גביית חובות: ללא לחץ?

הרב יהושע פפר
ט' אלול ה'תשע"ז

 

פרשת כי תצא כוללת הוראה ביחס לגביית חוב: “לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל” (דברים כד, ו). הפסוק מלמד אותנו להיות רגישים ביחס לצרכים של בעלי חוב. לקיחת כלי העבודה הבסיסיים הייתה מעמידה את הבעל החוב במצב קשה של חוסר יכולת להרוויח את כספו ולפרוע את חובו. אמנם מותר (וראוי) המלווה ידאג לקבל את כספו מאת הלווה, יש לו לעשות כן בדרך המתחשבת עם הלווה, צרכיו וקשייו.

מכאן לומדת המשנה שיש למלווה להשאיר אצל הלווה את כלי העבודה הבסיסיים לצורך מלאכתו: “החובל את הרחים, עובר בלא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר: לא יחבל רחים ורכב. ולא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר: כי נפש הוא חבל” (בבא מציעא ט, יג). הלכה זו, ועוד הלכות כגון החיוב להשאיר אצל הלווה את צרכי החיים הבסיסיים, מבוארות אצל הרמב”ם (מלוה ולוה פרק ג) ובפוסקים מאוחרים.

הדין של “לא יחבל רחים ורכב”, המתייחס ללקיחת משכון על חוב, אמנם רלוונטי גם כיום – אך שאלה שכיחה הרבה יותר היא שאלת האופן של גביית חוב. הפסוק בשמות (כב, כד) קובע, לצד איסורים השייכים ללקיחת משכון, את החיוב לנהוג ברגישות בניסיון לגבות חובות: “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה”. עלינו להתייחס לבעלי חוב בצורה אנושית, ולא לראות בהם רק אובייקטים של חוב שיש לחלץ מהם כספים.

הלכה זו יכולה להביא לידי מצבים רגישים. עד איזה גבול מותר להפעיל לחץ על בעלי חוב כדי לעודד את תשלום החוב? מה ההלכה כאשר המלווה אינו יודע את מצבו הכספי של הלווה? מה יכול אם לעשות למען גביית חובותיו כאשר הערוץ של בית הדין אינו יעיל? ואיזה חפצים צריכים להשאיר אצל הלווה ולא לקחתם בהליך הגבייה?

בשאלות אלו, עוד, נעסוק בהמשך הדברים.

ללחוץ על הלווה

התורה אוסרת על מלווים מלהלחיץ לווים הנמצאים במצב דחוק לשלם את חובותיהם. הלכה זו נפסקת ברמב”ם (מלוה ולוה א, ב): “כל הנוגש העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תהיה לו כנושה”.

כמובן שעל הלווה מוטלת חובה גמורה לשלם את חובותיו כלפי המלווה, ואין לו לחמוק מאחריותו לשלם את החוב מפני מצבו הדחוק. אם זאת, התורה מזהירה את המלווים ש”לא תהיה לו כנושה”. אמנם אין הדבר קל, על המלווה להמתין עד שהלווה יצליח להתעשת כלכלית, ויוכל לפרוע את חובותיו.

יתרה-מזו, חז”ל קובעים שעל המלווה להיזהר שלא תיגרם ללווה אי-נעימות מתוך אי-יכולתו לשלם את החוב. הגמרא (בבא מציעא עה, ב) מזכירה שיש למלווה להיזהר מלעבור לפני הלווה, כיון שהמגע ביניהם יגרום ללווה בושה. אף הלכה זו נפסקה ברמב”ם (שם, ג): “אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו”. מסופר על החפץ חיים שהיה נזהר מאד בהלכה זו, והיה טורח למנוע כל מגע אפשרי עם לווים.

עם זאת, מותר למלווה לבקש בנימוס מהלווה שיוודא כי יהיה לו כסף לשלם את חובו. כפי שנפסק בכסף הקדשים (חושן משפט צז), מותר למלווה לומר ללווה שכאשר יהיה לו כספים, עליו לדאוג לשלם מיד את החוב.

מצבים של ספק

בזמנים שלנו, קשה לעתים קרובות לדעת את מצבו הכספי של לווים. המלווה אינו יכול לדעת: אולי יש ללווה חשבון בנק בחו”ל שהוא מסתיר ממנו? שמא יש לו השקעות אחרות, נכסים נוספים, או דרכים שונות להשיג את הכסף?

במצבים של ספק, כתב בכסף הקדשים (סימן צז) שמותר למלווה לדרוש את הכסף מאת הלווה, ואין אנו רואים בכסף ספק איסור תורה: האיסור הוא לדרוש את הכסף ממי שאינו יכול לשלם, ובמצבים של ספק אין האיסור חל. גם במנחת חינוך (מצווה סז) מסיג למסקנה זו, על-פי לשון החינוך לפיה אסור לתבוע את התשלום מאת הלווה “כדי לצערו”.הרב שמואל ווזנר זצ”ל (שו”ת שב הלוי ח”י, סימן רסז) מוסיף על אותה הדרך שהאיסור של “לא תהיה לו כנושה” אינו כה שכיח כיום, בגלל שלעתים קרובות מדובר במצבים של ספק, כאשר אין המלווה יכול לדעת את יכולת הלווה לפרוע את החוב.

בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג, סימן תעא, ז) מוסיף שאם המלווה אינו מוכן לגבות את חובו מנכסי הלווה, ומבקש דווקא תשלום של כסף, אזי העובדה שיש ללווה נכסים אינה מספיקה כדי להתיר את תביעת התשלום. יש מקום לדון בדבריו, שכן הלווה יכול למכור מנכסיו לשם פירעון החוב.

הלוואה תמורת צ’ק

שאלה מעניינת עולה כאשר הלווה נתן למלווה צ’ק פירעון תמורת ההלוואה. כאשר זמן הפירעון מגיע, נודע המלווה שחשבון הבנק של הלווה נמצא מינוס כבד, וכי פדיון הצ’ק יגרום לחוב לטפוח ויחריף מאד את מצבו הכספי של הלווה. האם מותר למלווה לפדות את הצ’ק, למרות שהוא יודע את מצבו המעורער של הלווה?

נראה שבנסיבות אלו מותר לפדות את הצ’ק. השולחן ערוך קובע שכאשר הותנה מראש בין המלווה לבין הלווה תנאי לפיו הלווה אינו מונע מהמלווה אפילו את חפציו הנצרכים ביותר, התנאי קיים: “התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו קיים” (חושן משפט צז, כח). על אותה הדרך, מתן הצ’ק מראש מהווה מחילה על זכויותיו של הלווה ביחס לצ’ק, ומותר למלווה לפדות אותו גם בנסיבות שמקשות על הלווה.

בנוסף לכך, אפילו אם נניח שאין הדבר דומה לתנאי שהותנה ביניהם, נראה שפדיון הצ’ק לא ייחשב עבירה על איסור “לא תהיה לו כנושה”. פדיון הצ’ק גובה את הכסף מהבנק של הלווה, ולא מהלווה עצמו – שהרי אין לו מה לשלם. הלווה אמנם נאלץ ללוות כסף מהבנק, אך אין הדבר דומה לגביית החוב ישירות מאת הלווה, ולכאורה אין בכך איסור (אפשרות זו מועלית בספר “הצ’ק בהלכה, פרק י, סעיף א).

כן, כאשר ניתן צ’ק תמורת ההלוואה מותר למלווה להיות בקשר נמשך עם הלווה. בניגוד ללווה רגיל, שאין לו דרך לשלם את החוב, הרי שהצ’ק המוחזק ביד המלווה מהווה אפשרות פירעון בידו, באופן שאין כאן חשש לבושה והשפלה של הלווה בשל אי-יכולתו לפרוע את החוב.

כמובן שהדברים הנ”ל מתייחסים למצבים שבהם הלווה נתן צ’ק למלווה מרצונו הטוב. אם הלווה אינו מציע זאת, אין למלווה לכפות מהלווה צ’ק כאשר חשבון הבנק שלו במינוס, ומלווה המלחיץ וכופה את הלווה לעשות כן יעבור על איסור “לא תהיה לו כנושה”.

גביית חובות ושורת הדין

מי שהגיע פעם לבית הדין בניסיון לגבות חובות יודע שהבאת הלווה לבית הדין רחוק מלהיות סוף הסיפור. לפי שורת הדין, על בית הדין ליזום תהליך של “סידור” – תהליך של גביית חובות מנכסי הלווה, באופן שמשאירים לו רק את הנצרך ביותר לחיי היומיום, ואילו השאר נגבה על-ידי המלווה.

במילים של השולחן ערוך (חושן משפט צז, כג), “אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת”. משאירים ללווה את כלי המיטה שלו ושל משפחתו, ביגוד למשך שנה, מזון שלושים יום, כלי המזון (כולל שולחן וכסאות), ואת כלי העבודה שלו. מעבר לכך, הכל נעמד לטובת גביית החוב.

לא קשה להבין את הקושי של בית הדין בביצוע תהליך של סידור. ואולם, כך ההלכה הפסוקה, ועדיין צריך עיון, לכאורה, בנוהג של בתי הדין כיום שלא לבצע תהליך סידור על-פי דין – דין בין שני בעלי-דין, שאינו משאיר מקום רחב ל”רחמים” על הלווה. אמנם מצבו של הלווה אינו בכי טוב, אבל עובדה זו אינה משפיעה על זכותו של הלווה לגבות את כספו. למה אפוא תהליך ה”סידור” אינו נהוג?

נדמה שאחת הסיבות לכך היא השינוי באקלים החברתי והפיננסי של זמנינו. בזמנים של חז”ל וגדולי הפוסקים, התקיים שוק יד-שניים מפותח ששיקף את ערכו ה”אמתי” (במונחים של שימוש) של חפצים. בגד יד-שנייה, למשל, היה יכול להימכר תמורת מחיר המתקרב למחירו של בגד חדש. כיום, אין הדבר כן, ופריטי יד-שנייה רבים נמכרים במחירים נמוכים מאד, באופן שקשה להצדיק את מכירתם לצורך גביית החוב.

כן, נראה שבעל חוב הנשאר בקושי עם קורת גג מעל לראשו, ללא טלפון ושאר אמצעי תקשורת, ללא בגדי שבת (לפי דעה אחת), וכך הלאה, יתקשה לשרוד את המכה. הסטנדרטים של החיים השתנו, ומידת הסידור הקבועה בחז”ל ובפוסקים נראית לנו בלתי-אפשרית בהקשר המודרני. סיבה זו מצטרפת לגורמים לצמצום של שימוש בית הדין בפרוצדורה של “סידור” על-פי הלכה.

הסטנדרטים המודרניים של החיים משתקפים, במידה מסוימת, בתנאים של הליך הוצאה לפעול על-פי חוקי המדינה. מסיבה זו, ישנם בתי-דין שעורכים תהליך של סידור פחות מחמיר מזה של חז”ל, והתאמת הכללים, במידה מסוימת, לאלו הנהוגים בהוצאה לפועל של המדינה.

איך גובים חובות?

כאשר אדם ניסה לגבות את חובותיו במסלול של הליכה לבית הדין, ולא עלה בידו – מה עוד הוא יכול לעשות?

בשער משפט (ד, א) כתב שכאשר אין אפשרות לגבות את החוב בהליכה לבית הדין, מותר למלווה להשתמש בכל דרך אפשרית כדי לגבות את החוב. בשו”ת שבט הלוי (ח”י, סימן רסג, חלק ז) כתב שאין למלווה לקחת את הדברים לידי עצמו, אלא עליו קודם כל לפנות לבית הדין, ולבקש היתר ללכת לערכאות כדי לגבות את החוב. אם בית הדין רואים שהלווה מתחמק מאחריותו לשלם את החוב, הם ייתנו אישור כאמור.

בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג, סימן תמב) מוסיף שאין בית הדין מאפשר ללווה לגבות את חובו בערכאות אלא בהנחה שיש ללווה את האמצעים לפרוע את החוב. כאשר בית הדין סבור שאין הלווה יכול לפרוע את החוב, ויש חשש שבהליך של הוצאה לפועל תהיה הגבייה שלא כדין, אזי בית הדין לא יאשר את הפנייה לערכאות, ועל המלווה להמתין לשינוי במצבו של הלווה.

בהנחה שקיבל רשות מבית הדין לפנות לערכאות, ראשי המלווה לתבוע הוצאות שנגרמו בהליך הגבייה (רמ”א, חושן משפט יד, ה). כוונת הדברים היא דווקא להוצאות שנגרמו בשל סירוב הלווה לבוא בפני בית הדין, שגרם להוצאות בפנייה לערכאות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים