שיעבודי האישה לאיש ולהיפך

חיוב הבעל בכבוד אשתו
שנינו ביבמות (סב ע"ב): "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וידעת כי שלום אהלך'". וכן אמרו בבבא מציעא (נט ע"א): "אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) 'ולאברם היטיב בעבורה'. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו".
והנה, אף על פי שבגמ' לא נאמר ענין זה בדרך ציווי, כבר כתב רמב"ם (הל' אישות פט"ו הל' יט), שאין זו עצה טובה בעלמא, אלא חיוב גמור הוא מדינא שיהיה מכבד את אשתו יותר מגופו. ואף שעיקר דברי הרמב"ם אמורים לענין כבודה של האשה במיני מלבוש ותכשיטים (וכ"ה במהרש"א כתובות שם), נראה פשוט דכ"ש שאסור לצערה ולהשפיל את כבודה בדברים. ולהדיא נתבארו הדברים בבית יוסף (אבהע"ז סי' קנד) בשם רבינו שמחה, דהמכה את אשתו איסורו חמור ממכה את חבירו, שכן באשתו הוא מצווה לכבדה יותר מגופו. ומוכח מדבריו שכל עניני הכבוד בכלל חיוב זה, וכ"ה בים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' כא) בשם מהר"ם מרוטנבורג. כמו כן מוכח מדברי הרמב"ם גופיה, שבהמשך דבריו כתב "ולא יהיה עצב בביתו ולא רגזן וכו'". הרי שאין דבריו אמורים במילי דממונא בדוקא [ומכל מקום אין הבעל חייב לכבד את אשתו במיני הכיבוד הנוהגים באביו ואמו, כגון "מאכילו משקהו", שאין זו מידת דרך ארץ, כ"כ באר שבע כריתות כו ע"א].
האיסור לצערה בדברים
בכלל חיוב זה שלא לצערה בהנהגותיו או בדברים, וכמש"כ בס' היראה (אות עב): "הוי זהיר בכבוד אשתך כדברי רבותינו: אוהב אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו [וכו'], כי דייך שהיא מגדלת בניך ומצלת עצמך מן החטא. והוי זהיר באונאתה כי דמעתה מצויה לפיכך אונאתה מצויה וקרובה כי שערי דמעה לא ננעלו", ודבריו מיוסדים על סוגית הגמ' בב"מ שם.
וידוע המעשה המובא בענין זה, בסוגית הגמ' בכתובות (סב ע"ב): "רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".
חזינן מהכא כמה חומר יש בעוון זה, דמשום דמעה אחת שירדה מעיניה נקנס רב רחומי במיתה. וכן הוא לענין מידה טובה, דהנזהר בכבוד אשתו ואינו מטיל אימה בביתו, זוכה לאריכות ימים בטובה, וכמבואר בסוגית הגמ' בתענית (כ ע"ב).
בגמ' (גיטין ו ע"ב, ז ע"א) אמרו: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו'". וכעין זה אמרו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ג): "הוי עלוב ועלוב לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל". ומכאן יש ללמוד, דלא מיבעיא דצריך להזהר בכבודה שלא להשפילה, אלא על כל אדם לנהוג בתוך ביתו בשפלות ונמיכות רוח, יותר ממה שהוא נוהג עם שאר בני אדם.
כבוד האשה – מכלל דיני הכתובה
ביסוד חיובו של הבעל בכבוד אשתו, עי' שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' שא), ושו"ת בנימין זאב (סי' נ), שכתבו, דהוא מכלל תנאי הכתובה, דמה שכותבים בכתובה "ואוקיר יתייכי", פירושו שיכבדה יותר מגופו. [על פי דברים אלו, יש שעוררו על הנהוג בקהילות עדות המזרח, להשביע את החתן על כל הכתוב בכתובה, דנמצא עי"ז שאם יפגע בכבוד אשתו פעם אחת בחייו, כבר נלכד בזה בעוון שבועה, דהוא עוון פלילי. ואע"פ שעיקר חיובו של הבעל בכבוד אשתו כאמור לעיל הוא לענין ממון, בכסות ומלבוש, נראה פשוט דה"ה נמי בהא וכמש"נ, וכן רהיטת הסוגיות הנ"ל מהם למד הרמב"ם את דינו. ומ"מ אין לפקפק במנהג הקדמונים שנתייסד על הוראתם של מצוקי ארץ, וכל אחד יעשה בזה כמנהג אבותיו].
איסור "לא תרדה בו בפרך"
ביותר יש להקפיד בכך, לפי מש"כ בס' שערי תשובה לרבינו יונה (ש"ג אות ס) כתב: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם". ע"כ. הרי שאיסור דאורייתא יש בכך שהוא מצווה בביתו דבר שאינם מחוייבים לעשות עבורו. ונראה פשוט, שאף המטיל אימה בתוך ביתו עובר באיסור זה.
בס' ילקוט הגרשוני (או"ח סי' רלט) דן, אם אשה חייבת באמירת קריאת שמע על המטה. ויעוי"ש שהביא מדברי המג"א (שם ס"ק ב) דנשים פטורות מאמירת קריאת שמע שעל המיטה, משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ודחה דבריו בתרתי:
א. כיון שאמירת ק"ש שעל המיטה סגולתה ידועה להשמר מן המזיקים (עי' ברכות ה ע"א, ובזהר ח"ב קטו ע"ב), שפיר י"ל בזה "אטו גברי בעי חיי נשי לא בעו חיי", וכמו שאמרו בגמ' (יומא יא ע"ב) לענין חיוב מזוזה.
ב. שיטת הכלבו (סי' עג) ואבודרהם (סדר תפילת החול), שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא משום שרשות בעליהן עליהן, וכ"ה במגן אבות לתשב"ץ (פ"ב משנה ו), ובס' החיים (לאחי המהר"ל מפראג פ"ד). ועי' פני יהושע (ביצה ל ע"א) דמטעם זה לא פטרום אלא ממצוות שהן בקום עשה ולא באלו שהן בשב ואל תעשה [ועי' מש"כ בזה בשו"ת הגרעק"א החדשות סי' פ, ושו"ת כתב סופר או"ח סי' עה]. ולדבריהם אלו י"ל, דכיון שאמירת ק"ש על המיטה היא בעת שהאשה שוכבת על מיטתה [ראה רמ"א או"ח סי' רלט סעי' א], בשעה שכבר אינה משועבדת לו למלאכה – אינה פטורה מקיומה [ואע"פ שאשה משועבדת לבעל למצות עונה, הנה כבר כתב התשב"ץ (ח"א סי' קכד) שאינה חייבת להיות עמו יחד אלא בשעת התשמיש עצמו, ולאחר מכן יכולה לילך למטתה].
מיהו דבריו תמוהים לכאורה, שאם אשה פטורה ממצוות שהזמן גרמן מחמת שעבודה לבעלה, מדוע פטרו חכמים ממצוות אלו אף את הבתולות שאין להן בעל. וע"כ צ"ל, דטעמא בעלמא הוא דאמרינן, ולא חילקו חכמים בין הזמנים השונים שבהן אשה אינה משועבדת לבעל. וכ"כ בס' שם אריה בחידושיו (קידושין לד ע"א) דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא, אין להוציא נפק"מ לדינא מסברות כעין אלו, וממילא גם אין חילוק בין לילה ליום, ואכתי צ"ע.
[מיהו טעמו הראשון של הילקוט הגרשוני ד"נשים נמי בעי חיי", טעמא דמסתבר הוא, ועי' זוה"ק (פ' ויקרא כא ע"א) שהפליג טובא במעלת אמירת קריאת שמע שעל המטה. וביותר, לטעמו של סדר היום, דהשינה היא אחת משישים שבמיתה, וכך היא הנהגה הראויה לכל יהודי בעת שמוסר נפשו ונשמתו שיקבל עליו עול מלכות שמים, דסברא זו ודאי איתא בנשים כבאנשים].
נפק"מ טובא בדין זה הובאה בפתחי תשובה (יו"ד סי' רמ ס"ק ט), לענין מאי דנקטינן דאם אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת השקני מים, דאביו קודם, משום ששניהם חייבים בכבודו, דבאופנים שאין האם חייבת בכבוד האם, וכגון שהאב מבקש מבנו שיעשה עבורו במלאכה שאין האשה מחוייבת בה עבור הבעל, או בזמן שאין האשה חייבת לעסוק במלאכת הבית, דשניהם שוים, והבן רשאי להקדים את האם לאב [ועי"ש שסיים דלדינא אין דין זה ברור].
מיהו, בס' חקר הלכה (ערך כיבוד אב) הובא בשם מהר"ם, שאם מתה האם והאב מצווה על בנו שלא יאמר אחריה קדיש, חייב הוא לשמוע לדבריו, לפי שכבוד האם גדול מכבוד האב. וחזינן מדבריו, דאף שלאחר מותה אין היא משועבדת לאב למלאכה מ"מ כבודו קודם לשלה. וה"ה נמי לדידן, שאף אם האם מבקשת מן הבן שיעשה עבורה מלאכה שאינה מחוייבת לעשותה עבור האב, כבוד האב קודם [אמנם, ברמ"א יו"ד שעו סעי' ד נקט בפשיטות שהאב אינו רשאי לעכב בעד הבן מלומר קדיש אחר אמו, ונראה דלא חשש לסברת מהר"ם].