התפטרות מהעבודה: הלכות וחיובים

הרב יהושע פפר
כ"ד אב ה'תשע"ז

 

פרשת בהר כוללת את ההלכות הנוגעות לעבד עברי (דברים טו, יב-יח). הפסוק האחרון של הפרשה מפרט שלאחר גמר שש שנות עבודה, אל לו לאדון להצטער על שחרור העבד העברי: “לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” (דברים יב, יח).

המפרשים מציעים כמה פירושים לאופי ה”כפול” של עבודת ששת השנים של העבד העברי. רש”י מביא את דברי הגמרא בקידושין (טו, א), לפיהם עבד עברי שונה מפועל רגיל בכך שהוא משועבד לאדונו הן ביום והן בלילה: אדונו רשאי למסור לו שפחה כנענית, והוולדות הנולדים מהם שייכים לאדון.

פירוש נוסף, המוזכר על-ידי כמה ראשונים (עי’ אבן עזרא, רשב”א, חזקוני, ועוד) הוא שבניגוד לעבד עברי, העובד שש שנים, פועל רגיל עובד רק שלוש שנים. תקופה זו עבור פועל מבואר בכתוב (ישעיהו טז, יד), שם מוזכר “בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר”.

ב”תורה תמימה” מבאר שחז”ל לא פירשו כן את הפסוק, כיון שכתוב בא לפרש למה עסקת העבד העברי השתלם במיוחד עבור האדון. אמנם העבד עובד שש שנים לעומת שלש שנים של השכיר, אך האדון שילם על אותן השנים בכסף מלא (הן גלומות במחיר שהוא שילם על העבד), ולכן אין די בהשוואה בין תקופות העבודה כדי לשבח את העסקה (אלא דווקא העובדה שהעבד העברי עובד אף בלילה).

כיום, עבדים עבריים אינם אמנם בנמצא, אך עם זאת, שכירים ופועלים כמובן שכיחים, וכפי שנראה, הרבה דינים ביחס לשכירים קשורים לרעיון של העבד העברי. במאמר הנוכחי נדון בהלכות אלו, ובפרט בדין של שכיר הבא להתפטר מעבודתו.

האם לשכיר תמיד עומדת הזכות להתפטר לפי רצונו? האם העובדה שהוא עובד תחת חוזה משנה לעניין זה? האם השכיר צריך לפצות את המעביד על הפסדים הנגרמים בגין ההתפטרות? האם תקופת השכירות עשויה לשנות את ההלכה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

עבדי הם – ולא עבדים לעבדים

הפסוק בספר ויקרא (כה, מב) מבאר את יסוד שחרור עבדים בשנת היובל: “כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד”.

הפסוק מלמד אותנו את הערב הבסיסי של חירות: אנו עבדים לה’, ולה’ לעבדו. גם המעמד הקבוע של עבדות (לאחר שש שנים) חייב להגיע לקיצו בשנת היובל, כאשר כל עבדים עבריים ומשפחותיהם יוצאים לחופשי. היחס המיוחד שבין הקב”ה לבין עמו אינו מאפשר עבדות עולם.

גם מחוץ למסגרת העבדות, חז”ל היו ערים לכך ששכירות רגילה של פועל עשויה להיות דומה במובנים רבים לעבדות – תובנה שזכתה היום, אחרי אלפי שנה, לפופולריות בקרב הוגים רבים. מכאן הם למדו (בבא מציעא עז, א), על-פי אותו פסוק, כי לשכיר יש זכות מובנית לעזוב את עבודתו כרצונו: “עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”.

הלכה זו נפסקה ברמב”ם ובשולחן ערוך לשון זו: “התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר; ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים” (חושן משפט שלג, ג).

מעמד של קניין

יכולת הפועל לחזור בו בכל עת מהווה סיכון משמעותי עבוד מעביד: הרי בכל זמן הוא עלול לאבד את עובדיו! בעיה זו נהיית רגישה עוד יותר ביחס לעובדי מקצועיים, השכיחים מאד כיום בתעשיות הטכנולוגיה המתקדמות.

בהינתן רמה גובהה של מיומנות, יחד עם התחרות הקשה בין חברות, האפשרות של עובדים להתפטר כרצונם מעלה לכאורה אתגר לא פשוט עבוד מעבידים. אך כפי שנראה תיכף, הנושא אינו כה פשוט.

ראשית כל, לא ברור שזכות זו (של שכיר לחזור בו) נאמר אפילו ביחס לעובדים שהינם תחת חוזה. לדעת הריטב”א (בבא מציעא עו), כאשר נעשה קניין כדין בין הצדדים, אין לעובדים את הזכות לחזור בהם מעבודתם, ועליהם להשלים את העבודה לפי ההסכם. כמובן שהלכה זו תשנה את פני התמונה, שכן מעבידים יוכלו להבטיח את נאמנות העובדים על-ידי קניין כדין.

הש”ך (שלג, יד) חולק על הוראת הריטב”א, ומביא את דברי הריב”ש לפיהם העובד תמיד שומר את זכותו לחזור בו כרצונו. אולם, במבי”ט (ח”א, סימן קלב) צידד כדעת הריטב”א, וכתב עוד שאילו הריב”ש היה רואה את דברי הריטב”א, בוודאי שלא היה חולק עליהם.

גם בפתחי תשובה (שלג, ה) ציין לכמה פוסקים שהסכימו עם הוראת הריטב”א, ומוסיף שכן עיקר לדעתו. יש לציין שכך גם המנהג הרווח בבתי הדין.

עבודה תחת חוזה

האם לחוזה חתום יש מעמד של קניין, באופן שמי שעובד תחת חוזה לא יוכל לחזור בו מעבודתו?

כמה פוסקים הסכימו שלחוזה חתום יש מעמד של קניין גמור על-פי דין. הוראה זו מבוססת על העיקרון של קניין סיטומתא, דהיינו, קניין המבוסס על מנהג רווח. כיון שרווח המנהג להתייחס לחוזה חתום כקניין מחייב, הרי שהוא זוכה למעמד כזה אף לפי הלכה.

בשו”ת מהרשד”ם (חושן משפט שפ), שו”ת מהרש”ך (ח”ג, סימן ח, בעניין הסכם בין נושים), שו”ת בית יהושע (ח”א, סימנים כב ו-מ, בעניין שטר חוב), שו”ת חתם סופר (חושן משפט סימן סו), ועוד – ובעקבותיהם גם פוסקי זמנינו – הסכימו שיש לחוזה חתום מעמד של קניין סיטומתא.

על-פי הוראה זו, יעלה שמי שעובד תחת חוזה חתום כדין אינו רשאי לחזור בו ולהתפטר כרצונו, אלא יצטרך לנהוג כמבואר בחוזה (עי’ רב צבי שפיץ, הלכות שכנים, טז, ה). מעניין לציין שהרב עובדיה יוסף זצ”ל (שו”ת יביע אומר, ח”ו, חושן משפט ו, ו) מעלה את הצד שחוזה חתום מחייב כדין, אך נמנע מלהכריע בכך.

כאשר החוזה אינו מציין פרוצדורה מיוחדת לעניין התפטרות, סביר להניח שברירת המחדל תהיה לפי המשפט האזרחי, שהוא מהווה “דינא דמלכותא” ומנהג המקום, שממילא מסדיר את היחס שבין העובד לבין המעביד.

גרימת הפסד למעביד

אמנם העובד רשאי, באופן כללי, לחזור בו מעבודתו, הוא אינו חופשי לעשות כן כאשר הדבר יגרום למעביד הפסד ברור וניכר. הפסד זה נקרא “דבר האבד”. למשל, חברת קייטרינג שהבטיחה לספק מזון לאירוע, ומבקשת לחזור בה רגע לפני תחילת האירוע, אינה רשאית לעשות כן – משום שהדבר יגרום להפסד ברור. כן, מורה אינו רשאי לחזור בו באמצע שנת הלימודים, כאשר אין מי שיחליף אותו בתפקידו.

בשו”ת מבי”ט (יורה דעה נ) מורה שכאשר מדובר בדבר האבד בית הדין רשאי לכפות את העובד לחזור לעבודתו, ולמנוע ממנו להתפטר. ואולם, רוב פוסקים אינם מקבלים גישה זו, ופוסקים שגם כאשר מדובר בדבר האבד, עדיין אין אפשרות לכפות על העובד לעבוד נגד רצונו (עי’ פתחי תשובה שלג, ד).

אם עובד מחליט בכל אופן לחזור בו ולהתפטר, המעביד רשאי להערים עליו – להבטיח לו תנאים מיוחדים, ולבסוף לשלם להם לפי התנאים המקוריים. הוא גם רשאי לשכור עובדים אחרים ולשלם את שכרם מתוך השכר המגיע לעובדים המקוריים.

כאשר לא מדבור בדבר האבד, הדבר תלוי. אם יש אפשרות למעביד לשכור שכירים אחרים (למצוא מורה מחליף), אבל המחליף יותר יקר מהעובד המקורי, העובד המקורי אינו צריך לפצות את המעביד על כך. למרות שחזרתו תגרום למעביד הוצאה נוספות, הוא זכאי לקבל את שכרו המלא.

מנגד, אם מדובר בקבלן ולא בפועל – עובד שאינו עובד בשעות קבועות לפי דרישת המעביד, אלא מתחייב לספק סחורה – אזי הוא כן יהיה אחראי להוצאות הנוספות של המעביד, שהלה ראשי לנכות מתוך התשלום שכבר התחייב עליו מול הקבלן.

ההלכות ביחס לאחריות העובד על הפסדים של המעביד בשעת התפטרותו הינן מורכבות, ועשויות להיות תלויות בסיבת ההתפטרות (עי’ רמ”א, חושן משפט שלג, ד). כמובן שבכל מקרה קונקרטי יש להיוועץ עם גורם הלכתי מוסמך.

עבודה ליותר משלוש שנים

הרמ”א (רלג, ג) פוסק שאסור לאדם להשכיר את עצמו למלאכה לתקופה העולה על שלוש שנים, שכן תקופה זו מגדירה את קו הגבול בין שכיר לבין עבד: “ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים”.

גם הלכה זו מהווה, לכאורה, אתגר רציני בשוק התעסוקה המודרני, כאשר שכיח מאד לחתום על חוזה עבודה לתקופה ארוכה יותר משלוש שנים. האם יש בכך בעיה הלכתית?

בשו”ת חוות יאיר (סימן קמ) דן במקרה שבו חזן נשכר לשרת קהילה למשך שלש שנים, ולאחר מכן הסכים עם הקהילה להמשך למשך עשר שנים. הסכם זו נעשה ב”תקיעת כף”, שיש לה מעמד דומה לשבועה. לאחר זמן, ביקש החזן לעבור לקהילה אחרת. האם הוא רשאי לעשות כן?

הטענה הראשונה שהחזן העלה היא שאינו רשאי לעבוד אצל מעביד אחד למשך יותר משלש שנים, וממילא ההסכם מול הקהילה בטל, והוא רשאי לעבור לקהילה אחר כרצונו.

בחוות יעיר דוחה טענה זו. הוא מבאר שלפי דעות רבות (כגון דעת התוספות, המרדכי, ואחרים) אין כל איסור לאדם לעבוד אצל מעביד אחד למשך יותר משלש שנים, ומביא מדברי הש”ך (ס”ק יז) שנראה שכך ההלכה. מכאן, שדברי הרמ”א אינם מוסכמים, ונראה שמותר לאדם להשכיר את עצמו ליותר משלש שנים.

לכך מוסיף את דברי הש”ך (ס”ק טז) שהאיסור לעבוד אצל מעביד אחד ליותר משלש שנים לא נאמר ביחס למי שאין לו את האמצעים להימנע מכך. עבור העני והאביון הרי אין כל איסור למכור את עצמם לעבדות, אם יש בכך צורך מחיה, וקל וחומר שמותר להם להשכיר את עצמם למלאכה גם לתקופה ארוכה. ניתן ליישם סברא זו בצורה יותר גורפת על המציאות המודרנית, שכן עובד המתנה מראש שאינו מוכן לעבוד ליותר משלש שנים עשוי להתקשות (בעבודות מסוימות) למצוא עבודה בכלל.

שיקול נוסף המוזכר על-ידי החוות יאיר הוא שהאיסור על עבודה של יותר משלש שנים בוודאי אינו חמור מאיסור דרבנן, ואילו האיסור על חזרה מתקיעת כף יכול להיות מן התורה (מדין שבועה).

להחליף עבודות

באופן כללי, ראשי השכיר לחזור בו ממלאכתו. האם הוא רשאי אף להחליף עבודות, כאשר הוא ממשיך לעבוד, אך אצל מעביד אחר?

שאלה זו עולה לדיון בפתחי תשובה (שם), המציין לכמה דעות (הוא מביא מספר מאמר קדישין ומשו”ת עטרת צבי) שכאשר העובד מבקש להחליף עבודות, ולא להפסיד לעבוד לגמרי, אינו רשאי להתפטר כרצונו. במקרים אלו העובד אינם מבקש אל “חירותו”, אלא רק “להחליף אדונים”, ואינו רשאי לעשות כן.

אולם, כפי שמציין מדברי שו”ת חוות יאיר ואחרים, הסכמת הפוסקים אינה כן, אלא גם כאשר עובד מבקש לעבור למעביד אחר, הוא רשאי לעשות כן. הזכות לבחור במעביד מסוים מהווה חלק מחירותו של אדם, גם הוא הוא ממשיך לעבוד כשכיר. הגם שיש דמיון מסוים בין שכירות לבין עבדות, היחס מעביד-עובד אינו מקביל, בסופו של יום, ליחס של אדון-עבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים