שהבאנו לעיל. כלומר, בס”ה הפער בין הערכות של ימי ראשית הקהילה למידע שיש בידינו הוא משהו כמו 400 שנים. ומשום כך נראה שיש כמה ראיות שכמובן אינן ראיות מכריעות, אולם ביחד הן נותנות תחושה שלא נראה שבתחילה הם היו אדוקים בשמירת תורה ומצוות, כדי ליצור חזקה שמן הסתם גיירו אותם כהלכה.

  • כפי שהבאנו לעיל, הרב יעקב אבן ספיר מעיד שהוא ביקר בבית הקברות שלהם, שם היו טמונים נפטרים לפני מקסימום 300 שנה – כלומר, משנת תר”כ, שזה בערך בשנת 1560. תאריך זה די קרוב לראשית המהגרים הראשונים שהגיעו להודו, והכיתוב על המצבות היה בשפה המהראטית. כידוע בשנים הללו, בכל תפוצות ישראל נהגו לכתוב על המצבות בעברית. כמובן שזה לא ראיה על קיום מצוות, אבל קצת ראיה על העובדה שלפחות יהודים אדוקים בתורה ומצוות הם לא היו גם אז.
  • שלמה רינמאן הנוסע ששהה שם תקופה לא מבוטלת קבע שבראשית בואם נשאו נשים נכריות, כפי שהבאנו את דבריו לעיל. הוא לא מפרט מהיכן הוא קבע כך, הרי מן הסתם הם לא אמרו לו. לכאורה הסיבה לכך הוא כפי שכתב מיד בהמשך דבריו שהוא מצא את הנשים עובדות ע”ז בסתר כפי שקיבלו מאימותיהן. וזו עבודת ע”ז המקובלת אצל הגויים שסביבם. ואילו הגברים לא עבדו ע”ז, לכן קבע שאמותיהן של אלו היו גוייות. כלומר, אם הצדק כדבריו, אמותיהן לא נטשו את העבודה זרה שלהם, מה שמקעקע את האפשרות שהראשונים הקפידו על תורה ומצוות כראוי.
  • הנוסע הראשון שאנו מכירים שביקר שם הוא ר’ דוד דבית הלל, הוא מצא קהילה שבקושי מקיימת שיירי כמה מצוות. ומשום כך קבע שהם אינם מזרע ישראל, ומנמק: “אילו היו צאצאי ישראלים כפי שהם מספרים לא יכלו מעולם לשכוח את קדושת השבת טרם נפגשתי בקהילה של אנשים מאד עמי ארץ המחללים את השבת בפרהסיה”. טענה זו לכאורה יש בה ממש. בעולם דתי של אז כיצד ניתן לשכוח בתקופה יחסית לא ממש ארוכה – משהו כמו 400 שנה או אף פחות, כך כל הרבה מצוות וחלקם מהות מהותיות ושכיחות מאד? וגם רדיפות לא שמענו שהיו שם, אף אחד אינו מעיד על כך. אולם המסקנה שהוא מגיע שלפיכך חייבים לקבוע שאינם מזרע ישראל, אינו תואם את הממצאים הגנטיים. מאידך, ניתן לשער שראשוני הקהילה שהגיעו להודו היו בורים ועמי ארצות, וכך הגיעו למצב שכמה מאות שנים אח”כ בקושי נשאר שריד לזכר מצוות שעדיין קיימו. וכפי שתיארו ראשוני הנוסעים: מילה, שחיטה, ויום כיפור.

כאמור, לא ניתן לקבוע בודאות שראשונים הקהילה לא היו שומרי תורה ומצוות ברמה שניתן לקבוע חזקה שערכו לנשים ההודיות גיור כהלכה. אולם אם אנו מעמידים את זה כספק, הסיכוי שלא היו אדוקים בתורה ומצוות גבוהה יותר מהסיכוי שידעו הרבה יותר על תורה ומצוות.

ומעבר לזה. עפ”י הלכה כל עוד אין לנו ידיעה או חזקה שהם התגיירו כהלכה. הדין לא נותר ספק אלא חזקה שהינם גויים, משום שודאי שורשם מהגויים. ראה בדברי הרמב”ן והרשב”א ביבמות כד,ב שכל ספק גיורת מעמידים אותה על חזקתה חזקת גויות. כלומר, היחס ההלכתי הוא כאל ודאי גוי.

אמנם אין לנו חזקת גויות על כל אדם ואדם באופן ספציפי, שהרי יש אפשרות שמיום לידתו הוא נולד כיהודי, אז כיצד נוכל לקבוע שיש לו חזקת גויות? אולם עפ”י מה שכתבו התוס’ בקידושין סו,א שחזקת האם מהני לבת, למרות שהספק על הבת נולד עם לידתה, בכל זאת חזקת האם מועילה לגבה, וקובעת את דינם של צאצאיה כאל ודאי גויים.

אכן היה מקום להעיר מאחר יודעים שבשושלת האבהית בני ישראל הם צאצאצים ליהודים שהיגרו מעיראק. א”כ נקבע את דינם עפ”י חזקת האב – חזקה דאהבתא.

כפי שמצאנו לגבי דינם של הכותים. בקידושין עו,א הובא דעתו של רבא שהכותים הם בעצם יהודים גמורים, אלא שחז”ל גזרו שלא להתחתן איתם משום שעבד ושפחה התערבו בהם. כלומר, מדאורייתא הם יהודים גמורים, והסיבה מן הסתם הוא משום שהרוב ודאי אינם מעורבים עם שפחות, אלא שמחמת המיעוט המעורבים עם שפחות גזרו חז”ל שלא להתחתן איתם.

ובתוס’ בכתובות כט,א ד”ה ועל הכותית הקשו על המשנה שאומרת הבא על הכותית יש להם קנס: “וא”ת למ”ד בפרק עשרה יוחסין דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וכו”. ותירצו התוס’: “ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים אף על גב דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמינן להו שלא יהא חוטא נשכר”. כלומר, זו חזקה קמייתא שהם כותים שאינם מעורבים, ולמרות שהספק אודות נובע מחמת הקו האימהי, בכל זאת ניתן לקבוע את דינם עפ”י חזקה של הקו האבהי שהם כשרים וזו חזקה קיימתא, ראה בשב שמעתתא ש”ב פרק יט שדן בהרחבה בחזקה זו, ובשערי ישר (ש”ב פ”ז).

א”כ גם כאן, אם נעמיד את השאלה האם בדורות הראשונים גיירו את אותן נכריות כספק, ניתן לקבוע עפ”י חזקת דאהבתא שאכן גיירו אותן.

אולם ברור שאין הדבר כן. ובסיטואציה הזו לא ניתן להכריע ספק זה עפ”י חזקה דאהבתא

משום שחזקה זו נאמרה שיש ודאות בקו אחד כמו בקו האבהי שהוא כשר לפחות במקורו. אלא שנפל ספק בקו האימהי, האם היא צאצאית לכשרים או לשפחות (גויות), לכן ניתן לקבוע עפ”י חזקה קמייתא כזו – חזקה דאהבתא שאם האב כשר גם בנו כשר וכן הלאה.

אולם במקרה הנוכחי יש בהירות הן בקו האבהי והן בקו האימהי. הקו האבהי ניתן לומר שהם מזרע ישראל ובמקורו הם כשרים. ובקו האימהי, מקורו מהגויים, ובתחילת השושלת ודאי שהם גויים. והספק אם ישנו הוא רק אחת מהן התגיירה אי שם במעלה הדורות. א”כ כשם שיש חזקה דאהבתא שהם כשרים יש גם חזקה דאימיה שהם פסולים, כך שלא ניתן לקבוע הלכה עפ”י חזקה זו. (ראה שם בשמעתתא שגם הביא דוגמא של חזקה דאימיה).

בנוסף, יש אחרונים שפירשו אחרת את המושג חזקה דאבהתא. משום שזה קצת קשה לומר שיש חזקה קיימתא מצד האב כשהספק הוא בעצם מצד האם. לכן הם פירשו שהחזקה מבוססת על חזקת כשרות של האב שמן הסתם הוא נשא אשה הכשרה לו ולא עבר על איסור. (ראה בחזו”א אבה”ע סי’ ב’ ס”ק כה).

א”כ לדבריו, קשה לקבוע בנד”ד שיש חזקה דאבהתא כשאין אנו יודעים דבר על אותם יהודים ראשונים שהגיעו למקום האם היו עמי ארצות שלא ידעו לגייר, או שמא ידעו כיצד לגייר. א”כ לא שייך לומר חזקת כשרות שידעו.

לסיכום, ניתן לומר שהאפשרות היחידה שהינם יהודים זה רק אם אי שם במעלה הדורות נערך גיור כהלכה לאותן נשים הודיות שהם התחתנו איתן. הבאנו סברות שככל הנראה זה לא נעשה. אולם גם מעבר לסברות אפילו אילו היה לפנינו ספק אנו הולכים בתר החזקה חזקת גויות ונמצא שניתן לקבוע את דינם של כל הצאצאים כגויים.מכל זה נראה ברור שאין כל אפשרות להתירם לקהל. הן מחמת העובדה שכמעט ברור שלא נערך להם גיור כהלכה בשעה שהתערבו את הגויים, הן מחמת ההתערבות של הגויים לאחר מכן (לפני קצת יותר ממאה שנים), שגם הם לא עברו גיור כהלכה, לא מצד הטבילה, ובודאי שלא מצד קבלת המצוות בפני שלשה שהיא מעכבת. ובנוסף, הם אסורים לקהל מחמת דברי הרמב”ם שאדם שהוחזק כגוי – שבשורשו הוא גוי, אסור לו להתנשא לקהל עד שיהיה לו ראיה שהתגייר כהלכה.

ח

מסקנות

  • 1. על פי הממצאים הגנטיים, ניתן לומר בהערכה כמעט ודאית שמקורם של קהילה זו היא ביהודים בבלים שהגיעו להודו לפני 500-700 שנים. כפי שהבאנו עובדה זו מתאימה עם העדות על בית הקברות שהיה קיים בקהילה זו, שלא היו שם קברים מעבר לשנים הללו. כפי שהבאנו גם אופי השמות שנשאו אנשי הקהילה מנמיכה את האפשרות שהם גולי בית ראשון או שני.
  • 2. ככל הנראה בסמיכות לבואם להודו נשאו נשים נוכריות, כפי שמעידים חלק מהנוסעים, וכפי שמעידים הממצאים הנגטיים שהשושלת האימהית של אנשי הקהילה הם הפלוטיפים שאינם מצויים בקרב יהודים אחרים, ומאידך נמצאים בשכיחות גבוהה אצל ההודים המקומיים.
  • 3. לגבי ה”שחורים” כלומר, הגויים המקומיים שרצו להתערות בהם, חלוקות הדעות האם הם התערו בהם או לא. ואם אכן כן, האם הם עברו גיור. ובכל מקרה ככל הנראה קשה היום לדעת מי הם צאצאי אותם אלו שהוגדרו כ”שחורים”.
  • 4. מאחר שברור שאנשי הקהילה הם צאצאים לנשים שאינן יהודיות. האפשרות היחידה שהם יהודים הוא רק אם עברו הם גיור כהלכה. אולם אפשרות זו כפי שביארנו נמוכה ביותר. בעבר בקושי שקיימו שם כמה שיירי מצוות, והסיכוי שהם ידעו לגייר כהלכה שואפת לאפס. בפרט שגם מקווה טהרה לא היה שם.
  • 5. האפשרות שבדורות הראשונים הם ידעו יותר על קיום המצוות, וממילא ידעו גם לגייר כהלכה. היא אפשרות קיימת שלא ניתן לשלול אותה. אולם ברור שזה לא יותר מאפשרות. ומאידך, מאחר ששורשם בקרב הגויים, חזקתם שהינם גויים כל עוד שלא נדע אחרת.
  • 6. המסקנה המתבקשת לאחר בירור העובדות, המציאות הגנטית, וההלכה, שאנשי קהילה זו וצאצאיהם הינם גויים או לפחות ברובם המוחלט הינם גויים. מסיבה זו אין בהם כל חשש לממזרות, ולאחר גיור כהלכה ניתן להתירם בקהל. אולם ללא גיור ודאי שהם אסורים לחלוטין.
  • (יחד עם זה כדאי לסייג את הדברים שהנ”ל נכתב בהתאם לממצאים הגנטיים הידועים היום אודות קהילה זו. יתכן שבבדיקה מקיפה יותר ישתנו מעט התוצאות, אולם ככל הנראה לא אופן דרמטי).

——————————————

 החלטות מועצת הרבנות התפרסמו בספר בני ישראל עמוד ז'[1]

 ראה בקובץ הפרדס שיו”ל תשרי תשכ”ב סי’ לה, רוב הנדפס שם הובא גם בספרו שו”ת ציץ אליעזר ח”י סי’ כה פרק ג’. [2]

[3] ראה שם בהפרדס עמוד 40: ” הנלוים לדבר מצוה נוראה הזאת להתאסף לטכס עצה על דבר השבט מהודו אשר באמת ברור שאי אפשר בשום אופן לעמוד על אמיתותו מה טבעו ומהותו. ואפילו אם תמצא לזמר שיש איזו ממשות בדבריהם שהיה איזה גרעין יהודי בשרשם מי יודע עד כמה נדמעו ונתערבו בגוים מאחר שהיו קרוב לאלפיים שנה ללא תורה וללא מצוה זולת איזה שרידי מנהגים והיו ממש ככל הגויים אשר סביבותיהם והן המה באמת ספק גויים וספק פסולי קהל בעוה”ר הגענו למצב אשר הם עלולים להתערב ח”ו בבית ישראל בריש גלי ה’ ישמרנו”.

גם הגרא”מ שך פירסם שם מכתב שכתב לגדולי התורה שהתאספו בבני ברק ביום א’ כסליו תשכ”ב: “לרגל האסיפה לשם שמים שהתאספתם בדבר פירצה בקדושת משפחת ישראל וטהרתה אודות ההחלטה שהוחלט על דבר בני המהאל מהודו להתיר להתחתן אתם ולהחשיבם לישראלים וראים וכשרים בקהל והדבר ברור אחרי שכמה מאות בשנים היו וחיו ללא תורה ומצוות ללא מסורת והתערבו בגויים מי יתקע כי הם הם יוצאי האראל ואפילו אם הם ישראלים הם ספקי כשרים בקהל וע”כ אני פונה בזה אליכם בקריאה נאמנה כי חובת השעה היא לעמוד בתוקף ולמחות בכל התוקף וה’ יהי’ בעזרנו הכותב וחותם בכאב לב שבאנו לידי כך אלעזר מנחם מן שך”

 מממ== == [4]

 מעריב כ”ב תשרי תשכ”ב.[5]

[6]  דוגמא לכך ראה שם בעמוד קפב בפרק המסע של שלמה רינמאן הובא כך: “אף כי בתחילה נשאו להם נשים נכריות, בכל זאת יזהרו עתה מאד מהתערב בגויים. ואם אחד מהם יעבור חוק ויקח נכריה יבדילוהו מעדתם  יתרחקו ממנו ולא יקראוהו למשתם ושמחתם וגם לא יתערבו בשמחתו כי כנכרי יחשב בעיניהם עד אשר יחפוץ לשוב בתשובה”. ההדגשה במקור. כלומר, למרות שהמשמעות של עדות זו, שהם בעצם גויים שהרי בתחילה נשאו נשים נכריות. בכל זאת ההדגשה קיימת רק על הקטע שהם נזהרים שלא להתחתן עם גויים.

 מתוך מודעה שפירסם הרב רוזובסקי בעיתון המודיע ביום י”ב אדר א’ תשכ”ב.[7]

[8]  העמודים אליהם אנו מציינים הם מתוך הספר בני ישראל שיו”ל ע”י הרבנות הראשית בשנת תשכ”ב, ובו הביאו את קטעי המסעות בשלמותן.

 הובא בספר בני ישראל הנ”ל עמודים קפ-קצה[9]

[10]  אם כי עדותו של בנימין השני שכתב על ספרי התורה: “מכבדים מאד את ספרי התורות הנמצאים בבתי תפלותיהם אף אם לא ידעו לקרות בתוכם הספרים ההם עתיקים מאד מראה הכתב הוא אדמדם כפי הנראה מרוב הזקנה וביתר הדברים המה שוים לספרי התורות הנמצאים אצלנו”. משמע שספרים אלו נמצאים אצלם מזה שנות דור, והרי המציאות הנפרשת משאר הנוסעים שאת ספרי התורה הללו הם קיבלו שנים ספורות קודם לביקורו ממהגרי בגדד שהגיעו לבומבי.

בנקודה זו, כדאי להעלות אפשרות שיתכן אנשי הקהילה הערימו של חלק מהנוסעים. כיצד יתכן שהם מראים לבנימין השני ספרי תורה עתיקים כאילו נמצאים אצלם משנות דור, כאשר אנו יודעים שהם קיבלו אותם מאנשי בגדד שנים ספורות קודם לכן.

[11]  ראה מסעות בנימין השני (בני ישראל עמוד קעא): “גם הם באמת מזרע עשרת השבטים אשר נגלו בימי הושע בן אלה המלך האחרון מישראל ע”י הכשדים לחלה וחבור על נהר גוזן וערי מדי” ובהמשך הביא הוכחות שהם אכן מגלות עשרת השבטים, עפ”י שמות הערים שהם גלו אליהם. וכך קבעו גם חכמי ירושלים בשנת תר”ל בעקבות הנוסע שאותו הם שמעו שקבע שהם גולים מבית ראשון.

[12]  מסעות רבי דוד דבית הלל הביא גירסה זו שהם גלו בעקבות טיטוס, אולם שלל אותה. אבל גירסה זו מוזכרת בהרבה מקומות, כולל בפסקי הדין שדנו אודותם, ההתייחסות היא שהם הגיעו לשם בסביבות גלות בית שני.

[13]  ראה שלמה רינמאן, שכתב שהם צאצאים לגולים מבית ראשון שלא עלו בבית שני ונותרו בפרס והמשך במאה השמינית הגיעו להודו.

[14]  הפרדס תשרי תשכ”ב סי’ לה.

 שם עמוד ריז.[15]

 כל התשובות והמכתבים של הרב הרצוג בענין נדפסו בספר בני ישראל עמודים כז-מו.[16]

[17]  “כפי שהוגד לי ע”י הרב הצדיק ר’ דוד ששון הם מזרע ישראל” (שם עמוד לה). ראוי לציין כפי שכבר כתבנו שר’ דוד ששון הוא מאלו שכפו את דעתם על הבגדדים בבומבי שיקבלו אותם לקהילתם בניגוד לדעת הרבנים שם, כפי שהעיד מר אלברט מנשה במכתבו לרב ולדנברג.

[18]  ראה בני ישראל עמוד ==

[19] טיעון זה נסתר לגמרי מהעובדה שהיו קבוצה של יהודים שחורים שבעצם מוצאם מההינדים. וכך כתב גם שלמה רינמאן (עמוד קפג): ואף כי המה לא יתערבו בגויים, בכל זאת יתקרבו עליהם רבים מעמי הודו ויבואו אליהם להתיהד והמה יקבלום…אך לא יתחתנו עמם וכו”. כלומר, הטיעון הראשון שהציג נפרך מהמציאות שמוכרת לנו וגם לו עצמו שהוא כותב עליה מיד.

[20]  למעשה ראיה זו תמוהה מעט, מנין לנו לדעת על איזה קהילה הוא דיבר. אולי דווקא על הקוצי’נים שהם ודאי קהילה ותיקה ושורשית ביהדות יותר מהם. זאת אין לדעת. גם הפער בין הדורות – מהראשונים עד לימינו או לזמן של נוסעי המסעות שהגיעו לקהילה זו, אינו משכנע שאכן מדובר דווקא בקהילה זו, כאשר אנו יודעים בודאות על קהילות אחרות שגם הן היו מנותקות מכל קשר עם קהילות ישראל האחרות, שהיו קיימות בהודו.

[21]  תשובה לטיעון זה ראיתי בתשובה הארוכה של הרב בנימין רבינוביץ תאומים שנדפס בספר בני ישראל, ושם באות יז בעמוד קמא מציין שבשלב מסויים אימצו את השחורים והתחתנו איתם, אולם זה נעשה ע”י גיור שנערך להם ע”י אנשי הקהילה – על תוקף הגיור אם נעשה נעסוק בהמשך ===.

[22]  וכך אנו מוצאים בהמשך את הלהט והנחרצות בדבריו: “וביחוד שזה על שבט נדחי ישראל שמעידים עליהם רבני צפת וטבריה עוד בשנת תר”ל שהם מתנהגים כדין תורה בכל הדברים באופן שאינם גורעים אפילו כקוצו של יו”ד ממה שעושה כל קהל עדת ישראל הכשרים ואני מתפלא איך יתכן לומר שהם עצמם לא החליטו מעולם שהם שייכים לישראל וידעו נא כל אלה הקופצים להורות כי בדיני נפשות הם דנים כאן ואל ימהרו בהחלטות איסור ברבים”.

39 תגובות

  • מאת לירן:

    האם הודית שעושה גיור לחומרא מותרת לכהן . ומה דעת יביע אמר אודות הקהילה ההודית?

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    א. לענ”ד הודית (מקהילת “בני ישראל”) שעשתה גיור אסורה לכהן. זה לא “גיור לחומרא” זה גיור מעיקר הדין. כפי שעולה כאן בסקירה ההיסטורית הגנטית וההלכתית הם אינם יהודים, ואפילו אם הם היו ספק יהודים, עדיין ספק גיורת אסורה לכהן כמובן כדין ספקיא דאורייתא לחומרא. אלא אם כן, היא תערוך בדיקה גנטית ותמצא עם תבנית יותר בעלת זהות יהודית. (הקו הכללי המיטוכונדרי הוא הודי).

    ב. לא מצאתי משהו מפורש של דעת מרן הגר”ע בעניינם. צריכים לזכור שבתקופת הפולמוס הגדול בעניינם, הגר”ע היה עדיין דיין צעיר יחסית. וגם אם יימצא משהו בדעתו בסוגיה, אין בהן כדי לקרקע את המסקנות האמורות כאן, עד שלא נדע בדיוק מה עמוד לפניו – איזה מידע. וכפי שכתבתי כאן במאמר בהרחבה שאחד הרבנים שתמכו באישור יהדותם הוא הגאון הרב הרצוג זצ”ל. אולם אין לי כל צל של ספק שאינו ידע את כל המידע שמכיל המאמר כאן, לא היה פוסק כך. הבאתי ב]פנים בדיוק איזה נתונים היו לפניו. .

  • מאת לירן:

    . מתוך אתר פידיטקס
    תחושת הקרע נמשכה, עד פסיקתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בפסיקה מוחלטת וללא עוררין ותוך הבאת ראיות מרבנים שביקרו בקהילה מאות שנים קודם, קבע זה שאין כל צל של ספק או פקפוק ביהדותם של קהילת בני ישראל.

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    לא מכיר את האתר. בספרים של הגר”ע יוסף חיפשתי ולא מצאתי כל התייחסות לזה. לכן אני לא יודע מהיכן הם שאבו את המידע הזה. לעצם הנושא, אני מזמין אותך לקרוא היטב את כל הציטוטים והניתוח של אלו שביקרו בקהילה זו. (הראשון אגב היה רק בשנת 1831, הוא מאלו שפקפקו מאד ביהדותם). בנוסף, העובדות הגנטיות מדברות בעד עצמן, אלו מהקהילה שנבדקו גנטית נמצאו שהמיטוכונדריה (חלק הדנ”א שעובר רק בתורשה אימהית) שלהם זהה לחלוטין לשל כל ההודים המקומיים. כך שלא ניתן להאחז בפסיקות של רבנים שלא ידעו את כל העובדות.

  • מאת לירן:

    בסד יביע אומר חלק שמיני סימן יא דן בנושא הפלאשים וקראים
    ומתיר את הפלאשים מכח ספק ספיקא וכו
    ןלעניות דעתי אפשר בחלק מהפוסקים להקיש גם לענייני ההודים . כבודו יעיין

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אני לא רואה כל אפשרות לדון מצד ספק ספיקא אצל ההודים.
    הגנטיקה זה לא 99% אלא 100% שבקו האימהי אינם מזרע ישראל. כלומר, אפילו אם אבות אבותיהם היו יהודים (אכן גם גנטית ניכר שיש אחוז בולט לתבניות יהודיות בקו האבהי) אין כל ספק שהם נשאו נשים הודיות מקומיות. השאלה היחידה שניתן להעלות זה רק אם בדור הראשון שהם נשאו נכריות הם גיירו אותן או לא. לענ”ד הסיכוי שהן עברו גיור כהלכה הוא נמוך, כפי שתראה הבורות בשלבים הראשונים של הקהילה היתה גדולה ביותר גם מקווה לא היה שם. אז מה הסיכוי שהגיור היה טוב? תקרא בנחת את המאמר ותחליט בעצמך. בנוסף ככל שיש ספק, מאחר שהמציאות ששורשם של הנשים שאינן מזרע ישראל היא מציאות ברורה, יש להעמידם על החזקה – חזקת גויות כפי שכתבתי בהרחבה במאמר.

  • מאת אביגיל:

    אבות אבותיי בני הקהילה ההודית וסיפרו לי כיצד הקפידו על שמירת היהדות וקיום המצוות. הנשים היו טובלות בים, כמעט ולא היה גירושים כך שאין כאן שאלה לגבי ממזרות.
    מהמאמר לא ברור מי הם אותם נוסעים ומה תוקף עדותם. לגבי הגנטיקה לא הובאו כאן הממצאים ומספרים אודות אלו שעברו את הבדיקה ומבחינה הלכתית עד כמה ניתן לסמוך על זה.
    ההשערה שלא ידעו לגייר, יכול להיות שטבלו בנהר או ים והעמידו עדים לגיור כדין.

    כיום ישנם עשרות/מאות אלפי משפחות בישראל ולפסול את כולם ולומר שאינם יהודים לדעתי הינה אמירה קשה וכבר אמרו חכמים ‘הוו מתונים בדין’

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    1. ראשית את לא חייבת לקבל את דעתי כמובן. אני אומר את דעתי על סמך מה שכתוב במאמר.

    2. אותם נוסעים הם אלו שהסתמכו עליהם כדי לקבוע שהם יהודים. כלומר, אם לא סוכמים על אותם נוסעים, אז מדוע שנקבע שהם יהודים? כיצד נוכל לדעת שהם הוחזקו כיהודים (אם אכן כן)? אגב, הבאתי במאמר מעט מדברי הגרי”מ אהרנברג (חבר הועדה לבדיקת כשרותם) שדן בנושא כיצד אנו מאמינים לאותם נוסעים, אבל כוונתו שאם אינם נאמנים ממילא לא נוכל לקבוע שהם יהודים.

    3. אני בטוח שהעדויות שאת מביאה כאן הם עדויות אמת, אין לי בזה ספק וזאת מהסיבה פשוטה, שגם חלק מהנוסעים העידו כן, אבל אני מדבר על התקופה טרום הנוסעים ואחרים שהגיעו לקהילה ולימדו אותם חלק מהמצוות. כלומר, הנוסעים הראשונים (בשנים 1830-184) שגם ציינו שמגיעים אליהם מלמדים וכד’, העידו על בורות מוחלטת כולל כל סוגיית נדה. כלומר, הם ציינו שהמצוות שהם מקיימים הם: שחיטה, צום יום כיפור, וברית מילה. כך שהעדויות שלך ושל הנוסעים שהגיעו אח”כ (כמו הנוסע המפורסם אבן ספיר) כבר הגיעו לאחר שהם שמרו שבת (חלקית – בהתאם לידע), נדה ועוד מצוות. ואינן משקפות את המצב שהיה אפילו שנים ספורות לפני כן. ואגב, זה בדיוק הבעיה, שהרב הבכיר ביותר שקבע שהם יהודים – הגרי”א הרצוג, היה לפניו רק את עדותו אבן ספיר, וגם עדותו של אחד ממשפחת ששון שהיה שם במומבאי הרבה שנים אח”כ (וגם תוקף עדותו של אותו אדם מפוקפק מאד כפי שתראי בתשובת הציץ אליעזר שהבאתי.

    4. לגבי האופציה של גיור. נכון, זה רק השערה. אבל לטעמי היא השערה די חזקה. ואפילו אם לא, הרי זה לא יותר מספק – שמא עשו גיור, וכפי שכתבתי מה צריך להיות הדין כאשר יש ספק כזה.

    5. לגבי הממצאים הגנטיים, אני אמור לעדכן את המאמר, אבל השינוי לא יהיה גדול במיוחד. מה שכן, העובדה היא שעדיין לא נעשה מחקר מקיף אודות הקהילה ברמה סטטיסטית נאותה. אולם זה יכול לשנות את המספרים ברמה כזו או אחרת, ואף למצוא אנשים מבני הקהילה שהם כן יכולים להיות מזרע ישראל גם בתבניות המיטוכונדריות (הקו האימהי). אבל זה כבר לא ישנה את העובדה שרובם לא כאלה. ולכן מי שיבדוק את עצמו ויימצא עם תבניות אחרות (לא הודיות) ככל הנראה נוכל לקבוע שהוא יהודי.

    6. הסיום של דברייך, זה משפט שחייב ללוות אותי, אולי גם לחשוב אם לעדן מעט את המסקנות. אולם את צריכה להבין. בעצם המשפט החמור הזה היה צריך להפנות לאותם קברניטי המדינה שהיו בשנות החמישים והשישים, והרבנים המועטים ששיתפו איתם פעולה, ובמקום לגייר את אותם 5000 איש שמנו אז חברי הקהילה, שהיה הרבה יותר קל, גם מספרית, וגם מצד העובדה שהם היו הרבה יותר שומרי מסורת מצאצאיהם היום, ולכן היה אפשר לגייר אותם הרבה יותר מקלות מאשר היום. כלומר, בעצם הנזק שהם גרמו לאנשי הקהילה (לטעמי כמובן) בעובדה שהם קבעו שהם יהודים ודאיים בניגוד לשורה ארוכה של דיינים ופוסקים שפקפקו בזה, הוא הרבה יותר קשה מהמילים שאני כותב כאן.

  • מאת מורן ההודית:

    סבא שלי תמיד מספר אותו סיפור,
    וככה כבר מאבות אבותיו.
    הם עלו בספינה מאירן, נעלמו להם כל ספרי התורה.
    רוב ההודים בני ישראל ראו את מרכבת אליהו הנביא שהבטיח להם שבסוף הגלות יעלו לארץ ישראל.

    עד היום להודים יש מסורת להתחתן בינם לבין עצמם מחשש שיש גם יהודים לא כשרים והם סומכים על עצמם.

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    אכן אלו חלק מהסיפורים שסיפרו אנשי הקהילה לנוסעים השונים. אלא שהם סיפרו שהם הגיעו מגלות בית ראשון או שני (דבר שאין לו כלל סימוכין או ממצאים אחרים – כפי שכתבתי במאמר המקור הקדום ביותר של הקהילה הזו, הם מעדות של אבן ספיר שהיה שם בשנת 1860 וסיפר על בית הקברות שלהם שהקברים העתיקים ביותר הם לפני 300 שנה (כלומר, משנת 1560 בערך). הממצאים הגנטיים מורים פחות או יותר על התקופה הזו כראשית ימי הקהילה (שאז הם נבדלו מהבבלים משם ככל הנראה הם הגיעו). אין לסבא שלך אפשרות לדעת מה אירע לפני 500 שנה, העובדה שהם מתחתנים רק בינם לבין עצמם, היא נכונה. אבל מה שברור הוא שבתחילה הם נשאו נשים הודיות. זה מוכח גנטית ועל כך לא ניתן להתווכח.

  • מאת לירן:

    שאלה – 151069
    שלום לכבוד הרב
    האם יש חשש בעניין יהדות הקהילה ההודית? מה הדין אם נשואה לכהן ועושה גיור לחומר?
    תשובה
    יהדות הודו מורכבת משלש קהילות שונות ונפרדות. א. יהודי קוצ׳ין. ב, בני ישראל. ג, יהודי בבל שהיגרו לעסקיהם מבגדד וחיים בקהילה סגורה. כולם הוכשרו על ידי הרבנות הראשית לפני 40 שנה. ועיין יביע אומר וספר בני ישראל עם פסקי גדולי הדור

  • מאת לירן:

    נשאל הרב מוצפי שליטה

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    אם זו שאלה הנוגעת לך למעשה ואתה רוצה לסמוך על הגרב”צ מוצפי תוכל לסמוך עליו. אבל אותי זה ממש לא משכנע. ראשית לא ראיתי כלום ביביע אומר אודותם. ובנוסף, כל עוד אני לא רואה שהם קראו את הטיעונים המופיעים במאמר חסר להם מידע, אז ודאי שלא יכול לקבל את דבריהם. בפרט שהוא כותב בפירוש שהוא מסתמך על הנאמר בספר בני ישראל. קרא היטב במאמר כיצד הספר הזה בעצם משכתב את ההיסטוריה ונכתב במגמה מאד ברורה. להיפך, דווקא מעיון מעמיק בספרי המסעות המופיעים בספר הנ”ל זה מעורר תהיות גדולות בקשר ליהדותם.

  • מאת אלדד:

    שלום,

    מה מרוויחים בזה שהמאמר מפורסם כאן? האם לא יותר נכון לפנות לגדולי הדור על מנת שיורו לנו הלכה?

    מה עושים כעת, כל אותם זוגות שכבר יש להם ילדים ואחד מבני הזוג יוצא מבני ישראל?

    בברכת התורה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אני אשקול להסיר את המאמר מפרסום.
    אבל לעצם הצעתך, לכאורה היא קצת מיותרת. רבים מגדולי הדור של אז כבר נתנו את דעתם בנושא, שאסור להתחתן איתם עד שיעברו גיור. כאן במאמר רק עשיתי סקירה יותר רחבה וניתוח היסטורי בשילוב עם תוצאות גנטיות שתומכות בחשש על יהדותם. אלו שהתירו כמובן שאינם איתנו היום. ואין לי ספק שחלקם כמו הגרי”א הרצוג שהוא היה הבולט ביותר שהתירם לקהל לא היה לפניהם את כל המידע כפי שהרחבתי על כך במאמר.

  • מאת אלדד:

    כמדומני יש דעה שאיסורם איסור עולם, מכיוון שיש ספק ממזרות (שגם אם יטבלו אסורים מחשש זה). לשיטתך, הגויות היא ברורה ולכן ניתן להתיר אותם ע”י גיור.

    כמו כן, יש לדון האם בדיקה גנטית היא קבילה הלכתית להפקעת חזקה (לפחות לדעת אותם שהתירו).
    כמדומני, לטיבותא משתמשים בבדיקה גנטית וגם זה בצירוף ראיות נוספות.
    ראיה לכך ניתן לראות בסוגיות שבהן אב בודק האם הילד שלו או לא כאשר יש חשש שאשתו זינתה (במידה ומצאו שהילד לא שלו, בית הדין קיבל את הראיה מהבדיקה הגנטית לפטור אותו מכתובה אך לא לא קיבל את ממצאי הבדיקה הגנטית לעניין הדבקת תווית ממזרות על הילדים – שלא ירבו ממזרים בישראל).

    בברכת התורה

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    אכן לענ”ד אין להם כל בעיה של ממזרות. ואגב, ראיתי פעם תשובה של הגר”מ שטרנבוך שיש להתירם לאחר גיור. כלומר, גם הוא הבין שהעיקר זה הנושא ש ל היהדות ולא כפי המשתקף מהספר בני ישראל שהנושא הוא רק ממזרות.

    לגבי הקביעה הגנטית כפי שאת המגדיר לאחר חזקה. ראה, אין כאן חזקה כלל. חזקה יסודה היא כאשר יש חוסר מידע מצד אחד. ומאידך הציבור החזיק אותם כך או אחרת, אז ההנחה היא כנראה הציבור יודע שכך אכן הוא המציאות. כמו לדוגמה שיש ספק האם האישה נשואה או לא. ולאחר בירור אנו רואים שהציבור מחזיק אותה לנשואה אז ההנחה היא שכנראה כך היא המציאות. אבל במקרה דנן, אנו יודעים בודאות ללא כל ספק מדוע אלו שהתירו התירו אותם, זה לא שהיה להם איזה מידע שאין לנו אותו היום, אז מה החזקה? שווה בנפשך, אדם שבא לבירור יהדות, ונקבע שהוא גוי או ספק יהודי. עקר לעיר אחרת והתערה בין הקהילה, העובדות היום לפנינו, וכי שייך לומר שהוא הוחזק יהודי רק משום שהקהילה בה התערה לא ידעו כלום?! לכן המושג חזקה לא שייך אצל קהילה זו, שכבר מראשיתה היתה עננה של ספיקות לגבם.

    מה שהבאת מדנ”א לקביעת ממזרות. היום יותר ויותר דיינים מבינים שדנ”א באבהות זה לא 99% אלא 100%. לענ”ד ההיתר היחיד הוא מה שכתבתי כאן, וזה לא שייך במקרה של הבירור הגנטי אודות אנשי הקהילה ההודית.

    בנוסף, תשים לב חלק הראשון במאמר, גם מהניתוח ההיסטורי ניתן להגיע לממצאים די דומים, כמובן שהגנטיקה משלימה את המידע, אבל הספיקות מתעוררים כבר מקריאת רצף עדויות הנוסעים שביקרו אצל אנשי הקהילה ב200 שנים האחרונות.

  • מאת לירן:

    בשנת תש״ד השיב בעניינם הראשל״צ רבי ב״ צ
    מאיר חי עוזיאל להתירם ושאין לדונם כקראים,
    והובאו דבריו בשו״ת היכל יצחק [אבהע״ז
    ח״א סימן יגן שכתב שאין בהם חשש ממזרות
    וז״ל: והואיל ועד השנים האחרונות עמד ו
    כמרוחקים מקהלות ישראל ולא קדשו בפני
    עדים כשרים מישראל, הרי נישואיהם בטלי ן
    וממילא אין בניהם ממזרים. הרה״ג יצח ק
    הרצוג זצ״ל הסכים לדבריו, ובהמשך הביא מה
    שהעיד הרה״ג ר׳ יעקב ספיר בספרו אבן ספיר
    שבבני ישראל לא היתה תערובת כל שהו א
    במשך שנים רבות ונזהרו מנישואים עם גויים .
    ואם כי לא ידעו מענייני גטין יבום וחליצות ,
    הרי נהגו שלא להוציא אשה מבעלה אלא כ ל
    אשה כי ימצא בה ערות דבר חזרה לבית אביה
    וישבה אלמנות חיות עד יום מותה.
    וכתב בסיכום: ע״כ לאור כל מה שהעלית י
    נראה לע״ד שאין לאסור החיתון עם בן הכת
    ההיא המחזיק ביהדות גמורה ומתנהג כיהוד י
    כשר בכל הנוגע לדיני וקדשי ישראל.

    כל העדויות והמשא ומתן ההלכתי הובאו בספ ר
    ״בני ישראל״ שיצא מטעם הרבנות הראשית,
    שם הובאו עדויות סותרות על המצב בשבעי ם
    שנה אחרונות לגבי הגיטין והקידושין, מאח ת
    העדויות משמע שהעוסק בענייני הקידושי ן
    והגירושין היה אדם אחד לכלל היהודים א ו
    שלאידך גיסא המשיכו במנהגם כמאז שאי ן
    האשה נשאת כלל. כן הובא שם שהרב רפא ל
    עבו ששהה באותה תקופה עם בעל האבן ספי ר
    לא ציין שיש בעיית יוחסין כלשהי. וכתב ו
    שפסקי הדין הקודמים של בית הדין ש ל
    ירושלים ובגדר היו כיוון שאמרו להם נתוני ם
    שאינם נכונים.

    ישנה הוראת רבנים ראשיים מתקופה מאוחר ת
    יותר היא שניתן להשיא לקהל ה׳ את ילדי בני
    ישראל שנולדו בארץ ללא בירור כנ״ל ולל א
    גיור. לדעתם הדור השני נולד בחזק ת
    ישראליות, וממילא יש את חזקת היהדו ת
    האמורה.

    גם בעל שו״ת אגרות משה הגר״מ פינשטיין
    פסק [במכתב להדם דניאל לוי מציריך] להתירם
    אחר גיור לחומרא [ראה פסקי דין נישואין
    ירושלים מס׳ 272 – נזן. וכן פסק בתשובות
    והנהגות [ח״ב סימן תרפה] במקרה של ב ן
    תורה מעדה זו שבדקו ד׳ דורות ולא היה אצל ם
    מקרה של גירושין, והסכימו עמו הגר״ש קרליץ
    זצ״ל והגרש״ז אוירבך זצ״ל והגר״נ קרליץ
    זצ״ל.

  • מאת לירן:

    מעיין אומר חלק ח
    סימן כו
    שאלה: מה דינם של ה יהוד ים הבא ים מהודו המכונים ״בנ י ישראל״ לגבי דין נ ישוא ין?
    תשובה: כשרים למהדרין.
    ואמרו לרבנו שיש רבנים אשכנזים שאוסרים אותם כיוון שמסופקים בזה.
    וענה מו״ר נר״ו: [בקפידה] מה הם מבינים בזה בכלל, שיבדקו ברוסים שלהם.

  • מאת אלדד:

    התוס’ אומרים על אדם שבא לפנינו ואומר שהוא יהודי, שיש לסמוך על אמירתו משום ש”רוב הבאים לפנינו בחזקת יהדות”.

    את מאמרך פירסמת בשנת 2017. הספר אודות כשרותם של בני ישראל יצא בשנות ה- 60 (כמדומני).
    57 שנה שמוחזקים הם כיהודים כשרים שבאים בקהל ואפילו לכהנים (ושוב לדעת המתירים – שהתקבלה בעם ישראל וכן ע”י הרבנות הראשית – סוף כל סוף התבצעו נישואין על פי דעת המתירים), ופוק חזי מאי עמא עבד.
    כל הנתונים שהבאת במאמר מובאים ביתר פירוט בספר של הרבנות הראשית – תשובות מפולפלות ומנומקות ואין לנו לחשוד על חוסר יראת שמים של הרבנים המובאים שם.

    השוני היחידי הוא הבדיקה הגנטית.

    אמור מעתה, שאכן קיימת להם חזקה (לדעת המתירים, שבאופן תאורטי היו חיים היום, שמאמר זה בא לעקור חזקה של 47 שנה לערך).

    עם זאת, אני מסכים שלדעת האוסרים אין חזקה כלל, אך יש לעשות חילוק בין האוסרים למתירים.

    בברכת התורה

  • מאת אלדד:

    כמו כן, טענו המתירים לכך שאכן ניתן להעמידם בחזקת יהדות מכיוון ששמרו מצוות כגון שבת , מילה, פסח, חלקה ומצוות נוספות, לא התערבו עם הגויים וכו’.

    כמדומני, גם זה מעמיד יהודי על חזקתו – וממילא במידה ומגיעה בדיקה גנטית, יש לדון האם יש ביכולתה להפקיע חזקה (יש לצרף הודעה זו להודעה קודמת).

    בברכת התורה

  • מאת אלדד:

    התוס’ אומרים על אדם שבא לפנינו ואומר שהוא יהודי, שיש לסמוך על אמירתו משום ש”רוב הבאים לפנינו בחזקת יהדות”.

    זאת ועוד, אינני מבין מדוע הרב טוען כי אין להם חזקה. הרי ישנם עדויות ששמרו שבת, מהלו את בניהם, שמרו על דיני כשרות, חלקה, אי היטמעות בגויים וכו’.

    אין זה משנה האם זה ב500 השנה האחרונות או לא. כאשר הנוסעים הראשונים הגיעו לשם – ראו כי שומרים מצוות אלו ועוד – וזה הספיק לדעת המתירים להעמידם על חזקת יהדות, וממילא הדיון בספר בני ישראל מתבצע על עניין הממזרות. אמת הדבר, שלדעת האוסרים אין להם חזקה, אך יש לבצע חילוק בין המתירים לבין האוסרים, שללא ספק לדעת המתירים אכן הועמדו בחזקת יהדות.

    יתרה מזאת, מאמרך מפורסם בשנת 2017, כאשר הרבנות הראשית הוציאה את הספר בדבר היתרם בשנות השישים – ופוק חזי מאי עמא עבד – אכן כפי הגדרתך, אנו רואים בבירור שהציבור מחזיק אותם כיהודים לכל דבר ועניין.

    ולכן, מעתה, יש לדון האם בדיקה גנטית מדוייקת ככל שתהיה, יכולה לעקור חזקת יהדות (ושוב לדעת המתירים אכן הם בחזקת יהודים).

    בברכת התורה

  • מאת אלדד:

    והנה בימים האלה אשר כתבתי זה ראיתי בכתב אמיתי שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה והביאו כתב מיד חכם אחד מהם והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים… ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני. (פירוש אברבנאל על ירמיהו ג, י”ח)

    “יהודים הרבה.. בני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה… ולא שבו בבית שני” – כידוע, קהילת בני ישראל היא הקהילה הגדולה שביהודי הודו באופן משמעותי.
    הייחוס לגלות סנחריב וכו’ תואם במדוייק את המסורת.

    זהו מקור שלא הרבה מכירים.

    בברכת התורה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    המקור הוא מעניין. אבל מכאן ועד להסיק שזה אלו – רחוק מזרח ומערב. בודאות ניתן לומר שזה לא קהילה זו, משום שהגנטיקה האבהית (כרומוזון Yׂ) באופן בולט זהה לעיראקים. (כלומר, הנתק מיהודי עיראק אינו עולה על משהו כמו 700 שנה או מעט יותר. השאר אגדות שאינן מבוססות.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    קרא בנחת את המאמר, התייחסתי לכל אותם עדויות כפי שהוכחתי שעדויות אלו הם רק לאחר שהגיעו אליהם כמה אנשים שלימדו אותם, כמו חמיו של הנוסע שלמה רינמאן שהיה מחכמי קוצ’ין, ועוד אחרים. כדי לקצר, אני שוב מצטט כאן קטע מתוך דברי הנוסע הראשון שהגיע אליהם:
    “ישנם בהודו יהודים ילידים הקוראים לעצמם בני ישראל כשש מאות משפחות המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות הם לא יקבלו מים מאנשים המשתייכים לכת אחרת הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים אולם אין בידם מנהגים אחרים של תורת משה לפנים לא ידעו את השפה העברית כי לא היה להם אף ספר אחד ברם הם ידעו היטב את השפה ואת הספרים המהראטים אולם מאז באו היהודים מארצות ערב לבומבאי הם התחילו ללמוד קצת עברית ולקנות ספרים עברים לפני חמש או שש שנים פתחה “אגודת מדראס היהודית” בית ספר כדי להקנות לילדיהם ידיעה בשפה העברית
    “אילו היו צאצאי ישראלים כפי שהם מספרים לא יכלו מעולם לשכוח את קדושת השבת טרם נפגשתי בקהילה של אנשים מאד עמי ארץ המחללים את השבת בפרהסיה”
    שלמה רינאמן שהיה שם כעשר שנים אח”כ מעיד על דברים דומים. והוא שהה שם תקופה ארוכה יותר. ועוד הוסיף שהנשים היו עובדות ע”ז כמו ההודיות המקומיות.
    ורק מספר שנים אח”כ החלו העדויות של שמירת שבת ועוד. כלומר, שמירת המצוות ברמה שאתה מצטט הגיע רק בשלב מאוחר יותר.

    לכן לא הבנתי כיצד אתה יוצר חזקה על ידי זה?! חזקה שהם עמי ארצות ברמה שקשה להניח שהם ידעו לגייר כהלכה זה אני מבין, אבל חזקת יהדות מנין לך? ומאחר שאין כל ספק שלפחות רוב הצאצאים של בני הקהילה היום בקו האימהי מגיעים מההודים, האפשרות שהם יהודים זה רק ע”י גיור, אז כיצד נקבע שיש להם חזקת יהדות?

  • מאת אלדד:

    אברבנאל חיי במאה ה- 15 והרמב”ם במאה ה – 12.

    היהודים הבגדאדים הגיעו במאה ה – 18 לערך. כלומר נותר להסתפק האם אברבנאל והרמב”ם מדברים על הקוצ’ינים או על בני ישראל.
    פשוט שהרמב”ם מדבר על בנ”י כי מתוך שניהם – הם היו ללא מסורת (כפי שהרמב”ם מעיד על יהודים אלו).

    אמנם, נקוט בידך צירוף גנום מיטוכונדרי – ‘ומי נדחה מפני מי – אתמהה’ – בפרט שאפילו אין לזה תיקוף סטטיסטי (יש עניין של מובהקות, אם לא הכל בגדר סברא יפה).

    בברכת התורה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לדבריך כל אדם שיאמר שהוא יהודי, הוא יהודי? הכיצד? שים לב לדברי התוס’: כל הבאים בחזקת יהדות ישראלים הם” כלומר, לא כל מי שאומר שהוא יהודי הוא בחזקת יהדות. כל מי שבא בחזקת יהדות ואומר שהוא יהודי הוא יהודי. ולכן כתבו הפוסקים שצריך שינהג כיהודי אחרת כיצד זה חזקת יהדות (ראה שו”ת חוט המשולש סי’ ה’ שו”ת היכל יצחק להגרי”א הרצוג אבה”ע סי’ יז ועוד) אני לא רוצה כעת להאריך בזה. אבל אין דבר כזה שנאמר אדם הטוען כך וכך בבי”ד יהיה נאמן משום שרוב אלו הטוענים כך אינם משקרים אין דבר כזה. לכן דברי התוס’ אינם שייכים כאן.

    פוק חזי מאי עמא דבר לטעמי לא שייך כשאני יודע בדיוק מדוע עמא דבר עושים כך: כי יש אישור מהרבנות הראשית. ולכן מה?! ולכן זה סיבה שהם יהודים?! צריכים לדון בעובדות ולא במה מקובל אצל חלק מהציבור כאשר אנו יודעים מדוע זה התקבל.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    כפי שכבר כתבתי לך, חזקה לא שייכת במקרה שאתה יודע כיצד החזיקו כך. אתן לך רק דוגמה משו”ת בית אפרים סי’ מט:
    “אלא מכיון שאנו מוחזקין שזו ארוסתו של פלוני מלקין עליה, ור”ל דאף ע”ג שאין אנו יודעין מחמת מה אנו מוחזקין בכך, מ”מ מסתמא היה הדבר ידוע אז כשנתארסה בפומבי, ומאז נצמחה החזקה זאת, ואמרינן שמסתמא היו אז עדים כשרים כדת משה ולפיכך הוחזקה זו לאשת איש מאז עד עתה. מה שאין כן היכא שהחזקה זאת ידוע לנו מבטן מי יצא, כגון ע”פ עצמם או עד אחד דעלמא, באמת י”ל וכו’ דאף למלקות לא מהני”.
    ואגב, בדיוק כך מתיר מרן הגר”ע שאלות של ממזרות כאשר כולם מחזיקים את הבן כבנו של הפסול. ועל כך טוען הגר”ע שמאחר שהבסיס לחזקה הוא האמירה שלה בעת הלידה שהוא מפלוני והיא אינה נאמנת ממילא בטל הבסיס של החזקה.

  • מאת אלדד:

    כל עוד אין מדגם מייצג לענ”ד הדבר בגדר עורבא פרח.

    יתרה מכך, הרב עוסק בנושא, אם כן הוא מדע למחקר זהה בתחום גם על חלקים אחרים מעם ישראל.

    מדוע שם איננו מפרסמים מאמרים בראשי חוצות?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    את כל העדויות הללו כמובן הבאתי ועוד יותר מזה. אכן האוסרים כתבו שהם זקוקים לגיור מספק. ולענ”ד לאחר הממצאים הגנטיים זה גם לא ספק

  • מאת רבני בית ההוראה:

    זה לא שאלה מי נדחה מפני מי אלא מה נדחה מפני מה. וכאשר הגנטיקה מתייחסת ישירות לקהילה זו, והעדויות שקיבלו הרמב”ם ואברבנאל הם כלליות ביותר על יהודים מהודו, לי זה ברור מה נדחה מפני מה.

  • מאת אלדד:

    אנא ענה לי על הודעה זו

    אמנם, לגבי הסברא שלא ידעו לגייר כהלכה – איפכא מסתברא: א. הגברים יוצאי בגדאד (לפחות לפי הראיה הגנטית) – הם אינם חשודים כעמי ארצות אלא בעל מסורת איתנה.
    ב. ככל שהימים עוברים – כך המסורת נחלשת ולכן הסברא הפשוטה שבעת הגיעם להודו היו חזקים הרבה יותר מאשר התקופה שבה הגיעו הנוסעים המאוחרים (אלו שאחרי הרמבם ואברבנאל).

    אינני מצליח להשתכנע, בפרט שעל פי כללי הסטטיסטיקה, ברגע שאין מדגם מייצג – הנתונים כלא היו.

    בברכת התורה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    עם סברות כאלה לא ניתן להתיר קבוצה של אנשים כיהודים!
    כפי הוכחתי שם מעדותו של הרב אבן ספיר על קברים הקדומים ביותר שלהם שהם משנת 1560 בערך והם בשפה המקומית – תופעה שלא היתה קיימת בשום קהילה יהודית אחרת!! זה נראה לי די מעיד על הבורות שהיתה לפחות בשנים הללו. והגנטיקה לא נותנת הרבה שנים לפני כן, בקיצור, ההיגיון שלי שהבורות היתה נחלתם כבר מראשית הקהילה. אם אתה סבור אחרת, בבקשה, אבל עם סברות כאלה לא ניתן להתיר קהילה שלמה להתערות בעם ישראל!
    העובדה שאינך מצליח להשתכנע יכול להיות מכמה סיבות, או שאני לא יודע לשכנע, או מסיבה אחרת. צר לי אין לי כלים אחרים לשכנע מעבר למאמר המפורט כאן.
    לגבי הסטטסטיקה, ראה, כאשר התוצאות הן כה בולטות,גם אם נרחיב את הדגימות לעוד אנשים בהתאם לכלים הסטטיסטיים יש סיכוי לתזוזה כזו או אחרת, אבל לא למשהו דרמטי.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לגבי האשכנזים כבר כתבנו ספר בנושא. בעז”ה כאשר יהיו לי מאמרים נוספים על קהילות נוספות בעז”ה אפרסם אותם.

  • מאת אלדד:

    אני לא משתכנע ללא קשר לסיבה אחרת (אל תחשדני שאני נגוע – הדיון פה אכן לשם שמיים).

    אני לא משוכנע ממס’ סיבות, כאשר העיקריות שבהן הן: א. הסברא על הגירות
    ב. אין מדגם מייצג – זה פשוט חוטא לכלי שאתה משתמש בו.

    כמה פרטים נלקחו למחקר?

  • מאת אלדד:

    אשמח להפניה לגבי האשכנזים.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    חס ושלום לא חושד בכלום. רק אמרתי שאת מרכולתי הצעתי במאמר, אם אינך משתכנע זה בסדר גמור. תמתין שיהיה מחקר מקיף יותר – בקצב שעובדים האתנו-גנטיקאים זה לא הרבה זמן.. לגבי הסברא על האפשרות לגיור, אין בעיה אתה לא חייב לקבל את הסברא. אבל אז מה? לכן כנראה היה גיור כראוי? מה עושים מספק? קרא את המשך המאמר.

  • מאת הרב זאב ליטקה:

    את הספר בירורי יהדות לאור מחקרים גנטיים כתבתי ביחד עם ידידי הרב ישראל בארנבאום ממוסקבה שם מופיע המחקר אודות האשנכזים בהרחבה. ניתן לרכוש את הספר בחנויות.

  • מאת אלדד:

    בסדר גמור

    המשך שבוע טוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים