שאלה:
שלום
ישנם שני כללים:
מצד אחד מבואר בגמרא (שבועות כו,ב) שאין הנדר או השבועה חלים עד שיהיה פיו וליבו שווים, וכך נפסק ברמב”ם (שבועות פ”ב ה”י), ובשו”ע יו”ד (סי’ רי סעי’ א’, וסי’ רלט סעי’ א’).
מצד שני, ישנו כלל הקובע ש"דברים שבלב אינם דברים".
1. למתי קיים כל אחד מן הדינים?
2. אם אדם נדר שלא ילך למקום מסוים, והתכוון למקום ספציפי בלבו, ומדבריו עשוי להשתמע שהתכוון לעוד מקומות – האם כוונת הלב היא זו שקובעת למעשה? שהרי אליה הוא התכוון – לדוגמה:
א. אדם שנדר שלא ילך לראובן, אך התכוון לראובן ספציפי ולא לכל אחד שקוראים לו ראובן?
ב. אדם שנדר שלא ילך למקום שמספק שירות מסוים (ואם ילך יעשה כך וכך..), ומדבריו עשוי להשתמע, שהתכוון לדברים נוספים (שלא התכוון אליהם כלל), האם מה שקובע הוא כוונת הלב, שהרי התכוון שלא ללכת לאותו מקום ספציפי, שהיה בלבו?
ג. משמע מהרמב"ם (שבועות פ"ב ה"יד), שהכוונה קובעת, כשאדם נדר בסתם.
ד. מתי מתקיים הכלל השני? האם בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו, כגון נדרים, דברים שבלב הווי דברים, וכל מה שלא הווי דברים הוא רק בדינים שנוגעים לחבירו?
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
מה שצריך שיהיו פיו וליבו שוים, הכוונה התכוין להוציא בשפתיו שלא ילך לראובן, ונתקל בלשונו ואמר שמעון, אין זה נדר, ראה רמב"ם שם הל' יא. אבל אם היתה כוונתו לומר ראובן, אלא שבליבו הוא מסייג את הנדר לראובן מסויים, הולכים אחר דבריו ולא אחר מחשבת ליבו, שהם דברים שבלב בעלמא. מה שנתחדש שם בהלכה י"ד, שלעיתים אנשים רגילים לכנות דבר מסויים בלשון סתמא, כלומר כיון שבדרך כלל לחם עשוי מחיטה, הגיוני שאדם ידור מלחם והכוונה ללחם חיטה בלבד, ולכן גם שם מועילה מחשבתו וזה לא נחשב דברים שבלב.
תודה לרב,
1. האם לפי זה, אסור לאותו אדם ללכת לכל מי שקוראים לו ראובן?
2. מהרדב"ז משמע שאם במקומו רגילים לאכול גם לחם שעורים (בנוסף ללחם חיטים),
אזי נאסר ע"פ מה שהיה בלבו, כשנשבע שלא לאכול פת סתם – כך שלפי דבריו הכוונה קובעת, האם כך?
תודה
1. מסתבר שניכר שכוונתו לראובן מסוים.
2. להיפך זה מוסבר על פי דברי, שהקובע הוא כיצד משתמעת מילה זו לאנשים ששומעים את דבריו, ולכן זה תלוי במנהג המקום ולא בכוונתו לבד.
תודה לרב,
1. אם זה ניכר שלכך התכוון – אסור לו רק לראובן המסוים?
1. הרב כתב בתשובה 2: "זה תלוי במנהג המקום ולא בכוונתו לבד" – אבל גם בכוונה? (זו שאלתי).
2. נראה לפי מספר ראשונים (נדרים כח, א – רשב"א ד"ה באומר, ר"ן ד"ה היכי, מאירי), שאם אדם התכוון למשהו מסוים, והוציא מפיו לשון מעורפלת, שאפשר לפרשה בדרכים שונות, יש להתחשב במה שבלבו כדי להבין את כוונתו (כגון ברמב"ם פרק ב הלכה יד) ?
בהמשך לתשובת הרב – מדברי רדב"ז משמע שאם המילה "לחם"יכולה להשתמע במקומו גם כלחם שעורים וגם כלחם חיטה – הולכים אחר מה שהתכוון בלבו, כלומר במקרה שכוונתו יכולה להתפרש לכאן ולכאן- הכוונה קובעת – האם כן?
תודה לרב
1. אם זה ניכר הוא אסור רק לראובן.
2. ברור שאם היתה כוונתו ליותר מכך הוא נאסר, שהרי גם זה יכול להתפרש בדבריו.
3. נכון.
אני מבין שבאופן זה הכל כלול.
שלום
1. לא הבנתי את דברי הרב. לפי מספר ראשונים (נדרים כח, א – רשב”א ד”ה באומר, ר”ן ד”ה היכי,
מאירי), אם אדם התכוון למשהו מסוים, והוציא מפיו לשון מעורפלת, שאפשר לפרשה בדרכים שונות, יש
להתחשב במה שבלבו כדי להבין את כוונתו. לפי זה אם אדם אמר 'ראובן' סתם, ולא ניכר למי התכוון
(כלומר לשונו מעורפלת) – אז מתחשבים בכוונת לבו והיא שמחייבת אותו (גם אם לא ניכר למי התכוון!).
2. לא הבנתי את תשובתו האחרונה של הרב – האם הכוונה ב"הכל כלול", שאותו אדם אסור גם בלחם שעורים וגם בלחם חיטים?
והרי הרדב"ז על הרמב"ם (שבועות ב' הלכה י"ד) כותב במפורש שבעיירות שרגילים לאכול פת חיטים וגם פת שעורים, נאסר על פי מה שהיה בלבו (ולא בשניהם!) – האם הרב לא מקבל את דבריו?
כמו כן כותב הרדב"ז, שאם התכוון להישבע על פת של שעורים, במקום שאוכלים פת של חיטים, ואמר פת סתם – אז נדרו לא חל, ומותר בכל פת – ולא מחייבים אותו במה שניכר באותו מקום (כלומר בפת של חיטים!!).
כלומר אדם לא יכול לחייב עצמו בדבורו, בדבר שכלל לא התכוון אליו בלבו!
תודה לרב
רציתי להוסיף לדברים האחרונים – "אדם לא יכול לחייב עצמו בדבורו, בדבר שכלל לא התכוון אליו בלבו!" – לא מדובר על הוספת תנאי לנדר בלבו, או להוספת סייג לנדר בלבו – שאז ייתכן שיש צורך באומדנא דמוכח, כדי להתחשב בתנאי, אלא מדובר כאשר ישנה כוונה מסויימת בלב, ומה שאמר בפיו – עשוי להשתמע בעוד אופן, שהוא הפוך או שונה מכוונת הלב (כמו בדוגמה שאמר 'ראובן', והתכוון בלב לראובן ספציפי, ולא לכל ראובן).
תודה לרב, וסליחה, ניסיתי להבין את דבריו.
אמת, לדברי הרדב"ז שם אכן לא הכל כלול, אלא מה שהיה בליבו וניתן לפרשו בדיבורו. וראה שם שהביא כמה שיטות בענין זה בישוב קושיתו.
השאר תגובה