לתרומות לחץ כאן

בי"ד שהוציא כתב סירוב שלא כדין ואף בדיון עצמו היו ליקויים מהותיים, האם עדיין כשר לדון בתיק?

שאלה:

ראובן – יהודי ישיש ניצול שואה מנכבדי הקהילה – ובנו חנוך חברים בקהילה מסוימת. בקהילה זאת יש מו"צים שנתמנו על ידי מנהיג הקהילה לפסוק בענייני או"ח ויור"ד (לא דיני תורה בענייני חו"מ ואבה"ע). לאחרונה הקימו עסקני הקהילה בי"ד שבו יושבים שלושה מו"צים מהקהילה.
יכין בן שמעון, שאינו חבר באותה קהילה, תבע את ראובן (החבר בקהילה) בפני ביה"ד של הקהילה. בתביעה של יכין, היה חנוך אמור להיות הנתבע העיקרי ואילו ראובן אביו כערב בלבד, חנוך היה מעוניין לדון בזבל"א ולכן השיב ראובן באמצעות בנו חנוך שהוא מעוניין לדון בזבל"א ובחר בבורר מטעמו (ראש כולל חו"מ מעיר סמוכה באותה קהילה). ואילו יכין בן שמעון בחר בבורר מטעמו שאף הוא מו"צ מקהילת ראובן וחבר בביה"ד.
הבורר מטעם יכין בן שמעון הוא בעל אופי חזק וכתוצאה מכך הוא הקובע העיקרי בביה"ד של הקהילה ושאר הדיינים מסכימים כמעט באופן אוטומטי עם דבריו. ולכן היה נחוץ לראובן שהן הבורר שלו והן הבורר השלישי לא יהיו מביה"ד של הקהילה אלא מבתי דין אחרים. או לחילופין, אם אין הסכמה על זהות הבורר השלישי, שכל הדיון יתקיים בבית דין אחר. ואכן הציע הבורר של ראובן דיין חשוב מבית דין אחר כבורר שלישי ובית דין חשוב ומפורסם כבית דין קבוע אחר.
אולם, למרבה הפלא, ומבלי שיכין בן שמעון יבקש זאת או יתנגד לבורר השלישי שהציע הבורר של ראובן, ועל אף שדיינים אחרים מאותו בית דין הסכימו שידונו בזבל"א או בבית דין אחר, הוציא ביה"ד של הקהילה החלטה כרצונו של הבורר מצד יכין בן שמעון, שראובן חייב לדון בפני אותו בית דין המנוהל בעיקר על ידי הבורר של יכין בן שמעון ואינו רשאי לדון לא בזבל"א ולא בבית דין אחר. וזאת על פי מה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' ג' שבמקום שיש בית דין קבוע בעיר אי אפשר לדון בזבל"א.
לאחר שראובן לא הסכים הוציא ביה"ד כתב סירוב נגדו – ונגד בנו חנוך, (שלא קיבל הזמנה בכלל) בטענה שאינו רוצה לחתום על שטר בוררות, מבלי לציין את העובדה שחנוך כבר חתם על בוררות בפני זבל"א ואף הביע נכונות לדון בפני בית דין אחר.
כתב הסירוב גרם לראובן ובנו חנוך הרבה ביזיונות ורדיפות מאנשי הקהלה ברבים, כי חשבו שהוא בגדר לא ציית דינא. כאשר הבורר מצד יכין בן שמעון הוא זה שרדף אחר ראובן ובנו חנוך ופעל באופן אישי לבזות אותו ועקב כך נאלץ חנוך בן ראובן לחתום בוררות בפני ביה"ד של הקהילה, בו הקובע העיקרי הוא בעצם הבורר של יכין בן שמעון.
באותה תקופה, חתנו של ראובן פעל מתוך לחץ שהפעיל עליו אחד מחשובי הקהילה ורימה את חותנו ראובן והחתים אותו על שטר בוררות לדון בפני בית דין של הקהילה בעוד שהוא מסביר לו שהוא חותם הסכמה לדון באחד מבתי דינים בעיר ובכך יסיר בית הדין של הקהילה את כתב הסירוב. ראובן שהוא קשיש ומתקשה לקרוא האמין לחתנו, וחתם בלי ידיעתו על שט"ב לבי"ד הקהילה.
במשך כל תקופת הדיונים היו יכין (וייתכן גם שמעון) בקשר עם לוי, מו"ץ מהקהילה שאף היה מעורב בעסקה שבין חנוך ושמעון, ומסיתים אותו על העוול – כביכול – הנגרם להם על ידי חנוך, ואותו מו"ץ (לוי) שהרגיש שלא בנוח על כך שהמליץ לשמעון בהתחלה להתעסק עם חנוך, היה מדבר עם בית הדין של הקהילה ומסית את הדיינים לפעול כנגד ראובן וחנוך בנו.
בעת הדיון לא נתן בי"ד לחנוך בן ראובן לראות את פירוט התביעות של יכין בן שמעון נגד ראובן ואת החשבון איך הגיע יכין לסך התביעה, לדבריו חשש שמא ישתמש חנוך עם הפירוט כדי להלשין על שמעון אצל הרשויות. אולם מאחר וחנוך לא ראה את פירוט התביעות לא הייתה לו האפשרות לחלוק או להוכיח כנגד התביעות. כמו כן, שמעון עצמו לא הופיע לדיון רק שלח את בנו יכין גם בשליחותו. חנוך דרש ששמעון עצמו יגיע לדיון להעיד על דברים שרק הוא יודע ולא בנו יכין ומדובר בעובדות הקשורות לגוף התביעות, אולם בית הדין לא חייב את שמעון להופיע בעצמו לדיון, ובמקום זאת התקשר בי"ד אליו בטלפון שלא בנוכחות הצד השני. כך שלא ניתנה אפשרות לחנוך לחקור עד מרכזי, נשמעה עדות של בעל דין שלא נכוחות הצד השני והנתבע מעולם לא ראה את פירוט התביעות והחשבון עליו מבוסס התביעה. וכמובן שלאחר התנהלות דיון באופן זה יצא פסק דין כנגד ראובן ללא שום נימוק.
חנוך ביקש לתבוע את שמעון בבתי דין אחרים, על התביעות הנגדיות שיש לו כנגד שמעון ושמעולם לא התקיים דיון עליהם, אבל בית הדין של הקהילה הגין על שמעון ופטר אותו מלהופיע בבית דין אחר בטענה שהם דנו כבר והוציאו פס"ד. כמו כן, חנוך תבע את לוי – מו"ץ הקהילה בבית דין אחר על כסף שהושלש בידו, ובית דין של הקהילה ענו שזכותו של לוי לדון אצלם מדין הלך אחר הנתבע וחתמו להבי"ד שהם ידנו אותו, אבל בפועל לא הזמינו את לוי ולא דנו אותו כלל. כך שבי"ד של הקהילה חוסמים לחנוך כל דרך להעמיד לדין את שמעון ולוי.

השאלות הן:
א. האם חבר בקהילה חייב לדון בבית דין של קהילה, מאחר והוא מורכב ממו"צים שנתמנו על ידי מנהיג הקהילה.
ב. אם כן, האם כלל זה אמור גם כאשר הצד השני אינו חבר בקהילה זו ולא בקהילה אחרת שיש לה בית דין. כך שבעצם יוצא שצד אחד מוגבל היכן לדון ואילו הצד השני משוחרר.
ג. אם הנתבע הוא רק ערב והוא מעוניין לדון באותו בית דין שהנתבע העיקרי רוצה לדון, האם ניתן להוציא כתב סירוב כנגד הערב, או שאף אם יש טענה כנגד הנתבע העיקרי, מכל מקום כנגד הערב אין שום טענה על כך שהוא מעוניין לדון באותו בית דין שהנתבע העיקרי מבקש לדון. ומה הדין כאשר יש ויכוח מי החייב העיקרי ומי הערב, האם חייב התובע להראות את החוזה לפני הדיון על מקום הדיון.
ד. האם הכלל שבמקום שיש בית דין קבוע לא דנים בזבל"א, נאמר גם לאחר ששני הצדדים כבר ביררו בורר מטעמם. ומה הדין כאשר הצדדים כלל לא חזרו בהם.
ה. האם הכתב סירוב על האב היה כדין, והאם יכולים על פי דין להוציא כתב סירוב על הבן בלי לשלוח הזמנה.
ו. האם שטרי ברורין שנחתמה בערמה יש לו תוקף. והאם הבוררות שנחתמה כתוצאה מהביזיונות תקיפה.
ז. האם הבוררות השני יש לו תוקף, מאחר שכבר חתם מקודם שט"ב לזבל"א.
ח. והאם פסק הדין שניתן בעקבות זאת תקף.
ט. האם דיינים שהוציאו כתב סירוב שלא כדין, רשאים להמשיך לדון באותו תיק, או שיש להעביר את הדיון לבית דין חשוב אחר בעיר. והאם דיינים שהוציאו כתב סירוב כדין רשאים להמשיך לדון לפני הסרת הסירוב.
י. האם אפשר לתבוע בלי להראות פירוט התביעות.
יא. בי"ד שלא נתן לראות לצד הנתבע את תביעות התובע ופסק, האם פסק דינו פסק.
יב. האם בי"ד ששמע ממו"ץ הקהילה דברי צד שמעון בלי צד ראובן עדיין כשר לדון כבי"ד שנברר ע"י הצדדים.
יג. בי"ד שהנתבע רצה להביא עדים על נושא שנוגע לגופו של דבר ופסק האם יש תוקף להפסק.
יד. האם בי"ד שלא נתן להשמיע הטענות יכול לפסוק. ואם פסק האם יש תוקף להפס"ד.
טו. למעשה אחר שכבר פסקו האם יכולים עכשיו לחזור ולדון או צריך לברור בי"ד אחר.

תשובה:

שלום רב,

א. יש מחלוקת בין פוסקי דורינו בעניין. לענ"ד נראה ברור שאין חיוב לדון בבית דין של הקהילה, בין מצד שהפרדת הקהילות לא נותנת לכל קהילה דין של ציבור בפני עצמו לעניין זה ובין מצד שצריך בחירת הקהל.

ב. באופן זה מסתבר שכל הדעות אין חיוב לנתבע לדון בפני בית דין של הקהילה.

ג. באופן שהנתבע רק ערב והנתבע העיקרי מעוניין לדון בבית דין אחר, ברור שהצדק עם הערב וזכותו לדון באותו בית דין שבו חפץ הנתבע העיקרי, אף אם נניח שהנתבע העיקרי אינו צודק בסירובו לדון בפני בית הדין של הקהילה. גם אם הוא ערב קבלן וגם אם חתם על המסמכים כאילו הוא לווה, מכל מקום אין האמת יכולה להתברר מבלי לדון עם כל הנוגעים בדבר. גם הטענה שיש להראות את המסמכים בכדי לדון על השאלה המקדמית של מקום הדיון צודקת.

ד. ברור שאם הצדדים ביררו בית דין אחר או זבל"א, אין הם רשאים לחזור בהם. אם הברירה נעשה בקניין אין אפשרות לחזור אלא בהסכמת שני הצדדים ואם נעשה בלא קניין יש איסור 'מחוסר אמנה' לחזור. גם אם לא היה קניין, אסור לבית הדין של הקהילה להסכים עם הצד המבקש לחזור בו ולדון בתיק, משום איסור 'לפני עור', אלא אם כן הצד השני משתמט ומסרב לבחור בבורר שלישי, שאז אומדנא דמוכח שההסכמה לדון בזבל"א לא הייתה על דעת שתהיה התמשכות מעבר למקובל. אם הצדדים לא חזרו, ברור שבית הדין של הקהילה אינם צד בעניין ואין להם שום זכות וגם אסור להם להתערב.

ה. לפי האמור לעיל, ברור שהסירוב נגד האב היה שלא כדין ובית הדין שהוציא את הסירוב חייב להתנצל בפני האב ולפרסם ברבים שהסירוב היה שלא כדין. ואם אינו עושה כן אף לאחר שהדיינים מבינים שהוציאו סירוב שלא כדין אלא שחוששים לכבודם הרי הם גורמים ביזיונות לישראל שלא כדין ופסולים לדון בכל דין תורה אחר. גם הסירוב נגד הבן היה שלא כדין אם הוא לא הוזמן והתובע טען שהוא לא תובע אותו אלא את אביו. אבל, עצם העובדה ששמו של הבן אינו מופיע בהזמנה אינו מוציא אותו מכלל דין סרבן (אם היה מסרב ולא היה מסכים לדון בשום בית דין), אם הוא אומר בפני בית דין שאינו רוצה לדון דין תורה, שהרי שליחת ההזמנות אינה מעכבת, אם הנתבע עומד בעצמו בפני בית דין והתובע תובע אותו בעל פה והנתבע מסרב לדון.

ו. שטר בוררות בערמה אין לו תוקף, אבל יש צורך שיהיו עדים כשרים שאכן רימו את הנתבע. שטר בוררות שנחתמה כתוצאה מביזיונות לכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי אם הרחקה דר"ת נחשבת ככפיה לגט ואפשר שבמקרה זה לכו"ע נחשב ככפייה. מצד הדין פשרה דינה כמכר ואם נאנס להתפשר הפשרה קיימת כל עוד שלא מסר מודעה. לכאורה כל שכן קניין לבחירת דיינים שידונו על פי דין. ומכל מקום מסתבר שאם בית הדין אינו ניטרלי (לפי האמת ולא רק מצד המבט של הבעל-דין) אין זה נחשב כמכר אלא כמתנה והבוררות בטלה.

ז. תמיד הבוררות השניה גוברת על הבוררות הראשונה. כל שכן אם הראשונה לא הייתה בקניין.

ח. אם עצם ניהול הדיון היה כדת וכדין, הרי זה תלוי באמור לעיל באות ו.

ט. לעניין נידוי שלא כדין, לא ראיתי מקור שהם פסולים לדון. מצד שהמנדה שלא כדין חייב נידוי, אין ראיה לפסול, שהרי כתב הש"ך ביו"ד סי' שלד ס"ק פו שאין בית דין מנדה אא"כ המנודה בא להתרעם בפני בית דין או שהמנדה רגיל בכך, כל שכן שאינו מנודה מעצמו. גם סירוב של זמנינו אינו נידוי, אלא פרסום שהיה מן הראוי לנדות. אולם מסתבר שהם פסולים לדון מדין שונא או אוהב של הצד השני, שהרי אם לא היו שונאים לא היו מפרסמים סירוב שלא כדין. במקרה זה הוצאת כתב הסירוב כנראה הייתה בשוגג, יש להסתפק אם בנידון זה מדובר בטעות אנוש שאינה מוכיחה על שנאה או אהבה, או אם מדובר בהוכחה על כך שהתרשלו ולא השגיחו על זכותו של הנתבעים וממילא בהכרח שיש כאן שנאה או אהבה לצד השני, לפחות מוסתרת.

י. אין שום אפשרות לתבוע מבלי להראות את פירוט התביעה, תהיה המניעה להראות את התביעה אשר תהיה. ואם התובע לא פירט את התביעה אין כאן תביעה כלל, שהרי הנתבע אינו יודע מה להשיב ואינו יכול להוכיח כלום.

יא. ברור שלא. לא יכול להיות פסק דין מבלי שהנתבע ישמע את כל תביעות התובע ויודה או יכפור.

יב. בשו"ע לא כתוב אלא שאסור לשמוע דברי בעל דין ואין התייחסות לעניין מי ששמע מבעל דין. ומכל מקום הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, אם היה לאותו מו"ץ (לוי) רצון שבית הדין יגיע לתוצאה מסוימת שאם כן מסתבר שדינו כבעל דין.

יג. פסק הדין אינו תקף כלל, חוץ מאם ידעו שהעדות לא תשנה כלל את התוצאה.

יד. ברור שלא. לא שייך לפסוק מבלי לשמוע את כל מה שיש לצדדים לומר.

טו. כאמור באות ט, התנהלות שלא כדין מוכיחה על שנאה או אהבה לצד השני וממילא הם פסולים להמשיך לדון. גם צריך להיות בעל מדרגה גבוהה ביותר שלא להרגיש שנאה כלפי בעל דין שהוכיח שנהגו כנגדו שלא כדין. בנוסף יש סברת המהרלב"ח (מובא בש"ך חו"מ סי' יז סק"ט) שהדיין נחשב כנוגע לעמוד בדעתו הראשונה.

מקורות:

א-ב. עיין בתשובה כאן.

ג. הדין בשו"ע חו"מ סי' קכט סעיף י שאי אפשר לתבוע ערב מבלי להביא את הלווה בבית דין, שמא פרע. ואף בקבלן הדין כן אם אין שטר ביד המלוה, עיין בש"ך שם ס"ק לב. ואף בלא זה, אם ניתן להגיע לבירור האמת יותר בבית דין אחר שהנתבע העיקרי מעוניין לדון בו, פשוט שאין שום עדיפות לבית דין של הקהילה על פני בירור האמת.

ד. לעניין מחוסר אמנה, עיין שו"ת אמרי יושר סי' לח בשם מהר"ם מינץ.

ו. לעניין עדים שהחותם הוטעה בתוכן השטר, עיין ערוך השולחן חו"מ סי' מה סעיף ה. לעניין הרחקה דר"ת, עיין רמ"א אבן העזר סי' קנד סעיף כא שעושים כן נגד מי שחייב לגרש ובטעם הדבר כתב בביאור הגר"א שכיון שאינו עישוי בגוף כנידוי אין זה עישוי. ועיין בפתחי תשובה שם סק"ל בשם הש"ך בגבורות אנשים שהביא בשם מהריב"ל שבזמנינו מחשיבים זאת לנידוי ועל כן אסור לעשות כן. ולכאורה הוא הדין והוא הטעם לעניין כתב סירוב. וכן יש לדון מצד הטעם הראשון שכתב בביאור הגר"א שיכול לילך למקום, אם זה שייך בזמנינו. ועיין בשו"ת צמח צדק סי' רסב שהרחקה דר"ת נחשבת כעישוי בממון מועט, אם כן אפשר שלעניין כפייה על מתנה גם זה נחשב ככפייה. לעניין דיון בפני בית דין שאינו ניטרלי אם נחשב כמכר או כמתנה, עיין בשו"ע חו"מ סי' רה סעיף ג שפשרה דינה כמכר ובסעיף ד שם שמכר בפחות משוויו דינה כמתנה. וא"כ מסתבר שאף בי"ד שאינו ניטרלי ונוטה יותר לצד מסוים הרי זה כמכר בפחות משוויו שאונס בלא מודעה מבטל.

על שאר הנקודות המקורות בתוך התשובות או מובנות ואין צורך למקורות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל