מצוות אהבת הגר

הרב יהושע פפר
י"ח אב ה'תשע"ז

 

פרשת עקב כוללת את המצווה לאהוב את הגר: “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים” (דברים י, יט). הכוונה, לפי חז”ל ומפרשי התורה, היא לגרי צדק, שהצטרפו לעם ישראל: מעבר למצווה הכללית לאהוב את הרֵע, אנו מצווים באהבת הגרים.

לא רק במקום זה מוזכר הגר והחובה שלנו כלפיו. כפי שמציינת הגמרא (בבא מציעא נט, ב), בשלושים וששה מקומות מזכירה התורה את אהבת הגר ואת החיוב להימנע מלצער את הגר ולגרום לו עגמת נפש.

לכאורה יש במצווה זו קושי. הרי אנו עומדים ומצווים במצוות “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), המצווה אותנו לאהוב כל יהודי באשר הוא. כיון שכן, מה מוסיף הציווי הנוסף על אהבת הגר?

המפרשים מציעים תשובות שונות לשאלה זו. באבן עזרא מבאר שהמצווה באה בשל המעמד הנחות, בדרך כלל, של גרים, מה שגורם לגר להיות יותר פגיע למפגעים המצויים בכל חברה אנושית. בספר החינוך (מצווה תלא) כותב אף הוא שטעם המצווה היא בשל הקשיים שחווה הגר, שעוזב את מקום לידתו כדי להצטרף לעם אחר. לנוכח קשיים מיוחדים אלו, מצווה עלינו התורה באהבה מיוחדת אל הגר.

ביאורים אלו מתאימים היטב להמשך הכתוב, המבאר את טעם המצווה “כי גרים הייתם בארץ מצרים”. אנחנו מכירים על בשרנו את הקשיים של להיות זרים בקרב עם אחר, “יודעים את נפש הגר”, ומכאן שעלינו להפגין כלפיו רגישות ואכפתיות יתרה. מנגד, הרמב”ם (עשה רז) מבאר בדרך אחרת, וכותב שעלינו להעניק יחס מיוחד אל הגר, “ואף על פי שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו ‘ואהבת לרעך כמוך’ … בעבור שנכנס בתורתנו הוסיף לו הא-ל אהבה, וייחד לו מצוה נוספת”.

במאמר הנוכחי נדון במצווה לאהוב את הגר. מה אופי מצווה זו ואהבה זו? האם מצוות אהבת הגר כוללת גם קבלת גרים? האם יש להעדיף גרים במתן צדקה, לנוכח מצוות אהבתו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

דברי הרמב”ם במצוות האהבה

במכתב ידוע שכתב הרמב”ם לעובדיה הגר (שו”ת הרמב”ם סימן רצג), פותח הרמב”ם בדברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מכלל ישראל. לאחר הפתיחה בלשונות שבח שאינן שגורות בתשובות הרמב”ם (“הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא, עובדיה המשכיל המבין גר הצדק… אשר בא לחסות תחת כנפיו”), עונה הרמב”ם על שאלת עובדיה הגר בנוגע לנוסח התפילה הנכון לגרי צדק (האם גרים יכולים לומר “אלוקינו ואלוקי אבותינו”).

תשובת הרמב”ם היא שניתן להשתמש בנוסח הרגיל: “יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור”. הרמב”ם מבאר ש”כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב”ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב”. מכאן שניתן להשתמש בנוסח הרגיל של התפילה.

המשנה (ביכורים א, ד) אמנם כותבת שגר אינו יכול להשתמש בנוסח של וידוי מעשרות, וכן נכתב בתוספתא (ביכורים א, ב). אולם, הרמב”ם פוסק כדעת הירושלמי (א, ד), כפי שפסק גם במשנה תורה (ביכורים ד, ג).

הרמב”ם מסיים בדברי עידוד ושבח, וכותב לעובדיה הגר שאין לו לראות את עצמו כנחות בין שאר ישראל, שהם אמנם בני אברהם, יצחק ויעקב, אך הוא בנו של “מי שאמר והיה העולם”.

בתשובה אחרת מפליג הרמב”ם בעניין מצוות אהבת הגר, ומגדיל את חובת אהבת הגר יתר על אהבת קרוביו: “דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים – לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב: ואהבתם את הגר וגו’, כמו שצונו לאהוב את שמו: ואהבת את ה’ א-להיך (דברים ו, ה; שם יא, א)”.

הרמב”ם סתם את דבריו ולא פירש: איך אהבת הגר שונה היא מאהבת שאר כל ישראל?

גם השוואת הרמב”ם בין אהבת הגר לבין אהבת הבורא ית’ טעונה ביאור. הפלגה זו נמצאת אף בדברי הרמב”ם בהלכותיו, כפי שכתב בהלכות דעות (פרק ו, הלכה ג-ד): “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך… אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר – ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה’ אלקיך”.

הרמב”ם מסיים: “הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ואוהב גר”.

שני מיני אהבה

בביאור הדברים נראה להקדים את דברי הרמב”ן במצוות “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יז). הרמב”ן כותב שאין להבין את הדברים כפשוטם, דהיינו שעל האדם לאהוב את חברו כמותו, שכן אין דבר זה שייך כלל ועיקר. אלא, כוונת הכתוב להורות על פעולות האהבה, ולא על האהבה עצמה: “אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב”.

הרמב”ן המשיך שם לדייק את דבריו בלשון הכתוב: “ויתכן בעבור שלא אמר ‘ואהבת את רעך כמוך’, והשווה אותם במלת ‘לרעך’, וכן ‘ואהבת לו כמוך’ (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להיטיבו בעושר ולא בחכמה, וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישווה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו”.

הרמב”ן דייק אפוא במה שלא אמר הכתוב “ואהבת את רעך כמוך”, אלא “לרעך כמוך”, שאין הכוונה אהבה עצמית ומהותית, וכמו שכתב שלא ייתכן שיאהב האדם את זולתו כאהבת עצמו, אלא הכוונה לאהוב את הזולת בכל עניין כאשר אוהב את עצמו, ולחפוץ בטובו בכל דבר שחפץ לעצמו.

בזה נוכל להבין את כוונת הרמב”ם במה שהשווה את אהבת הגר לאהבת הבורא ית’, ואילו את המצווה לאהבת ישראל לא השווה לאהבת ה’. טעם הדבר הוא שרק באהבת הגר מצאנו את לשון הכתוב המצווה לאהוב “את הגר”, כאשר לשון “את” מורה על האהבה עצמה, ולא רק על הפעולות הנובעות ממנה. כן ביאר הרמב”ם על הכתוב “ואהבת את ה’ אלקיך”, שכוונתו לדבקות וידיעת הבורא ית’ (הלכות דעות, פרק ב), ולא לפעולות החסד וכדומה. וכבר עמד בספר אמת ליעקב (לרב יעקב קמנצקי זצ”ל) על השינוי בין אהבת הגר בלשון “את” לבין אהבת הכלל בלשון “לרעך”, עיין שם מה שביאר.

בזה יש דמיון מיוחד בין אהבת הגר לבין אהבת הבורא ית’, מה שלא ניתן לומר באהבת כל אחד ואחד. כי אהבת הגר, בנוסף למה לציווי של “ואהבת לרעך כמוך” (וכמו שכתוב לעניין גרים, “ואהבת לו כמוך”), יש מצווה על אהבה מהותית, אהבה עצמית דוגמת אהבת הבורא ית’. ועל כן הוכפל הציווי על אהבת הגר, לכלול לא רק את מצוות האהבה של הטבה עם הזולת (ואהבת לרעך כמוך), אלא אף מצווה של אהבה “מהותית”, לאהוב את הגר במובן הרעיוני של מי שעזב את חייו הקודמים והכניס עצמו תחת כנפי השכינה.

מובן בזה שהרמב”ם בספר המצוות (מצוה רז) לא ציין ללשון הפסוק בפרשת קדושים “ואהבת לו כמוך”, אלא את לשון הפסוק “ואהבת את הגר”, שיש בו חידוש של אהבה מהותית, המוסיפה על החיזור בטובת הזולת שמצאנו כלפי כל אחד ואחד.

סדר קדימה ומצוות אהבת הגר

בסדר קדימה של הצלת חיים והשבת אבדה, למדנו במשנה שיש חובה להקדים את הנולד מזרע ישראל לגר שהתגייר מאומות העולם. כך שנינו (הוריות יג, א): “כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר”. המשנה מסיימת שסדר זה תקף רק אם כולם שווים, אבל גם ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, וכפי שדורשת הגמרא (שם), “יקרה היא מפנינים” – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

לכאורה, יש קושי בדברי המשנה: אם יש מצווה לאהוב את הגר, יתר על שאר ישראל, איך ייתכן שנמצא הגר למטה משאר ישראל בסולם הדרגות של הצלה?

אולם, לאור דברינו דלעיל נראה שאין בכך סתירה. המצווה לאהוב את ישראל היא כפי שכתב הרמב”ן, להשתדל ולחזר אחר טובת הזולת כטובת האדם עצמו, ובמצוות זו נכללים אף הגרים, כלשון הכתוב הנ”ל “ואהבת לו כמוך”. אולם במצווה זו מבואר במשנה שיש דרגות, כי כהן קודם ללוי, ולוי לישראל, וישראל ממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אמנם כולם בכלל “רעך” הם, וכולם נחשבים לחלקים מקומה אחת של “כלל ישראל”, אך עדיין הרי שיש חילוקים בין חלקים שונים בתוך הקומה, ובהשוואת חלק זה למשנהו יש להקדים ישראל לגר.

החובה המיוחדת לאהוב את הגר היא מיוחדת אליו, אך אינה משפיעה על סדר הקדימה הנ”ל. עלינו לאהוב את הגר, אך אין בכוחה של אהבה זו לשנות את סדר הקדימה לעניין הצלחה.

תרומות לצדקה

לאור מצוות אהבת הגר, יש שכתבו שמן הראוי להקדים את הגר למצוות צדקה ולשאר מצוות שבין אדם לחברו, שכן יש לאהבו יותר מכל אחר מישראל. בספר “דבר שבמנין” (לרב אליהו קושלבסקי, מצוה רז) כתב לדון בישראל וגר שבאו יחדיו, ושניהם צריכים לאותו הדבר, או שיש אפשרות להתעסק עם אחד באופן שהשני יידחה, וכתב להורות שיש לתת קדימה לגר לפני איש ישראל, שהרי הוכפל הציווי באהבת הגר (וציין שם למה שקירב בועז את רות יותר משאר עניים, והמשיך לבאר את האהבה היתרה שעלינו לחוש כלפי גרים).

אולם נראה שכמו שיש להקדים איש מישראל קודם לגר לעניין הצלחה כן, יש להקדימו לעניין כל נתינה ונתינה, וגם לעניין התעסקות עמו (שכן “מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא”). כך נראה מפורש בדברי הרמב”ם והשולחן ערוך, שכתב הרמב”ם (מתנות עניים ח, יז): “היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר”.

מפורש אפוא בדברי הרמב”ם שלא מדובר בדין “להחיותו” בלבד, אלא כמו כן בדין צדקה “לכסות”. כן מבואר גם בשולחן ערוך (יו”ד, סימן רנא, ט). ולכאורה כך יש לדון לעניין כל נתינות בכללות, ושלא כדברי ה”דבר שבמנין” הנ”ל. עם זאת, בוודאי שיש לדאוג לטובת ורווחת הגרים, ואהבת הגר מחייבת אותנו לטרוח בכך – גם אם לא על חשבון אחיו מישראל.

קבלת גרים

האם יש מצווה לגייר את הגרים?

התורה אינה מזכירה מצווה כזו. אולם, מצאנו בגמרא (יבמות מז, ב) שיש לכאורה מצווה לקבל גרים, שכן קבעו חז”ל שאין להשהות קבלת גרים משום ש”שהוי מצוה לא משהינן”. וכבר דייקו המפרשים מכאן שיש מצווה לקבל גרים (כן דייק השב”ץ בספר זוהר הרקיע, אות כח, ועי’ בשפת אמת שבת קמז, ב, ובגליוני הש”ס לר’ יוסף ענגל שם, ובשו”ת משנה הלכות סימן צב). ולכאורה הדבר טעון  עיון: היכן מצאנו מצווה על בית דין לקבלת גרים לישראל?

בראב”ד בספר בעלי הנפש (סוף שער הטבילה), וכן ברשב”ץ שם, כתבו שיש ללמוד מצווה לקבל גרים מאברהם אבינו שהיה מקבל גרים לישראל. וכבר טרחו המפרשים לבאר איך ניתן להוציא מצוות קבלת גרים מתוך מעשי אברהם אבינו, ועי’ בעיקר בדברי הגרי”פ פערלא על הסמ”ג (מצוה יט) מה שכתב ביישוב הדברים.

במשנה הלכות (חלק טז, סימן צב) כתב באמת שאין כל מצווה לקבל גרים, אלא שהמצווה חלה על הגר צדק בעצמו, הרוצה להיכנס תחת כנפי השכינה. כיון שהוא אינו יכול לעשות כן לבדו, עלינו לטרוח כדי לסייע לו להשלים את הליך הגיור. כן נראה מתוך דברי הגמרא (שם מח, ב), המבארת שגרים חווים קשיים לאחר הגיור בשל כך שהם שוהים להתגייר.

אולם באזהרות ר”י אלברגלוני (הובאו דבריו בדברי הגרי”פ פערלא הנ”ל) כתב שיש מצווה להכניס לישראל את מי שרצונם להצטרף לכלל ישראל ולקיים את כל המצוות, והוציא זאת ממאמר הכתוב “ואהבת את הגר”. אם זאת, בוודאי שאין מצווה לחפש להוסיף גרים לישראל. בניגוד לדתות אחרות, אין ישראל עוסקים ב”מיסיון”, “כי אתם המעט מכל העמים”. אבל ביחס למי שבוחר להתקרב ולהצטרף לישראל, מצוות אהבת הגר מחייבת לסייע לו בכל שלב של מסעו הנפלא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים