חמר מדינה: משקאות אחרים כתחליף ליין

הרב יהושע פפר
י"א אב ה'תשע"ז

 

פרשת ואתחנן כוללת את עשרת הדיברות, ובתוכן מצוות השבת. אחת המצוות הבסיסיות של השבת היא ה”קידוש”, דהיינו החובה לזכור את השבת על היין. חובה זו נלמדת מהפסוק בפרשת יתרו “זכור את יום השבת לקדשו” (שמות כ, ח), שחז”ל מפרשים כציווי לזכור את השבת בדברים, ודווקא על היין: “זוכרהו על היין” (מכילתא; פסחים קו, ב).

מצוות ההבדלה שקיימנו במוצאי שבת האחרונה מזירה לנו שלעתים ניתן להחליף את כוס היין במשקאות אחרים. כפי שנראה להלן, ביחס להבדלה זו (של שבת חזון) יש הממליצים להבדיל על משקה אחר, ולא יין, כדי להימנע משתיית יין בתשעת הימים.

האם ניתן אף לקדש על משקאות אחרים, לבד מיין? מניין המנהג לקדש בקידוש היום על כוסית ויסקי, ולא על כוס בשיעור מלא של יין? עד כמה ניתן להשתמש בבירה, ובמשקאות אחרים, כתחליף בברכות על הכוס? והאם ניתן להשתמש במשקאות חמים למטרה זו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

הבדלה בתשעת הימים

הבדלה נאמרת בצאת השבת, דהיינו, ביום חול. מכאן עולה השאלה: איך כדאי להבדיל על הכוס במוצאי שבת חזון? מצד אחד, מצווה להבדיל על היין, אך מצד שני אסור לשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. איך מן הראוי לנהוג? בשאלה זו מצאנו כמה דרכים.

דרך אחת היא לשתות את כוס היין כרגיל. דעה זו היא דעת השולחן ערוך (אורח חיים תקנא, י), ובביאור הגר”א (וכן במשנה ברורה תקנא, סז) ביארו שלא גרע מעמדה של הבדלה ממעמד סעודת מצווה אחרת: כמו שבסעודת מצווה (כגון סעודת ברית) מותר לשתות יין, כן גם לעניין הבדלה במוצאי שבת.

גישה שנייה, המוזכרת על-ידי הרמ”א (שם, בשם מהרי”ל טו), היא שיש לתת את הכוס יין לקטן, שישתהו במקום המבדיל. במשנה ברורה (על-פי הגר”א) מבאר שיש לחלק בין הבדלה לבין סעודת מצווה, שכן לעניין הבדלה יש אופציה זמינה של מתן הכוס לילד – מה שאינו נכון לעניין סעודת מצווה. הרמ”א מסיק שכאשר אין ילד זמין, יש לשתות את הכוס לבד, כפסק השולחן ערוך.

במגן אברהם (שם) מגביל את הוראת הרמ”א, ומבאר שלא ניתן לתת את כוס היין לכל קטן: צריכים דווקא קטן שהגיע לגיל חינוך לעניין ברכות, ושטרם הגיע לגיל חינוך לעניין האבלות על חורבן בית המקדש. הוא צריך להבין את העיקרון של ברכה על היין (כדי שיצא ידי חובתו בברכו), ומנגד צריך להיות קטן מידי לחינוך על החורבן, כדי שלא יחול עליו האיסור של שתיית הכוס.

בפועל, מדובר באזור הגילאים של 9-7. פוסקים אשכנזיים רבים מביאים את הוראת הרמ”א להלכה, ומעדיפים לפיה למסור את הכוס לקטן (עי’ בחיי אדם קלג, טו; קיצור שולחן ערוך קכב, ח; משנה ברורה תקנא, ע). אולם, בשל הקושי של מציאת קטן בגיל המתאים (ולעתים אי-בהירות ביחס לגיל המדויק), יש שמעדיפים לשתות את היין לבד.

הבדלה על בירה

בערוך השולחן (תקנא, כו) מזכיר אופציה שלישית לעניין כוס של הבדלה בשבת זו. לדבריו, המנהג במקומו היה שלא לשתות את היין ולא למסרו לקטן, אלא להבדיל על השכר. הפסוקים, על דורותיהם, הזכירו את השכר כ”חמר מדינה”, משקה חשוב שיכול לשמש כתחליף ליין. לכאורה, מדובר אפוא בפתרון הולם לבעיה של הבדלה שבת חזון: ניתן להבדיל על השכר, ובכך לצאת מכל מכשול.

האפשרות של הבדלה על בירה במקום יין מבוסס על פסק השולח ערוך (רצו, ב), שם נפסק: “ואין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה, והוא הדין לשאר משקין, חוץ מן המים”. מקור הלכה זו בדברי הגמרא (פסחים קז, א), שם מבואר שהיה אמימר מבדיל על השכר.

אמנם יש עדיפות של יין על בירה, כמבואר במשנה ברורה (רצו, ח), אך מותר להשתמש בבירה כאשר היין אינו זמין. יתרה מזו, הרמ”א מזכיר את המנהג להבדיל על השכר במוצאי פסח, מפני חביבותו: “ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, משום דחביב עליו”.

מכאן נראה אפוא שהפתרון של הבדלה על השכר בתשעת הימים מהווה אופציה סבירה.

דחיית פתרון הבירה

עם זאת, פוסקים רבים אינם סומכים את ידיהם על האופציה של הבדלה על השכר, הן בשל העדיפות של יין, והן בשל אי-הבהירות של מה נחשב חמר מדינה.

כאמור לעיל, המשנה ברורה כותב שאין להשתמש בחמש מדינה אלא במקום שיין אינו זמין לשימוש. כן עולה מכמה מפרשים קדומים, כגון הרשב”א (פסחים קז, א) שכתב שאין להשתמש בחמר מדינה במקום שניתן להשיג יין באותה העיר (כפי שהעיר במגן אברהם רעב, ו). הרמב”ם, מאידך, כותב שחמר מדינה הוא משקה של “רוב המדינה”.

כן, כפי שנאריך עוד להלן, לא קל להגדיר חמר מדינה מהו: הרמ”א אמנם מקל בהבדלה על השכר, ואף מתיר את השימוש בחמר מדינה כאשר אדם מעדיף את המשקה על-פני היין, אך המגן אברהם (רצו, ו) כתב שבאשכנז שכר אינו נחשב לחמר מדינה כלל – פסק הלכה שהסכימו לו הגר”א, והובא גם במשנה ברורה.

יתרה מזו, לאור ההסתכלות כיום על בירה, ובפרט בישראל, כתב החזון איש (עי’ קובץ תשובות א, נז; אורחות רבנו ח”ב, עמ’ קלו) ואחרים שבירה אינה נחשבת לחמר מדינה – אם שהוא מסתפק, לאור שינוי בהרגלי שתייה, במעמד של מיץ תפוזים סחוט.

מטעמים אלו, הפתרון העולה מדברי הערוך השולחן אינו מנהג רווח – אם שיש שכן אימצו אותו (עי’ במאמרו של הרב יהודה שפיץ, “הבדלה בתשעת הימים” שהזכיר מקורות נוספים לעניין זה).

קידוש על חמר מדינה

בשולחן ערוך (רעב, ב) כתב שתי דעות ביחס לקידוש על השכר: “במקום שאין יין מצוי, יש אומרים שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים. ויש אומרים שאין מקדשין”.

בנוגע לקידוש בלילה, מבאר השולחן ערוך'(בשם הרא”ש) שעדיף לקדש על הפת מאשר לקדש על שכר. במשנה ברורה (ס”ק כט) הזכיר שלפי כמה דעות (בפרט הרמב”ם, שבת כט, יז) עולה שאין אדם יוצא ידי חובתו בקידוש של ליל שבת על השכר, ולכן בוודאי יש להקפיד על היין. אבל מה הדין של קידוש ביום השבת, “קידושא רבא”?

לעניין זה מבואר שעדיף לקדש על השכר מאשר על הפת, משום “שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי”. כלומר, אם יקדש בבוקר על הפת, הרי שאין כאן שום היכר של קידוש קודם הסעודה, כי אין ברכה מיוחדת בקידוש היום מעבר לברכת הנהנין על היין. לכן, בבוקר אין לקדש על הפת, ובמקום שאין יין מצוי, יש לקדש על השכר.

במשנה ברורה (ס”ק כט) הוסיף לבאר שאמנם עדיף לקדש על יין, אבל רבים נהגו לקדש על חמר מדינה: “אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי יברך עליו אפילו ביום. ומכל מקום במדינתנו, שהיין ביוקר ורוב שתיית המדינה הוא משאר משקין, לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום, שהקידוש שלו הוא רק מדרבנן לכו”ע, וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה. ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר”.

עוד כתב שם (ס”ק ל) ש”אם חביב לו יין שרוף, יכול לקדש עליו ביום לכתחילה במדינתנו, שהוא חמר מדינה”. הלכה זו משקפת את דברי הרמ”א לעיל לעניין הבדלה. יש לציין עוד לדברי המשנה ברורה בסימן קפב (ס”ק ד), שכתב שניתן לברך על כוס של חמר מדינה אף לעניין ברכת המזון, כדין קידוש ביום השבת.

מה נחשב ל’חמר מדינה’

כאמור, מדברי השולחן ערוך עולה בבירור שאפשר לקדש על בירה, וביאר במשנה ברורה (ס”ק כד) דהיינו במקום שבירה נחשבת לחמר מדינה. עלינו אפוא לבאר מה נחשב “חמר מדינה”, ואיזה משקה אינו נחשב לחמר מדינה.

הרמב”ם (פרק כט, הובאו דבריו בטור סימן רעב) הגדיר חמר מדינה כדלהלן: “מדינה שרוב יינה שכר, אף על פי שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא ‘חמר מדינה'”. ייתכן שמכאן לוקח ה’שולחן ערוך הרב’ (קפב, ב-ג; רעב, י) את הגדרתו לחמר מדינה, המונה שני תנאים נפרדים:

  1. ‘חמר מדינה’ הינו “משקה שדרך רוב אנשי העיר ההיא לקבוע סעודותיהם עליו”. כמו שבימי קדם היה המנהג הרווח לקבוע את רוב הסעודות על היין, כך חמר מדינה הינו משקה שדרך בני אדם לקבוע את סעודתם עליו. הגדרה זו מתאימה לדברי הרמב”ם ש”רוב יינה שכר”: מה שהיו עושים פעם ביין, עושים כיום בשכר.
  2. מדובר על משקה שיש לו חשיבות, ולא במשקה זול. למרות שדרך בני אדם הייתה לקבוע את סעודתם על בורשט, אין הבורשט נחשב ל’חמר מדינה’, כיון שהוא זול ואינו משקה חשוב.

כדרך זו מבואר גם בערוך השולחן (סימן ערב, סעיף יד) שביאר: “אין אצלינו חמר מדינה כלל זולת יי”ש, דרוב בעלי בתים במדינתנו אין שותים בחול לא יין ולא שכר לכל סעודה, ומה שייך לקרותם חמר מדינה”. רק משקה שנשתה ב”כל סעודה” יכול להיחשב חמר מדינה. כך ביאר שם עוד (סעיף יג): “ויש שכתבו שלא לקדש על יי”ש אלא אם כן במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יי”ש בכל יום”.

אך בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ב, סימן עה) הגדיר חמר מדינה בדרך אחרת, כמשקה שאדם היה מגיש לאורח שמן הראוי לכבדו. לדעתו, חמר מדינה היינו משקה שאינו נשתה רק בשביל לרוות צימאון, אלא משקה המוגש לאורחים דרך כבוד. מכאן מסיק הרב פיינשטיין שמשקאות קלים זולים אינם נחשבים לחמר מדינה, ומכאן שיש גם לפקפק במעמד של חלב (עי’ משנה ברורה רעב, כה, בשם שערי תשובה וברכי יוסף).

אולם, ייתכן שקביעה זו מתייחסת למקומות וזמנים שלא היו שותים חלב כמשקה שכיח, ואילו כיום, במקומות רבים שותים חלב כמשקה רגיל, ייתכן שייחשב חמר מדינה. מאידך, הרב פיישנטיין מציין שעיקר שתיית חלב אינו כמשקה מן המניין, אלא כתוסף בריאותי, או כתוספת לקפה ושאר משקאות, ולכן אין להחשיבו לחמר מדינה אלא בשעת הדחק (עי’ גם ערוך השולחן רעב, יד; רצו, יג).

קפה וחלב כחמר מדינה

בשו”ת הלכות קטנות (א, ט) דן לענין קידוש אם קפה נחשב לחמר מדינה, וכתב שאין לקדש “אלא על חמר מדינה דמרווי ומשכר, דומיא דיין”.

לדעתו, רק משקה המשכר יכול להיחשב חמר מדינה, וגם במקום ששתיית רוב המדינה הוא מאותו משקה, אין להחשיבו חמר מדינה אם אינו משכר. גם בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ד, סימן עז) הביא מסורת בשם הגר”ח מוולוז’ין בשם הגר”א, שאין להחשיב שום משקה שאינו משכר כחמר מדינה.

אולם, רוב הפוסקים הסכימו שניתן להשתמש בתה וקפה כחמר מדינה, כמו שנפסק בספר דעת תורה (סימן רצו, ב), בערוך השולחן (רעב, יד), בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ח, סימן טז), ועוד. עם זאת, יש פוסקים שפקפקו בכך, כי ייתכן שתה וקפה נחשבים למים בלבד, ולכן פסולים לחמר מדינה (טיעון זה הועלה בשו”ת מחזה אליהו, סימן לד). עוד ניתן לטעון שבדרך כלל לא שותים תה וקפה בתוך הסעודה, ואינם דומים בכך ליין ושכר, ולכן לא ייחשבו לחמר מדינה.

מסיבות אלו, עדיף להימנע משימוש בתה וקפה לצורך קידוש והבדלה, אבל ניתן להקל בכך בשעת הדחק, כדעת רוב הפוסקים. בשו”ת אגרות משה (ב, עה) כתב שניתן להשתמש בהם בשעת הדחק, וכן מבואר בשו”ת מחזה אליהו (שם), עיי”ש שיש להכין את הקפה בדרך הרגילה (עם חלב). בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ד, סימן עז) מציין שלפי עדות בנו, הרב מבריסק היה מבדיל על תה וקפה.

בספר מעדני שלמה (על מועדים, בין המצרים, עמ’ עט) מעיר הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל שיש קושי בשימוש בתה וקפה לעניין כוס של ברכה, שכן צריכים לשתות מלוא לוגמיו של המשקה, מה שקשה ביחס למשקאות חמות. מנגד, אם ניתן למשקה להתקרר, שוב אין דרכו בכך, ולא ייחשב לחמר מדינה. ייתכן שיש לחלק לעניין זה בין תה לבין קפה.

יי”ש כחמר מדינה

מנהג העולם לקדש בשבת ביום על משקאות חריפים. ואמנם, ברור בדברי המשנה ברורה שמשקאות חריפים (יי”ש) נחשבים חמר מדינה’ ופסק (ס”ק ל) שמותר לקדש עליהם ביום: “ואם חביב לו יין שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחילה במדינתנו שהוא חמר מדינה”.

למרות שכתב הרשב”ם (פסחים קז, א, ד”ה חמר מדינה) כי שכר נחשב לחמר מדינה רק אם אי אפשר למצוא בעיר יין, וכן מבואר במגן אברהם כאמור לעיל, המנהג ברור להחשיב שכר ויי”ש כחמר מדינה גם כשיין מצוי בעיר. בביאור הלכה ציין לכך את דעת הרמב”ם, הסובר שכל משקה ששתייתו שכיחה נחשב חמר מדינה.

בשו”ת שבט הלוי (חלק ג, סימן כו; חלק ה, סימן לב) מבאר עוד, על דרך דברי השולחן ערוך הרב הנ”ל, כי בימי קדם הרגילות הייתה לשתות יין בכל סעודה, ולכן מובן שבמקום שיין מצוי, אין להשתמש במשקאות אחרים. כיום, שאין הרגילות לשתות יין בסעודה, מובן שניתן להחליף יין במשקאות אחרים, שהרגילות לשתותם לא פחות מן היין.

שיעור שתיית יי”ש לקידוש

רבים נוהגים לקדש ביום על כוסית קטנה של יי”ש – וויסקי או ליקר אחר. האם עושים בכך כדין?

במשנה ברורה הנ”ל, לאחר שפסק שמותר לקדש על יי”ש במקום שחביב לו יותר מן היין, ביאר: “אך שיזהר ליקח כוס מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית. ובדיעבד או בשעת הדחק, שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו, ואין לו יין ושאר משקין, אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו”.

לדעת המשנה ברורה, אין לחלק בין יין רגיל לבין יי”ש, ויש להצריך את השיעור המלא, שהוא כוס המחזיק שיעור רביעית, ושתיית רוב רביעית (מלא לוגמיו), כמבואר בשולחן ערוך (סימן רעא, סעיף יג).

אולם, יש מקום להצדיק את המנהג ליטול שיעור קטן יותר של יי”ש לאור דעת הט”ז, הסובר לעניין דיני ברכות שאין להשוות משקאות חריפים (כגון וויסקי) למשקאות רגילים: “נראה לי שיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה. דבזה אי אפשר לשתות רביעית הלוג […] ואם כן אזלינן בתר שיעור השתייה לרוב בני אדם בזה […] ואז אע”פ שאין שם רביעית הלוג […] קרינן ביה שפיר ‘ושבעת'”.

לדעת הט”ז, די בשתיית מעט יי”ש להיחשב “ושבעת” ולחייב ברכה אחרונה, ואין להשוותו לשאר משקאות. כמה פוסקים הסכימו לדברי הט”ז (ראה שו”ת חתם סופר, אורח חיים סימן נט, ובשו”ת הר צבי ח”א, סימן קנט), אך המגן אברהם (קע, ד) חלק על דבריו, ופסק שהשוו חז”ל את מידותיהם לכל המשקאות.

לאור דברי הט”ז, ביאר בשו”ת הר צבי (שם) שאף לעניין קידוש, די בנטילת כוסית של יי”ש, שהוא שיעור חשוב ביחס לאותו המשקה. בביאור הלכה (רעא, יד, בשם רבנו תם) ביאר ששיעור שתיית מלא לוגמיו של קידוש הוא מפני ששיעור זה משביע, ואם כן יש לטעון שביי”ש, שמשביע בשיעור מועט, די בשיעור קטן.

בשו”ת מהרש”ם הרחיב בכך את היריעה, והעיד על מנהג צדיקים שהיו נוהגים לקדש על כוסית יי”ש: “אבל העיד לפני ת”ח זקן שהיה בעצמו במעמד בפני הגה”ק אבד”ק ראפשיטץ זצ”ל, שציוה לתלמידיו לקדש ביום על יי”ש על צלוחית קטן, כדרך שתייתו, ואין צריך שיעור כוס. והגם שהיה לפניו יין על השולחן, אמר שמכבדהו ביי”ש, כדי להורות הלכה לתלמידים. וכן הועד לפני בשם הגאון החסיד אב”ד קאמינקא זצ”ל שנהג כן תמיד, והיינו על-פי דברי הט”ז, ומשום שכך דרך שתייתו ושביעת גרונו”.

עם זאת, מי שאין לו מנהג מוצק לקדש על שיעור קטן, בוודאי נכון לקדש על שיעור מלא, כפסק ה’משנה ברורה’ וסתימת שאר פוסקים.

 

תגובה אחת

  • מאת ביתיה:

    הרב מרדכי אליהו גם פוסק משקה אפילו לא שכר רק שחשוב חשיב חמר מדינה {מאמר מרדכי ח”א עמוד שיז}

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים