האם מותר לקרוא לילד בשם לועזי?

רבני בית ההוראה
כ' אב ה'תשע"ז

שאלה:

שלום להרב,

שאלה: אשה שאלה גבי נתינת שם באנגלית, כזה: האם השם רשימי באנגלית שנתנו לאדם ושבעולם עבודה קוראים אותו כך במשך חצי יום משפיע עליו אע”פ שבחצי השני בקהילה קוראים אותו בשמו העברי? כגון צבי אצל הקהילה ובעבודה קרוי סטיבען (Steven) . או העקר הוא צבי וסטיבען כאילו אינו, והעקר מה שיהודים קוראים לו?

לכתחילה יש לתת לבנים ובנות ב’ שמות או רק בעברית? י”א מן אנשים סתם שנתנו שם לעזי כדי שיהיה יותר פשוט לבנים כשיתחייסו לגוים הן בעבודה הן בכל מינה דבר כגון אצל בית חולים משרד ממשלתי וכדומה.

תודה ברכה והצלחה

תשובה:

שלום וברכה

בענין זה הארכתי בספר אוצר הפוסקים על שמות גיטין חלק ג העומד לצאת לאור בקרוב, אעתיק לך משם:

הקריאה בשם של גוי או אדם רשע.

בשו”ת המבי”ט (ח”א סי’ רעו) כתב: נ”ל משורת הדין שאין להעלות שם מאברהם ואילך … ולא יקרא בישראל לכתחלה שם אדם ולא נח … דלא מסקינן שם אלא בשם מי ששמר את התורה כולה, והנקרא בשם יפת וכיוצא בו מאשר קדמו לאברהם, אינו בכלל מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו גדול בשם טוב ונפטר בשם טוב וכו’.

ובאות ברית (לר”ש סידון, סי’ רסה סק”ג), בנדונו לענין האופן הראוי לציין שמו של ספק ממזר כדי שלא יבוא להתערב בישראל, ולאחר שהביא מדברי המבי”ט הנ”ל: ושמות אלו באמת אינם נמצאים כלל וכלל במדינתנו, לכן לדעתי בספק ממזר לבחור בשם כזאת ויהיה תמוה בעיני כל העולם וידכרו שהוא ספק ממזר, וכמו שאותן לא היו כלולים באומה הישראלית כי רק מאברהם ואילך מתחיל היחוס, כמו כן לא נכלול אותו כדי שלא ישא ישראלית.

ובעמודי שמים (להיעב”ץ, ח”ג הנחל התשיעי דף יא, ב) כתב: לא מסקינן בשם רשעים, דכתיב ושם רשעים ירקב [יומא לח, ב], ואף לא בשם הגוים. ואם יקשה לך מאי שנא אלכסנדרוס, לזה יש לומר מלבד שהוא לשון יון שהיה מצוי באהלי שם, ואולי גם לפנים בישראל היו נקראים אנשי שם כך … אבל עוד תדע שחז”ל עשו כל עניניהם בחכמה גדולה, ולזה תמצא כמה פעמים שם זה בגמרא, אבל לא נזכר בשום מקום אלא אלכסנדרי בתוספת יו”ד, הוא גימטרי’ שלמ”ה המלך ורצו לרמוז בו בלישנא דמשתמע לתרי אפי, דהיינו משום שלום מלכות ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שלמ”ה הוא שלום מלכות.

ובשו”ת חתם סופר (ח”ב סי’ כב) כתב בנדונו לענין מי שנקרא בשם זימל, שבא מלשון זימה: רחוק מאוד בעיני שיקרא אדם מישראל שם בנו זימה שהוא עצת חטאין, ואפילו כידור שאין במשמעותו דבר רע רק לשון הקרא כי דור תהפוכות דסמוך כידור לתהפוכות דייק ר”מ שמו כמבואר פרק יה”כ, ונותנים שם זה לממזר כמבואר בשו”ע הל’ מילה … ובית לוי שקרא בנו זימה אולי לא ידעו עדיין מה שאמר דוד המלך ע”ה ברוח הקדש אשר שם שמות בארץ, ולא נזהרו שהרי קראו בנו קרח הוא שם אלופי אדום ולא נזהרו בושם רשעים ירקב, וחזי מה עלתה ביה בקרח[1]. עוד נמצא … בבני לוי שם שאול, לא ידעתי אם הוא זה נקרא קודם שאול בחיר ה’ או אחריו, יהיה איך שיהיה לא נזהרו לקרוא בשם שאול מרחובות הנהר ממלכי אדום, ושאול בן הכנענית … ועי’ מ”ש טיב גיטין בשם שאול שרגילין לקרותו שואל, ואין ספק שהוא מטעם הנ”ל, וחנה קראה בנה שמואל, כי מה’ שאלתיו ולא קראתו שאול מלשון שאלתיו והפסיקה התיבה במ”ם, אין ספק אצלי כי היתה נזהרת בזה מטעם הנ”ל, וקיש אבי שאול לא נזהר, וחזי מה עלתה ביה, וכה”ג בש”ס ס”פ בא לו גבי דואג בן יוסף, עכ”פ אין ללמוד מדורות הראשונים, וחלילה שיקרא אדם שמו זימה.

אולם בשיירי כנה”ג (יו”ד סי’ רסה הגה”ט אות ח), לאחר שהביא את דברי המבי”ט הנ”ל, כתב: ואני תמיה, שהרי מצינו באמוראים ר’ בנימין בר יפת [ראה ברכות לג ב], וח”ו שאביו של ר’ יפת פרץ גדר חכמים וזכה לבן גדול בתורה ובחסידות כר’ יפת[2]. ובברכי יוסף (יו”ד שם סק”ו) הביא דבריו, והוסיף: וכיוצא בו יש להעיר מעקביא בן מהללאל [אבות פ”ג מ”א], והעולם אין נזהרים בזה, קראו בשמותם נח וכיוצא. וע”ע מה שהעיר בזה בספרו שם הגדולים אות א’ ס”ק ל”ד ערך ר’ אברהם גאון, ובספרו יוסף אומץ סי’ י”א אות ג’, וע”ע גנזי חיים (לר”ח פאלאג’י, מערכת הש’ אות צ”ב. ובתשובה מאהבה (סי’ לה) אחר שהביא דברי הברכי יוסף הנ”ל, הוסיף: ואף אנא אמינא ראובן קרא לבנו בכורו חנוך, אף שהיה שם חנוך קודם אברהם ע”ה[3], ועתה בעו”ה קראו בשמותם כשמות הישמעאלים, ובמצרים לא שינו את שמם.

ועיין בשו”ת מהר”י אסאד (או”ח סי’ קצט) שכתב: שאם יש גם צדיק באותו שם ודאי שפיר מסקינן בשמיה, ולא איכפת לן במה שגם יש רשע בשם זה, והנה שם שאול מצינו עוד בתורה בס”פ וישלח “שאול מרחובות הנהר”, ואותן מלכי קדם שזכו והצליחו למלוכה לפני התורה קיימו ז’ מצות בני נח … ומהאי טעמא שפיר קראו למלך ראשון שבישראל גם כן שאול, ועוד נ”ל הא דלא מסקינן בשם רשע נפקא לן מקרא “ושם רשעים ירקב”, היינו מן אז ואילך שאמר שלמה כן במשלי ברוה”ק, אבל בדורות שקדמו לו י”ל דלא קפדו.

ויש שהתירו באופן שהשם הוא בעל משמעות טובה. בבשמים ראש (סי’ קצ) כתב: ובעיקר השאלה כיצד היו קורין ישמעאל, אין אנו צריכין לדברי המדרש שעשה תשובה, דכל ששמותיו נאים ומעשיהן כעורין, השם ניתן מעצמו לקרות, אבל בשם כעור או שאין לו הוראה נעימה מתוך שנתלבש בה רשע סימנא מלתא[4]. והובא בשם הגדולים הנ”ל.

ובשמות גויים שבזמנינו.

בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סי’ קסט, הו”ד בדרכי תשובה סי’ קעח ס”ק יד) כתב: אשר שאל שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם הגוים ומעלתו הוכיח אותם דהרי אמרו במדרש שבזכות זה שלא שינו את שמם זכינו לצאת ממצרים, והם משיבים שלזה די במה שיש להם שם יהודי לקרותם בו לעלות לתורה, וזה דבר הבל וטפשות כי בוודאי יש בזה איסור דאורייתא, כמ”ש הרמב”ם (בפרק יא מהלכות ע”ז) דמקרא מלא נאמר בסוף קדושים “ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”, ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן. וכל שהוא עושה לדמות להם עובר על מה שנאמר בתורה דאסור לנו לדמות להם, וכשם שאסור לנו לדמות להם במלבושם ובהילוכם ובשאר מנהגיהם הוא הדין וכלש כן דאסור לדמות להם בשמם … שהרי אמרו ביומא (דף לח ב) דאסור לקרות בשם איש שהוא רשע, דרשעים לא מסקינן בשמייהו, שנאמר שם רשעים ירקב עי”ש. ואותן אנשים קוראין עצמם בשם הגוים, והרי בזה הם מראים שהם מחשיבים את הגוים יותר מהישראלים, והרי מעולם היה הדרך לקרוא שם בניהם ובנותיהם על שם אבותיהם או על שם צדיקים קדושים וגאונים גדולים … וזהו שעמדה לאבותינו ולנו בצאתינו ממצרים. ובתשובותיו לאבהע”ז (סי’ קט) כתב עוד בזה: דשם העברי הוא עיקר, נגד שם הלעז שנוהגין בו עתה שקורין עצמם בשם הגוים לדמות להם ועושים איסור בזה, שאנו מצווים, וישראל שנגאלו ממצרים ארז”ל שאחד מהם בעבור שלא שינוי את שמם, ורשעים אפילו מישראל לא מסקינן בשמייהו כ”ש שהחיוב עלינו שלא נקרא בנינו ובנותינו בשם עובדי ע”ז שאינם עובדין לאלקי ישראל, וכיון שבשם הזה עושין שלא כהלכה, בודאי לשם זה שהוא כהלכה מקדימין ומחשיבין לעיקר.

ובשו”ת מהרש”ם (ח”ו סי’ י) הביא את דברי המהר”ם שיק הנ”ל, ומש”כ שבזכות שלא שינו את שמם נגאלו ישראל ממצרים, והוסיף: ואין לומר דהגם שדבר זה נחשב לזכות בשעת יציאת מצרים אבל אין במניעתו עון וחטא אם אין עושים כן, זה אינו, שהרי אמרו בירושלמי פ”ק דיומא ה”א כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, והוי כמעכב הגאולה.

ובטעמי המנהגים (ליקוטים לה ב) כתב: ועתה בעוה”ר הרבה אנשים משנים שם ישראל לשם עכו”ם, מי ששמו יצחק כשם יצחק אבינו, קוראים אותו איגנאץ. ומי ששמו דוד כשם דוד המלך ע”ה, קוראים אותו עדווארד. ליב, לעאפאלד. ולא נודע שמם האמיתי, כי אם בשובם לעפר, שם יחקקו על המצבה שמם האמיתי. ובספר קישוטי כלה כתב, דעליהם נאמר, קראו בשמותם עלי אדמות, דרק על המצבות נחקק שמות יהדות שלהם, ע”ש. אמנם כעת אף על המצבות יש הרבה אשר כותבין רק שם המכונה. כך דרך היצה”ר, היום אומר לו עשה כך, ומחר עשה כך. האב ישנה השם והלשון, והבן ישנה מנהגי ישראל, ובן הבן יצא חוץ לשיטה, ואחריתו עדי אובד … כי שם הנקרא לאדם בהוולדו ודאי מזדמן מאת השי”ת באשר הוא שמו למעלה, והוא חיותו של אדם כל ימיו. ומה מאד צריך ליזהר שלא לשנות שם ישראל לשם עכו”ם, כי הוא תחבולות הס”ם לתפוש את האדם במצודתו ולטמאות אותו, כי בתר שמא אזלינן. וכי אין נאה יותר שם ישראל משם עכו”ם. ובס’ חסידים םי’ תתשל”ט כתב, לפיכך סמך זה ספר תולדות אדם לפסוק לקרא בשם, שיקרא אותו בשם ה’, אחר שם של יהודי, ולא שם של נכרי[5].

ובמשנה הלכות (ח”ד סי’ קיד), לאחר שהביא מדברי הפוסקים בזה וציין לדברי המהרשד”ם דלהלן שמתיר לקרוא בשם נכרים, כתב ע”פ מה דאיתא בגמרא יומא ל”ח ב’: ושם רשעים ירקב, אמר ר’ אלעזר רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו, ופרש”י רקביבות חלודה, דהוי כברזל שאין משתמשין בו שלא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע … וכיון דעכשיו כל הגוים רשעים הם ולא מצינו אף אחד שישמור ז’ מצות בני נח מפני צווי השם, ואפילו ימצא אחד ששומר ז’ מצות ואינו מודה שנתנו למשה מסיני להם אין זה כלום, כמ”ש הרמב”ם (פ”ח מהלכות מלכים הי”א) … וכבר כתב החתם סופר בחידושיו על מס’ גיטין בסוגיא דערכאות של עכו”ם דבזמן הזה כולם רשעים הם, וכולהו חייבין מיתה על שעוברין על ז’ מצוות שלהם … וכיון דהיום כלהו רשעים נינהו אסור להסיק בשם עכו”ם לכולי עלמא, ואיסור גמור הוא מדברי קבלה וגמרא, ולא דמי להני דבימי הגמ’ דאמרו שם יהודי שבחו”ל רובם שמותם כעובדי כוכבים, דאז בזמניהם אכתי היו עובדי כוכבים חסידי אומות העולם ולא היו רשעים גמורים, משא”כ עכשיו.

אולם בשו”ת מהרשד”ם (יו”ד סי’ קצט) כתב: אלו האנוסים שבאו מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים, ואחר שבאו לבקש את ה’ ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל, ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים … אמת כי מדת חסידות לא קאמינא, דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאפשר, ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים, אכן מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל … וראיה לדבר דאמרינן בגיטין פרק א’ [יא, ב] גיטין הבאים ממדינת הים, אעפ”י ששמותיהם כשמות גוים כשרים, מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהם כשמות גוים, וגם בארץ ישראל היו שמותיהם כשמות גוים, דלא איכא בין ארץ ישראל לחו”ל אלא רוב, וכמו שנראה שם מפירוש רש”י (ד”ה אע”פ). ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד, אבל שמות מובהקים לגוים לא, שהרי מתוך דברי הרא”ש (שם, סי’ יא), משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקים של גוים, שכתב וז”ל, אמר ליה לא בא לידנו אלא גט שהיו חתומים עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו, דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו, ודאי לא טעה השליח להחתים אנשים כאלה שהם דומים בשמותם לגוים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראל הם והחתימם. הרי בפירוש שישראל שקורא עצמו בשם שמות גוים מובהקים, ישראל כשר הוי, וכשר לחתום בגט.

ובמשיב דבר (ח”ד סי’ עא) כתב בנדונו, לענין אשה ששמה מעריסה שם לעז יהודי האדא, ונקראת בפי כל בשם לע”ז האנכען: לעת כזאת שכבר נשתנה המדינה במשך השנים ואפילו אנשים כשרים שאין רצונם להתדמות לגוים קורא ג”כ ע”ש האדא האנכען, וגם כי באמת אחרי שכבר נהגו בזה השם שוב אין איסור בזה כלל, וכמו לענין שנוי בגדים, במשך שלשים שנה מקודם אם היה מי מישראל לובש כובע של נכרי וכדומה היו קוראין אחריו מלא, ועתה שכבר נהגו בה הרי היא בגדי יהודי, והכי נמי בשמות, מעתה יש לנו לדון ולהורות לפי הזמן וטיב המקום והבו דלא לוסיף עלה. וע”ע שו”ת מהרא”פ סי’ מ’ שבזמנינו מחמת גזירת המלכות מחוייבים הכל לקרוא לעצמם גם בשם לע”ז, ונראה מדבריו שכך נוהגים גם שלומי אמוני ישראל באותם המקומות.

ובאגרות משה (ח”ג סי’ לה), לאחר שדן בארוכה אלו מן השמות נחשבים שמות גויים, שהרי לא יתכן ששם שכבר נשתרש בעם היהודי מזה דורות יחשב כשם גויים, והביא שרבים מגדולי ישראל במשך הדורות היו נקראים בשמות גויים, כמו רבי ווידאל בעל מגיד משנה ועוד, כתב: ומצד עצם הדבר שמשנים את שמותיהם לשמות נכרים ודאי הוא דבר מגונה מאד מאחר שחז”ל שיבחו זה וחשבו זה מהדברים שבשבילם נגאלו ממצרים, אבל איסור ממש לא מצינו בזה, והוא כמו לא שינו את לשונם דגם כן הוא מהארבעה דברים שחשיב התם, שחזינן שאף שהוא מצוה לדבר בלה”ק כדאיתא בספרי ס”פ עקב והובא ברש”י בפי’ החומש שם על הפסוק לדבר בם, מ”מ אינו איסור דהא כל ישראל מדברים בלשון חול של האומות מזמן שגלינו בחטאינו בין האומות, ואף גדולי תורה וחסידי עולם לא דברו בלה”ק … ולכן לדינא בגט כל שמות הלועזים שוין כמנהג יושבי על מדין. וע”ע באג”מ או”ח ח”ד סי’ ס”ו[6], ושם ח”ה סי’ י’.

[1] וראה עוד בחידושיו על התורה (ר”פ קרח, הוצאת הגרי”נ שטרן ז”ל) שכתב: קרח בן יצהר אני תמה על הצדיקים בני לוי שקראו שם בנם קרח, שהוא שם מאלופי עשו [בראשית ל”ו ה’] וקיימא לן רשעים לא מסקינן בשמייהו, וחזי מה עלתה לו. ואולי היינו דקא משמיע לן קרא דמייחסו לקרח עד לוי, לומר שאעפ”י שהיה חוט משולש מכל מקום ניתק מהרה על דאסיקו בשמיה של רשע, וזהו ויקח קרח, זה השם קרח לקח כל מה שהיה לו להתקדש על ידי שהיה בן יצהר וקהת ולוי אבותיו, וזה השם קרח לקח הכל. וע”ע במהרש”א סנהדרין (קט, ב) ד”ה ויקח.

[2] וע”ע בשיירי כנה”ג שם מה שהביא מס’ חסידים סי’ רמ”ד, רמ”ו. מיהו בעיקר קושיתו מהא דבנימין בן ר’ יפת, כתב במכשירי מילה (לר”א שאמע, פ”ה אות ל): יש להרגיש בדבריו דיפת לא מצינו שהיה גדול בתורה, ולעולם אימא לך דאבי יפת לפי שפרץ גדר לא זכה לבן ת”ח, אבל יפת גופיה דנקי מחטא זכה לבן גדול בתורה, הוא ניהו רבי בנימין.

[3] וע”ע טעמא דקרא (להר”ח קנייבסקי) פרשת נח, שציין לעוד ל”ב מקומות שנראה שלא חשו לזה.

[4] לכאורה כוונתו דישמעאל הוא לשון ישמע א-ל, ועי”ש בהגהת כסא דהרסנא שתמה משם עשו דנראה במדרש שיש לו הוראה נעימה. וע”ע בשו”ת יהודה יעלה (או”ח סי’ קצ”ט).

[5] על גודל ענין שמות ישראל ומהותם, ע”ע: שער הגלגולים הקדמה דף כ”ד, ב’; דבש לפי מערכת ע’ אות י”ח; בעל שם טוב עה”ת בראשית אותיות קל”א – קל”ו; דברי חיים ח”א סי’ ע”ג; בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד’ דרוש י’; לקוטי מהרי”ח ח”ג סדר המילה; רחמי האב אות מ”ז; קול התור לר”ה רבלין מבית מדרשו של הגר”א, פ”ג אות י’.

[6] שכתב שם: והנה יש מקום לומר, דזה ששיבחו חז”ל (ויקרא רבה פ’ לב) בגלות מצרים שלא שינו את שמותן, הוא לקודם מתן תורה, שלא היה היכר גדול בשביל קיום המצות דבני נח, ובפרט שחלק גדול מישראל עבדו גם כן עבודה זרה, ורובן לא מלו את בניהם עד סמוך להגאולה כשהיו צריכין לאכול הפסח שמל אותן יהושע … שלכן בשביל האמונה שיגאלו ורצו שיהיו ניכרין שהם ישראל הנהיגו להקפיד שלא ישנו את שמם ולא ישנו את לשונם, ומטעם זה שייך זה להגאולה, משום שבשביל אמונת הגאולה הקפידו על זה. אבל אחר מתן תורה אין לנו חיוב מדינא, וגם לא מעניני זהירות ומוסר, אלא מה שנצטוינו התרי”ג מצות לדורות, והמצות שנצטוו לשעה וכפי שנאמרו בתורה שבעל פה, ולכן לא הקפידו על זה רבותינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים