ברכת “שהחיינו” בבין המצרים

הרב יהושע פפר
י"ט תמוז ה'תשע"ז

 

כיון שנכנסו לתקופת “בין המצרים”, או ל”לשלשת השבועות” כפי הזמן נקרא לפעמים, נדון במאמר הנוכחי בהלכה שעולה לעתים בתקופה זו: לברך את ברכת “שהחיינו”.

יש מקרים רבים שבהם אנו מברכים את ברכת “שהחיינו”: על אכילת פרי עונתי חדש; על קניית בגד (חשוב) חדש; על קניית מוצר אחר שיש בו יוקר וחשיבות; על לידת הבת – וכן נסיבות נוספות.

האם יש לברך את ברכת שהחיינו בנסיבות אלו גם בתקופת בין המצרים? עד כמה חובה להימנע מכך? האם יש הבדל בין ימי החול לבין שבת לעניין זה? ואיך הלכה זו משליכה על שאלת עריכת קניות בתקופה זו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

שהגיענו לזמן הזה

את ברכת “שהחיינו” אנו מברכים על שמחת זמנית: כאשר אנו חווים רגשי שמחה לרגל מאורע משמח, מברכים את הקב”ה “שהגיענו לזמן הזה”.

כיון שתקופת בין המצרים היא זמן של אבל, זמן שבו אנו מרגישים את הכובד המלא של חורבן בית המקדש ומתאבלים על האבדן, כתבו רבים מבין הפוסקים (כפי שנראה להלן) שיש להימנע מברכת שהחיינו בתקופה זו. אולם, דברי הפוסקים אינם שווים בעניין זה, וחשוב להבהיר את הדעות השונות, ואת ההשלכות ההלכתיות.

הבית יוסף (אורח חיים, סימן תקנא) מציין את עיקר הדין מדברי המהרי”ל, שהביא מה”ספר יצירה” שיש להימנע מברכת שהחיינו בתקופת בין המצרים.

המהרי”ל עצמו כותב שהכוונה לדבר שניתן לדחותו לאחר תשעה באב: “ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי, כגון פרי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה”.

כאשר אין אפשרות לדחות את אכילת הפרי החדש עד לאחר בין המצרים, בדרכי משה (שם) הבין בדעת מהרי”ל שעדיין יש להימנע מאכילת הפרי. אולם, הביא שם בשם שו”ת בנימין זאב שכאשר לא תהיה אפשרות לברך ברכת שהחיינו לאחר זמן, יש לאכול את הפרי ולברך שהחיינו גם בתוך תקופת בין המצרים.

דברים אלו מובאים להלכה בשולחן ערוך וברמ”א (אורח חיים תקנא, יז). יש לציין שלדעת הערוך השולחן (תקנא, לח) המנהג להימנע מברכת שהחיינו חל רק בתשעת הימים, ולא בבין המצרים. אולם, ברור שאין המנהג כן.

ברכת שהחיינו בשבת

נחלקו הפוסקים ביחס לברכת שהחיינו בשבת של בין המצרים.

במגן אברהם (תקנא, מב) ציין מדברי האריז”ל שאסור לברך ברכת שהחיינו בתקופה זו, וכן האיסור חל אפילו בשבת. יש לשים לב שהאריז”ל נקט בלשון איסור, ולא בלשון “טוב להיזהר” כלשון השולחן ערוך. בניגוד לכך, דעת הגר”א (שם) הוא שמדובר ב”חומרא יתירה”, ולפי שיטתו אין צורך להימנע מברכת שהחיינו בתקופה זו.

במשנה ברורה (תקנא, צח) כתב שמתוך המחלוקת הנ”ל בעניין ברכת שהחיינו יש למצוא פשרה בין השיטות. בימי החול יש להימנע מן הברכה, אך בשבת יש להקל ולברך ברכת שהחיינו. מצאנו מקור קדום להוראה זו בספר חסידים, שכתב שמותר לברך שהחיינו בשבת.

לאור גישה זו, כתב המגן אברהם (וכן המשנה ברורה) שגם כאשר לא ימצא אדם פרי חדש לאחר תקופת בין המצרים, שלפי שיטת הרמ”א מותר לאכול פרי חדש ולברך שהחיינו גם בבין המצרים, הרי שכאשר הדבר אפשרי יש להמתין עד לשבת כדי לאכול את הפרי, ולא לאוכלו ולברך “שהחיינו” ביום חול.

פסק ההלכה הנ”ל, לפיו מותר לברך שהחיינו בשבת של בין המצרים, אינו מוסכם על כל הפוסקים. כפי שמביא בשערי תשובה (תקנא, לח), יש שחלקו עליו וסברו שאין לברך אפילו בשבת. בקהילות אשכנז בוודאי שיש לסמוך לעניין זה על דעת המשנה ברורה ועוד פוסקים אשכנזים, שנטו להקל בדבר. מנגד, המנהג בקהילות ספרדיות הוא להחמיר יותר, בעקבות דברי האריז”ל וכמה פוסקים שנטו לדעתו.

האם מצווה לברך שהחיינו?

הט”ז (תקנא, יז) כתב שלאור פסק הרמ”א, לפיו מותר לברך ברכת שהחיינו כאשר לא תהיה אפשרות לברך על פרי לאחר תשעה באב, הרי שמותר לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש (ולאוכלו) בכל יום ויום של בין המצרים, ואין צריך להמתין כלל. כלומר, יש לברך לפי דעתו בהזדמנות הראשונה.

הסברא להוראה זו, כפי שמביא הט”ז מדברי הרב יוסף כ”ץ מקראקא, היא החשש שמא ימות האדם למחר, ושוב לא יוכל לברך שהחיינו על הפרי. כיון שאין אדם יודע מתי יבוא יומו, מותר לברך שהחיינו מיד, כדי שלא לבוא לידי הפסד המצווה.

הוא ממשיך להשוות הלכה זו לדין של כתיבה בחול המועד, שם מצאנו שמותר לדיין לכתוב כל דבר הקשור לדין תורה המתנהל בבית הדין, מחשש שמא ימות העד (או בעל הדין) ושוב לא יוכל לכותבו. בה במידה, מותר לברך שהחיינו מחשש שמא ימות, ושוב לא יזכה לברך שהחיינו ולקיים את המצווה.

פוסקים אחרים לא הביאו את דברי הט”ז, וברור מתוך דבריהם שלא הסכימו לחידושו (כן ראינו לעיל בדברי המגן אברהם, שכתב שיש להמתין עד לשבת כדי לברך ברכת שהחיינו; לפי דברי הרמ”א יש להמתין, כאשר יש אפשרות, עד לאחר תשעה באב). ייתכן שסיבה אחת לכך היא המעמד ההלכתי של ברכת שהחיינו, אם מדובר בחיוב או ברשות.

מדברי הגמרא (עירובין מ, ב) עולה כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות, כלשון הגמרא שם: “אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי”. ב’ספר האשכול’ (ברכת הודאה סימן כג) הבין שכוונת הגמרא היא שאין חובה לראות פרי חדש: “דאי בעי חזי ליה ואי בעי לא חזי ליה, ולאפוקי מחובה דלא בעי מיהדר עלויה, ואינה חובה כזמן דראש השנה ויום הכפורים ושאר המועדות”. מדבריו משמע שאמנם אין חובה לראות פרי חדש, אבל מי שאכן רואה פרי חדש חייב לברך ברכת שהחיינו.

אולם, הבית יוסף (רכה, ז, סוף ד”ה דע) הבין מדברי הרשב”א שעצם הברכה היא ברכת רשות, גם במקום שרואה ואוכל פרי חדש. כן פסק המשנה ברורה (סימן רכה, ס”ק ט): “ואינה אלא רשות, דאי לא מברך לא מענש, ומכל מקום ראוי שלא לבטלה”.

יחד עם זאת, המשנה ברורה מוסיף להביא (שם, יט) שיש להקפיד לאכול מפירות חדשים: “כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה, והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב”ה”. בפירוש קרבן העדה על הירושלמי (סוף קידושין) כתב לפי לשון אחת שקפידת הגמרא היא דווקא מפני ברכת שהחיינו, “ליתן שבח והודיה לה’ על שברא בריות טובות ליהנות בהם”. ואולם, עדיין לא מדובר בחיוב.

מכאן שניתן לחלוק על דברי הט”ז בכך שלא מדובר בחיוב, כך שאין אנו חוששים שמא ימות האדם קודם שיזכה לברך את הברכה.

קניות בבין המצרים

לאור ההלכה שיש להימנע מברכת שהחיינו בבין המצרים, מובן שכמו כן יש להימנע מקניות של דברים חשובים שמברכים עליהם ברכת שהחיינו. כן כתבו בפירוש כמה פוסקים (קיצור שולחן ערוך קכב, ב; משנה ברורה תקנא, צט). ואולם, נראה גם שכאשר אין בקנייה משום ברכת שהחיינו, אין בעיה בקנייה בעצמה; העניין שיש להימנע ממנו הוא הברכה, ולא הקנייה.

למשל, נהוג לברך ברכת שהחיינו דווקא בעת לבישת בגד חדש, ולא בשעת קנייתו. כיון שכן המנהג, ייתכן שאין חשש לקנות בגד חדש בתקופת בין המצרים (קודם לתשעת הימים), בתנאי שאין לובשים אותו עד לאחר תשעה באב (עי’ בספר נחמת ישראל, עמ’ 40, הערה 70, בשם הרב יעקב קמינצקי).

ואולם, מובא בשם הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל שלא הסכים לכך: כיון שמעיקר הדין יש לברך את ברכת שהחיינו מיד עם קניית הבגד, הרי שאין לקנותו בבין המצרים, גם אם אין מברכים בפועל עד לשעת לבישת הבגד. ייתכן שעדיין יסכים עם ההלכה המובאת בשם הרב יעקב קמינצקי, שהתייחס לקנייה של בגד חדש שעדיין צריך תיקונים, ולכן עדיין אינו ראוי ללבישה.

כמובן שמותר ללבוש בבית המצרים בגד חדש שנקנה קודם בין המצרים, וכבר בירך עליו הקונה ברכת שהחיינו. החשש הוא לברכת שהחיינו, ולא ללבישת הבגד.

מצאנו בעניין זה תשובה חשובה של הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים ג, סימן פ), שהתייחס לקניית רכב חדש בבין המצרים. מתחילה כתב שבוודאי שאין לקנות רכב חדש לצורך פרטי בבין המצרים, כלשונו: “מכונית חדשה אם הוא לתענוג פשוט שאסור, גם מי”ז בתמוז, דהא צריך לברך שהחיינו”.

ואולם, ממשיך הרב פיינטשיין לבאר שכאשר הרכב אינו לשימוש פרטי בלבד, אלא לכל המשפחה, אזי אין מברכים ברכת שהחיינו אלא ברכת הטוב והמטיב. באופן זה, אין איסור לקנות את הרכב בבין המצרים, כי אינו מברך ברכת שהחיינו, אך אין לקנותו בתשעת הימים, כיון שיש שמחה בקנייה זו (שהוא משווה ל”בניין של שמחה”).

חוויות משמחות

מה ההלכה ביחס לחוויה משמחת שאדם חווה בבין המצרים?

בנוגע למי שנולד לו בת, שהמנהג הרווח הוא לברך עליה ברכת שהחיינו, כתבו כמה מפוסקי זמנינו שיש לברך שהחיינו כרגיל (מקדש ישראל כט; נטעי גבריאל יז, יט; שו”ת אבני ישפה ה, פ).

אנו מוצאים עיקרון דומה ביחס למי שבירך בטעות ברכה ראשונה על פרי חדש, תוך שהוא שוכח שיש להימנע מכך בבין המצרים. באופן זה כתבו כמה פוסקים (עי’ שערי תשובה תקנא, לח) שיש לברך ברכת שהחיינו, כיון שחייב לאכול את הפרי (אך עי’ בכף החיים רטו).

מנגד, הרב פיינשטיין (בתשובה הנ”ל) כתב שכאשר צריך אדם לקנות רכב לצורכי עבודתו, אינו צריך להימנע מכך בבין המצרים, ולבוא בכך לידי הפסד ממון. בנוגע לברכת שהחיינו, כתב הרב פיינשטיין שאין לברך בשעת הקנייה, אלא להמתין ולברך רק לאחר תשעה באב.

אולם, יש לחלק בין הוראת הרב פיינשטיין ביחס לרכב חדש, לבין הדין בפרי חדש שאכלו בטעות – שכן בנוגע לפרי חדש ההלכה המקובלת היא שאם לא בירך באכילתו הראשונה מהפרי, שוב אין לברך ברכת שהחיינו באכילה השנייה (עי’ במשנה ברורה רכה, יא).

יש לחלק אפוא בין המקרה של רכב (ומקרים דומים), שבהם שמחת הקנייה נמשכת לזמן ארוך, וניתן אפוא לברך לאחר זמן, לבין שמחת פרי חדש שאינו נמשך לזמן ארוך. מכאן שבנוגע לרכב חדש יש להמתין עם הברכה עד לאחר ט’ באב, ואילו בנוגע לפרי חדש אין להמתין אלא יש לברך מיד.

 

2 תגובות

  • מאת בתיה:

    אז לכאורה עברתי טסט ואני שמח לברך שהחינו זה בגדר ששמועה שמחה? תודה רבה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    דיברנו כבר שלא מברכים על זה שהחיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים