שאלה:
שלום רב!
אדם האוכל בצום ואינו חולה האם צריך לברך או אסור לו לברך כי הוא מנאץ?
בברכה, ויקטור בוחניק רחובות.
תשובה:
שלום וברכה
גם מי שאוכל ביום כיפור מברך על מזונו… כיון שהאיסור אינו בעצם המאכל אלא מחמת היום.
שבת שלום ומבורך.
מקורות:
הדין של “אין זה מברך אלא מנאץ” נאמר באכילת דבר איסור, לא בכל אופן בו היתה עברה כל שהיא באכילה. ראה מטה אפרים סי’ תרב סעי’ כד, דעת תורה סי’ רעא סעי’ ה, אגרות משה ח”ד סי’ סט, אבני נזר או”ח סי’ לז, לקח טוב סי’ יא מנחת שלמה סי’ יח אות ח. כל אחד מאותם פוסקים דן במקרה אחר, כגון אכילה לפני קידוש, אכילה בתענית או ללא נטילת ידים, אבל יסוד הדברים הוא אחד.
שלום רב!
יישר כח, החילוק שלכם מובן מאוד בין מאכל איסור, לבין מאכל היתר בזמן שאסור לאכול.
אבל עדיין לא מצאתי במקורות שהבאתם התייחסות מפורשת לאדם שאוכל במזיד בתענית חוץ מהמטה אפרים שכתב שאם אכל כזית במזיד ולא שבע לא יברך ברכת המזון כיוון שחיובו הוא מדרבנן. ולדעתו נראה שגם ברכה ראשונה לא יברך. אם אפשר בבקשה לקבל מקור ברור. בברכה, ויקטור בוחניק רחובות.
ראיתי פעם משהו כזה גם בהר צבי, אבל אינני זוכר כרגע מקורו, ובכל מקרה אני לא רואה חילוק בין הנדונים הנ"ל.
ראיתי בספר ברכת ה' להרב משה לוי בח"ב עמ' עז שאין לברך לא ברכה ראשונה ולא אחרונה מי שאוכל בתענית ציבור. ומקורות לקברו הם: הרא"ה הספר פקודת הלויים ברכות דף מה ע"א. והריטב"א שם. ויקטור בוחניק רחובות.
מחילה מכבוד המשיב, תשובה זו היא ממש לפני עיור לא תיתן מכשול ויש להורידה לאלתר מהאתר הנפלא שלכם, הנני ראש כולל ובזמן האחרון עסקנו בנושא זה ומוכח מדברי הבדק הבית בסימן קצו,א ובב"י סימן רד,ט שאין חילוק בין מאכל אסור לבין דבר מותר בזמן אסור ובשניהם לרמב"ם רש"י ורבינו יונה אין לברך.
והשו"ע שפסק בסימן תריח שחולה יברך ביוה"כ על אוכל שאוכל אין להוכיח שפסק זה הוא משום הבנתו ברמב"ם שיש לחלק בין דבר איסור או זמן איסור לחולה שיש לו סכנה שיש לו לברך. ואף דבר זה נתון למחלוקת גדולה בראשונים שהרשב"א בתשובה סימן תשצד והרא"ה בברכות דף מה והריטב"א והשיטמ"ק שם חולקים אף בחולה שיש בו סכנה שעביד מצוה באכילתו.
נשמח לשמוע מה מצאת לא טוב ונכון במקורות שהבאנו.
ערוך השולחן (או"ח רט"ז) שואל על השו"ע ומג"א שאמרו שהמריח בשמים בלא כוונה צריך לברך – למה מברך והרי יש כאן דבר שאין מתכוון ליהנות ממנו (כמו שנראה מהגמרא בפסחים כה-כו שלכאורה אין איסור הנאה בלא כוונה).
לפי עיקרון זה, נראה שאם אדם אוכל בצום משום צורך – יהיה נחשב כמי שנהנה שלא בכוונה (ומיוחד לדעת הרמב"ם שסובר שהשותה מים לצמאו לא מברך) ולכן יהיה פטור מברכה. וא"א להגיד כאן שיכוון ליהנות שהרי זה אסור. לכן נראה שהכי טוב שיכול פחות מרביעית ללא ברכה שהרמב"ם מגדיר את זה כ"טעימה" שאינה הנאה.
לא הבנתי למה זה שלא בכוונה, זה בדיוק מה שהוא צריך לאכול ולשתות כדי לשבוע וכדי לחזק את גופו…. כמו בכל יום..
השאר תגובה