היציאה מארץ ישראל להלכה

הרב יהושע פפר
ח' אב ה'תשע"ז

 

ידוע האיסור על יציאה מארץ ישראל. כפי שנראה להלן, איסור זה נשען על כמה מקורות, וניתנו לו כמה טעמים. ואולם, פרטי הלכה זו, וכמו כן הנסיבות בהן הוא קיים ובהן מותר לצאת את הארץ, פחות ידועים.

נעסוק במאמר הנוכחי בנושא האמור—נושא שעולה הן מתוך תקופת השנה, בה רבים יוצאים לנפוש, בין היתר בחוץ לארץ, והן מתוך קריאת הפרשה העוסקת בעם ישראל המגיעים לגבול הכניסה לארץ ישראל.

מהי אפוא מהות האיסור של יציאה מארץ ישראל? מהם הטעמים השונים שניתנו לכך? האם גם ביקור קצר חוצה לארץ בכלל? באיזו נסיבות אין האיסור אמור כלל ועיקר? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

האיסור על יציאת הארץ

המקור הידוע ביותר לאיסור היציאה מן הארץ הוא דברי הרמב”ם בהלכות מלכים (פרק ה, הלכה ט). לדבריו, “אסור לצאת מא”י לחו”ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו”ל אסור, אלא אם-כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין”.

למדנו אפוא בדברי הרמב”ם שלמעט מקרים מסוימים, אין לצאת את הארץ כלל (להלן נדון בכוונת הרמב”ם בתיבת “לעולם”, שיכולה להתפרש לשני פנים).

האיסור נלמד מכמה מקורות. האחד הוא במסכת גיטין (עו, ב), שם מספרת הגמרא כי חכמי ארץ ישראל היו מלווים את חכמי בבל כאשר חזרו לביתם. ליווי זה המשיך עד לעכו, שם נעצר כדי להימנע מלעבור את גבול ארץ ישראל.

מקור נוסף לאיסור נלמד ממסכת קידושין (לא, ב), שם נאמר שרב יוחנן אסר על רב אסי לצאת את הארץ אפילו לצורך כיבוד אם. לפי הפשט הפשוט בדברי הגמרא איסור זה מתקיים אפילו לפי מסקנת הגמרא—אולם בתוספות ר”י הזקן מבואר שלפי המסקנה אין האיסור עומד.

מקור נוסף מופיע במסכת כתובות (קיא, א), שם מסופר על אדם הגר בחוץ לארץ שנפטר ללא להשאיר אחריו זרע של קיימא, באופן שהתחייב אחיו בקיום מצוות יבום. דא עקא, שאותו אח היה מתגורר בארץ ישראל, וחשש שמא אין לו לצאת את הארץ כדי לשאת את אשת אחיו ולקיים מצוות יבום, או שמא אין לו לעשות כן.

רבי חנינא ענה לו בחריפות: “אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; והוא ירד אחריו?!” כלומר, רבי חנינא תלה את מותו של האח בכך שהוא יצא את הארץ, דבר שנחשב כמי ש”נשא כותית”. מכאן שכמובן אסר על השואל לקיים מצוות יבום כאשר המצווה כרוכה ביציאה את הארץ.

מקור רביעי אפשרי הוא דברי הגמרא במסכת מועד קטן (יד, א), הדן במי שהגיע לארץ ישראל ומבקש לגלח את שערו מפני שלא יכל לעשות כן במשך נסיעתו. הגמרא מסבירה שלכל הדעות מותר לאדם לגלח במצב שיצא את הארץ כדי להרוויח את פרנסת ביתו, כיון שיצא את הארץ בהיתר. מנגד, אם יצא את הארץ באיסור, דהיינו שיצא לשם תענוג בלבד, אזי אין היתר לגלח בחול המועד כאשר חוזר.

טעמים לאיסור

כמה סיבות מוצעות כדי להסביר את האיסור לעזוב את הארץ.

הרמב”ן (בפירושו לחומש, במדבר לג, נג) כותב שהאיסור מקביל לחובה ליישב את הארץ. לדעת הרמב”ן יש חובה, גם בזמן הזה, לדור בארץ ישראל. ממילא, מובן הוא האיסור לעזוב את הארץ, שמהווה צד שני למטבע של חובת יישוב ארץ ישראל.

הרשב”ם מציע טעם אחר. לדבריו (בבא בתרא צא, ב) האיסור הוא מפאת מצוות התלויות בארץ: היציאה מן הארץ מפקיעה את האדם ממצוות אלו, ובכך גופא הוא עובר על איסור.

על דרך זו אנו מוצאים בדברי רבי חיים כהן שהובאו בכתובות (שם). לדבריו, מצוות יישוב ארץ ישראל אינה חלה כיום, כיון שיש כמה מצוות שאין אנו יודעים להיזהר בקיומן. משמע מדבריו (למרות שיש לדחות את הראיה) שהמצווה, וכך האיסור המקביל לצאת את הארץ, תלויה בקיום המצוות המיוחדות לארץ ישראל.

בלחם משנה (מלכות ה, יב) נזכר טעם נוסף, לפיו ארץ ישראל יש בה קדושה, ואסור לצאת ממצב של קדושת הארץ למצב של העדר קדושה.

איסור תורה או דרבנן

האם מדובר על איסור תורה או איסור דרבנן?

על-פי דברי הרמב”ן, לפיהם האיסור קשור למצוות יישוב הארץ, לכאורה נראה שהאיסור המקביל יהיה אף הוא איסור תורה, כפי שמצוות יישוב הארץ היא מדאורייתא.

ואולם, מדברי הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אה”ע ח”א, סימן קב) עולה שמדובר על איסור דרבנן ולא איסור תורה, באופן שבמקום ספק יש מקום רב יותר להקל. כך הנושא נידון בשדה חמד (אסופת דינין, ארץ ישראל) ובשו”ת אבני נזר (יו”ד תנד), ובאופן כללי מסקנת דבריהם היא שמדובר באיסור דרבנן.

לפי הנחה זו, הרב יואל טייטלבוים (ויואל משה, יישוב ארץ ישראל קלג, עיקרים ז) מעיר שלמרות שהרמב”ם פוסק הלכה זו, פוסקים אחרים משמיטים אותו, ומכאן מסיק שלפי דעתם האיסור נאמר רק במקום שרוב ישראל יושבים על אדמתם. מכאן שכיום אין האיסור חל לפי דעות אלו.

כיון שמדובר באיסור דרבנן, הרי שניתן להקל במקום מחלוקת, ולכן אין להקפיד לפי דעתו על איסור היציאה.

פסקי השולחן ערוך

אמנם הרב טייטלבוים מעיר שהאיסור אינו מבואר ברא”ש, בטור ובשולחן ערוך, אך נראה שההלכה כן מופיעה, לפחות בחלק מהם.

כפי שנאמר לעיל בשם הגמרא, כאשר אדם יוצא את הארץ על-מנת לטייל בלבד, בשובו לארץ אין היתר לגלח; מנגד, במקום שיצא לשם פרנסה, כל הדעות מסכימות שמורת לו לגלח. הרא”ש (בשם הראב”ד) מבאר שהנושא המרכזי הוא אכן איסור היציאה מן הארץ: כיון שאסור לעזוב את הארץ (ללא סיבה מוצדקת), היתר חכמים לגלח במועד אינו נאמר.

כך בוודאי ניתן להבין בדעת השולחן ערוך, שמביא את ההלכה לפיה מי שחוזר מטיול בחוץ לארץ בימי המועד  (שלא לצורך) אינו רשאי לגלח בו.

אולם, הרמב”ם (שביתת יום טוב ז, יז-יח) מבאר שהנושא המרכזי אינו עזיבת הארץ, אלא דווקא מידות שונות של דחק המשפיעות על ההיתר לגלח בחול המועד (עי’ גם בחידושי הגרי”ז, המבאר שהאיסור מוגבל לדין כהן העוזב את הארץ).

עזיבת זמנית של הארץ

האם האיסור לעזוב את הארץ נאמר רק על עזיבת קבע, או שמא האיסור נאמר גם על נסיעה זמנית בלבד? מדברי הגמרא במועד קטן משמע שמדובר אפילו בעזיבה זמנית, שכן הסוגיה מתייחסת לנסיעה זמנית ולא להגירת קבע.

מנגד, מדברי התוספות (עבודה זרה יג, א) משמע שהאיסור נוגע רק לעזיבת קבע. הגמרא (שם) קובעת שמותר לכהן לעזוב את הארץ למרות שייטמא בכך בטומאת ארץ העמים, בתנאי שמטרת העזיבה היא לישא אישה או ללמוד תורה. תוספות מבאר שמדובר רק במקרה שהוא מתכוון לחזור, שכן במצב זה אין איסור על עצם העזיבה; הנידון של הגמרא מתייחס רק לאיסור של כהן להיטמא בטומאת אדמת נכר.

מכאן משמע שביחס לאיסור יציאה מן הארץ, אין האיסור קיים אלא בעזיבת קבע.

כך ניתן להבין אף בדברי הרמב”ם שהובאו לעיל, שכן המילה “לעולם” ניתנת לפירוש של “לצמיתות”. מנגד, אפשר גם לפרש את הכוונה ש”לעולם אסור לצאת את הארץ”—למעט אותם יוצאים מן הכלל שהרמב”ם ממשיך למנות.

בשו”ת שדי הארץ (אה”ע יא) כתב להתיר לאדם לעזוב את הארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים. הוא מבאר שהאיסור העיקרי לעזוב את הארץ נאמר רק על עזיבת קבע, ובצירוף המצווה לבקר בקברי צדיקים, יש להקל בדבר (עי’ גם בשדי חמד, אל”ף, ארץ ישראל; שו”ת משפטי ארץ סימן עד).

כך בשו”ת שבט הלוי (ח”ה, סימן קעג) כתב שהאיסור העיקרי הוא לצאת דרך קבע, ולא לעזוב לתקופה זמנית בלבד. ואולם, הוא מגביל את דבריו ומבאר שאין לצאת את הארץ, אפילו לתקופה זמנית, בלי צורך קונקרטי.

מכאן הוא אוסר לצאת לטיול בעלמא בחו”ל, ומתיר רק במקום שיש לטיול תכלית וצורך קונקרטי, כגון לראות את פלאי הבריאה, או לצורך בריאות הגוף והנפש (באופן שלא ניתן להשיג את אותה תוצאה בארץ ישראל).

היתרים לעזוב את ארץ ישראל

הרמב”ם מונה כמה צרכים שבגינם מותר לצאת את הארץ: לשאת אישה, לצורך פרנסה, וללמוד תורה. פוסקים מאוחרים יותר מרחיבים את ההיתר בצרכים נוספים, כגון לשם כיבוד אב ואם. במגן אברהם (סימן תקלא, ז) מרחיק לכת בעניין זה, ופוסק שמותר לצאת את הארץ אפילו לצורך ביקור חברים.

מעניין לציין שבשו”ת מנחת יצחק (ח”ג, סימן כו, אות ז) כתב שאין לנהוג כן הלכה למעשה, כיון שדברי המגן אברהם נסתרו בשו”ת התשב”ץ (ח”ג, סימן רפח), שמדבריו מבואר שכיבוד אב ואם מהווה טעם מספיק לצאת את הארץ, אך לא ביקור שאר קרובים. מנגד, במקום שמדובר ביציאה זמנית בלבד, יש מקום להקל על-בסיס דעת הפוסקים לפיה האיסור לא נאמר בנסיבות אלו.

פוסקים שונים נוקטים בגישות שונות ביחס ליציאת הארץ לצרכים שונים. יש פוסקים המקלים יותר, כאשר לדעתם ביקור חברים, נסיעה לצורך בר-מצווה של נכד, וכגומה, מהווים צרכים מספיקים לעניין זה. מנגד, פוסקים אחרים נוקטים בשיטה יותר מחמירה לעניין זה.

לכל שאלה מעשית, יש כמובן לשאול בעצת רב מוסמך.

2 תגובות

  • מאת מרדכי:

    מה הם גבולות הארץ לעניין זה? האם מדובר בגבולות של כיבוש שני או בגבולות של הארץ המובטחת? האם איסור לצאת לאילת הוא מסיבה זאת או מסיבה אחרת?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    בכפתור ופרח פרק י כתב שקדושת הארץ היא מי האבות, ואין לכך קשר אם קדושתה לענין תרומות ומעשרות, ולפי דבריו יש להחמיר בכל גבולות ארץ ישראל ולא רק באלו שנתקדשו בימי עזרא.
    אני מניח שלאילת יש להמנע מלצאת לא רק בגלל הבעיה של יציאה מהארץ, אלא בגלל הפריצות והתועבה שאופפת את העיר הזו בעיקר בקיץ, אבל גם בשאר ימי השנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים