כתיבה, קנייה, שותפות – מצוות כתיבת ספר תורה

הרב יהושע פפר
ב' אלול ה'תשע"ז

 

פרשת שופטים כוללת את מצוות מינוי המלך. בין ההוראות הניתנות ביחס למלך, התורה מחייבת אותו לכתוב לעצמה ספר תורה: “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם” (דברים יז, יח).

חיוב זה צוין על-ידי המשנה (סנהדרין כא, ב). אמנם יש חובה כללית על כל יהודי לכתוב ספר תורה לעצמו, אך חיוב המלך הוא מעבר לכך: כמבואר בגמרא, עליו לכתוב שני ספרי תורה, אחד שנשאר בבית גנזיו, והשני היוצא עמו לכל מקום. כדברי התורה: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם” (שם, יט).

הרמב”ם מביא את ההלכה בהלכות מלכים (ג, א): “בעת שיישב המלך על כיסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לשמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו; ומגיהו מספר העזרה, על פי בית דין של שבעים ואחד”.

הכסף משנה מעיר שההלכה המובאת ברמב”ם, לפיה כאשר המלך יורש ספר תורה אינו חייב לכתוב שני ספרים, אלא אחד בלבד, מיוחדת למלך. עבור יהודי רגיל, גם כאשר ירש ספר תורה מאבותיו, עדיין עליו לכתוב ספר תורה חדש לעצמו.

חיוב זה הוא על-פי דברי הפסוק “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת” (דברים לא, יט), משל נלמדת המצווה לכתוב ספר תורה. כפי שהרמב”ם מבאר, יש לפרש את כוונת הכתוב לכתיבת את התורה כולה, שבתוכה כלול השירה הזאת. כיון שאסור לכתוב את התורה חלקים חלקים, יש לפרש שהכוונה לכתוב את התורה כולה (עי’ בית יוסף, יורה דעה רע).

במאמר הנוכחי נדון במצוות כתיבת ספר תורה: בהלכותיה, ובשאלה שעלינו לשאול את עצמנו: למה אין אנו משקיעים בדיו, בקלף, ובלא מעט זמן, כפי שהנצרך לכתיבת ספר תורה? איך, במצב שאין כל אחד מאתנו כותב לעצמו ספר תורה, ניתן לקיים מצווה זו?

לקנות ספר תורה

הרמב”ם פוסק (הלכות ספר תורה, פרק ז, הלכה א): “מצות עשה על כל איש ואיש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: ‘ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת'”.

חז”ל הפליגו בשבחו של מי שמקיים מצווה זו, עד שנקבע בגמרא (מנחות ל, א) שכל המקיים מצוות כתיבת ספר תורה מעלה עליו הכתוב “כאילו קיבל התורה מהר סיני”. כאמור לעיל, הגמרא (סנהדרין כא, ב) מבהירה שאפילו מי שירש מאבותיו ספר תורה כשר, אינו יוצא בכך ידי חובתו, אלא מצווה עליו לכתוב את התורה.

יחד עם ציון גודל ערכה של מצווה זו, נאמר בגמרא (מנחות, שם): “הלוקח ספר תורה מן השוק, כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת, אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו”.

רש”י מבאר שמי שקונה ספר תורה מן השוק מקיים את המצווה, אבל נחשב כמי ש”חטף” אותה, כלומר שאינה מצווה מן המובחר. בנימוקי יוסף מבאר שאין בלקיחת ספר תורה מן השוק טרחה מרובה, ומכאן שאין המצווה באותה דרגה ככתיבת הספר.

לדעת רש”י, מבואר אפוא שעיקר המצווה אינו דווקא כתיבת ספר תורה, אלא הכנסת הספר לרשותו בכל דרך. על דרך זו מצאנו בלשון החינוך (מצווה תריג), שביאר “נצטווינו להיות כל איש מישראל ספר תורה”.

לפי שיטה זו, יש להבין את דברי התורת חיים (סנהדרין, שם) בדין ספר תורה שכתבו ונתנו לציבור או שנאבד ממנו, שאינו יוצא ידי חובתו, מאחר ששוב אין לו ספר תורה בביתו.

כתיבת התורה ממש

מנגד, הרמב”ם אינו מזכיר את האפשרות של לקיחת ספר תורה מן השוק, אלא על כתיבת הספר בלבד. כן ביאר המנחת חינוך בדעת הרמב”ם, שהמצווה תלויה דווקא בכתיבה, כפי שאף הוסיף הרמב”ם על דבריו: “ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו”. הרמב”ם לא כתב שאם אינו יודע לכתוב “יקנה מן השוק”, ומשמע מכאן שהמצווה היא בכתיבה בלבד.

הרמ”א (יו”ד סימן ער, סעיף א) פסק כדעה זו: “לקח ספר תורה ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה”. כלומר, מי שאינו כותב ספר תורה, ולכל הפחות מתקן אות בספר תורה שלקח, אינו יוצא ידי חובתו. דרך זו מתאימה לדעות שהובאו בפתחי תשובה (יו”ד סימן ער, ס”ק ג) שנקטו להלכה שאדם יוצא ידי חובה גם אם לאחר זמן אבד ספר התורה ממנו – שלא כדעת תורת חיים.

עם זאת, לדעת הגר”א (ס”ק ג) העיקר כדעת רש”י שיוצא אדם ידי חובתו בדיעבד בקניין ספר תורה, כמו שהעיר גם בפתחי תשובה (ס”ק ט). בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סימן קסג) העיר עוד שמדברי הרמב”ם לא משמע כלום (ושלא כדברי המנחת חינוך הנ”ל), ולכן תמה על דברי הרמ”א. גם בערוך השולחן (ער, ב) פסק כדעת רש”י.

כתיבת ספר תורה ללמוד בו

בספר החינוך כתב שטעם המצווה של כתיבת ספר תורה הוא משום עניין לימוד התורה, כלשונו (מצווה תריג): “להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד, ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה’, וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב”.

גם כאשר ירש אדם ספר תורה מהוריו, עדיין עליו לכתוב ספר תורה לעצמו. בספר החינוך מבאר שהתורה ביקשה שיהיו כמה שיותר ספרי תורה, ולכן חייבה כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה. בנוסף, ייתכן שיקשה על האדם הלימוד בספר הישן, ועל כן ציוותה התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה שבו ילמד כל ימי חייו.

הרא”ש (הלכות ספר תורה) אף הוא הלך בדרך זו, וחידש שבזמן הזה אין מצווה דווקא בכתיבת ס”ת, כיון שאין לומדים מתוכו אלא מכניסים אותו לארון הקודש, ואין קוראים בו אלא קריאת התורה. המצווה בזמן הזה מתקיימת בכתיבת חומשים, משניות וגמרות, ובשאר ספרי תורה והלכה, כדי ללמד מתוכם את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר יעשון: “כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה… ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם”.

דברי הרא”ש נפסקו להלכה בשו”ע (סימן ער, סעיף ב). לדעת הפרישה והש”ך (ס”ק ה), כוונת הרא”ש היא שבזמן הזה אין מצווה כלל של כתיבת ספר תורה, והמצווה מתקיימת דווקא בכתיבת שאר ספרים, כיון שאין אנו לומדים מתוך ספרי תורה. אולם, לדעת הבית יוסף והב”ח כוונת הרא”ש היא שבזמן הזה אין המצווה מוגבלת לכתיבת ספר תורה, אלא הוא הדין שמקיים אדם את המצווה בכתיבת שאר ספרים.

יצוין שבדברי הרמב”ם לא הוזכר שום שינוי בדרך קיום המצווה, וגם כיום מתקיימת המצווה בכתיבת ספר תורה בלבד. החפץ חיים (ספר המצוות הקצר) כותב מלכתחילה שיש לכל אדם לכתוב או למנות שליח לכתוב לו ספר תורה, אך בהמשך הדברים מביא את דברי הרא”ש, ומסיים ש”אשרי חלקו” של מי שיכול לקיים שניהם.

חובת נשים בכתיבת ספר תורה

בשל הטעם הנ”ל של לימוד התורה, ניתן להבין את עמדת ספר החינוך (שם) שהמצווה נוהגת בזכרים בלבד – שכן עיקר חיוב תלמוד תורה חל עליהם.

מנגד, בספר שאגת אריה (סימן לה) כתב שגם נשים מצוות שיהיה להן ספר תורה. גם אם טעם המצווה הוא מפני חובת תלמוד תורה, הרי שגם נשים חייבות בלימוד הלכות הנחוצות להן, ולכן הן מברכות בכל בוקר ברכת התורה.

יתרה מזו, ביאר בשאגת אריה שמצוות כתיבת ספר תורה אינה תלויה בחובת תלמוד תורה, אלא היא מצווה בפני עצמה, שכל יהודי יכתוב לעצמו את התורה. גם ללא זיקה ללימוד התורה, עלינו להעביר את מסורת כתיבת התורה מדור לדור. לדבריו, המצווה מופנית לכל ישראל (כדברי הכתוב “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”), וגם הנשים בכלל.

אולם, לאור דבריו חידש השאגת אריה (סימן לו) שמעיקר הדין אין חיוב כתיבת ספר תורה נוהג כלל בזמן הזה, בין בנשים ובין בגברים, כיון שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות. לדבריו, חיוב כתיבת ספר תורה בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד, “מטעם אחר, דאם לא כן היתה תורה משתכחת מישראל”. כיון שעיקר החיוב בזמן הזה אינו אלא משום תלמוד תורה, כתב שם ש”יש לצדד קצת לפטור את הנשים בזמן הזה ממצות כתיבת ספר תורה לגמרי”.

במנחת חינוך (שם, אות ט) כתב מקור נוסף לפטור נשים ממצווה זו, והוא שכן נשים אינן כשרות לכתוב ספר תורה (כפי שלומדים מדין כתיבת תפילין, גיטין מה, ב): “כיון דנשים פסולות לכתוב ספר תורה, ואם כתבו נשים אין לו דין ספר תורה כלל, היאך נוכל לומר שחייבות במצוה זו, כיון דכתבנו דהמצוה היא הכתיבה, והם פסולות לכתיבה”. אך בשאגת אריה דחה דרך זו, והביא ראיה מכך שנשים חייבות במזוזה, אע”פ שאינן כשרות לכתוב מזוזות.

להלכה, דעת הרמב”ם היא שנשים פטורות ממצוות כתיבת ספר תורה (שכתב שמצווה יח, שהיא מצוות כתיבת ספר תורה, אינה נוהגת בנשים), וכן דעת הפוסקים, כמבואר בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סי’ קסד).

קיום המצווה בשותפות

בשל המחיר הגבוה של ספרי תורה, ובשל העובדה שרוב האנשים אינם יכולים לכתוב ספר תורה בעצמם, נשאלת השאלה: האם ניתן לקיים מצוות כתיבת ספר תורה בשותפות, באופן שמספר אנשים יתאגדו יחד על מנת שכל אחד יתרום סכום מסוים, וכך יממנו ביחד את כתיבתו.

לדעת הרבה פוסקים אין אדם מקיים את המצווה בשותפות, מפני שהמצווה מופנית לכל אחד ואחד מישראל בנפרד שיהיה לו ספר תורה משלו – אפילו אם ירש ספר תורה מאביו, מצווה שיכתוב בעצמו ספר תורה (פ”ת ס”ק א (מביא שהסתפקו פוסקים בדבר); בערוך השולחן, סעיף יא, כתב שאין אדם מקיים בכך את המצווה). אולם, אחרים כתבו שניתן לקיים את המצווה בשותפות (ערוך השולחן שם, שכך ייתכן בדעת הרא”ש; אג”מ יו”ד ח”א, סימן קסג, ע”ש שהאריך).

לכן, בשעת הדחק, כאשר אין לאדם יכולת לממן לבדו כתיבת ספר תורה, מוטב שישתתף בתרומה למימון כתיבת ספר תורה. אם הדבר אפשרי, יש להתנות שכתמורה על תרומתו יהיה שותף בבעלות בספר התורה (לדעת ה’תורת חיים’, צריך לעשות כן). ב’אגרות משה’ (שם) הוסיף שאם השתתף אדם בכתיבת ספר תורה וגם קנה ספרים (כגון חומשים וגמרות, כנ”ל), יצא ידי חובתו לכל הדעות.

יש להעיר שלאחר פטירת החפץ חיים (בשנת 1933), יצא כרוז המבקש תרומות עבור כתיבת ספר תורה לזכרו, שם נאמר שניתן לקיים בכך את מצוות כתיבת ספר תורה. הכרוז היה חתום על-ידי גדול הדור, הרב חיים עוזר גרודזנסקי.

הוצאת ממון על ספר תורה

כידוע, מחירם של ספרי תורה בזמננו הינו גבוה – מאד. מאחר שראינו שלדעת הרבה פוסקים אין אדם מקיים את המצווה בשותפות, עלינו לחקור בחובה המוטלת על האדם להוזיל מכספו למען קיום המצווה. עד כמה אדם צריך להשקיע מכספו כדי לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה?

בשאלה זו כתב הרב משה פיינשטיין (שם) שלדעת רוב הפוסקים אין צריכים להוציא הון רב על קיום המצווה, ואפילו עשירית מנכסיו אין חובה להוציא (ע”ש שהביא דעות שחייב להוציא עד חומש, אבל ביאר שאין זו דעת רוב הפוסקים).

עוד ביאר הרב פיינשטיין שמי שרוצה להוציא למען כתיבת ספר תורה עשירית מנכסיו, עדיין תהיה רוח חכמים נוחה ממנו. אבל אם יוציא למען הכתיבה יותר מעשירית מנכסיו, כתב הרב פיינשיין ש”מסופקני אם יהיה רוח חכמים נוחה מזה, כי הרי לא יוכל שוב לקיים מצוות אחרות וצדקה אם יוציא חומש מנכסיו על ס”ת וספרים, דאסור לבזבז יותר מחומש”.

לפי זה רק אדם שעלות כתיבת ספר התורה היא פחות מעשירית מרכושו הפנוי, מצווה עליו לכתוב ספר תורה. מי שמחיר הספר קרוב לעשירית מרכושו הפנוי, פטור מן המצווה.

על דרך זו מדויק מלשון הרא”ש (שם) והטור (שם), שכתבו שהמצווה חלה “על כל איש מישראל אשר ידו משגת”. ההוספה “אשר ידו משגת” מורה, כפי שכתב הרב פיינשטיין, שאין אדם חייב להוציא הון רב על המצווה, שכן עלות ס”ת היא גבוהה. מסיבה זו הדגישו שאין החיוב חל אלא על מי שידו משגת.

לסיכום

  • מצווה מן המובחר שיכתוב אדם בעצמו ספר תורה בדיו על קלף. אם אינו יכול לעשות כן, יכול לקיים את המצווה בכך שישכור סופר שיכתוב עבורו את התורה. לדעת פוסקים רבים אדם מקיים את המצווה גם בקניין ספר תורה, אבל אינו מצווה מן המובחר. מי שקונה ספר תורה יקפיד לקנות ספר שעדיין חסרות בו אותיות, והסופר יכתבן בשליחותו, ובזה יהיה שותף בהשלמת כתיבת התורה.
  • לדעת הרא”ש, כפי שנפסק בשולחן ערוך, עיקר המצווה מתקיים בזמן הזה בקניית ספרים שלומדים בהם, כגון חומשים, משניות, גמרות, ושאר ספרים. נחלקו הפוסקים אם לפי שיטתו יש מצווה של כתיבת ספר תורה בזמן הזה.
  • לפי רוב פוסקים נשים אינן חייבות בכתיבת ספר תורה.
  • המצווה חלה על אדם אמיד, שיכול לקנות ספר תורה בעשירית (או פחות) מנכסיו הפנויים. נחלקו הפוסקים אם ניתן לקיים את המצווה בשותפות עם אחרים, ומי שתורם לקראת כתיבת ספר תורה, עדיף שיתנה שיהיה שותף ממוני בספר (ולא תורם בלבד).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים