לתרומות לחץ כאן

החוטף מצוה מילה מחברו – האם מחייבים אותו עשרה זהובים?

שאלה:

היום גם בימינו מוהל שחטף את מצוות המילה למוהל אחר חייב לשלם לו 10 זוזים?

תשובה:

שלום וברכה

כך כתב בענין זה ידידי הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א מרבי ראשון לציון, ראש מוסדות אהבת ישראל ומוהל מומחה, בספרו העומד לצאת לאור בקרוב ממש:

  • באופן שהאב יודע ורוצה למול את בנו בעצמו, ובא אדם אחר ומל את בנו שלא מדעתו, חייב המוהל ליתן לאב י' זהובים חלף מצותו, וכדין החוטף מצוה מחברו שקנסוהו חכמים בסך זה. אבל אם כיבד האב את חברו למול במקומו, ובא אדם אחר וחטף מצותו, אינו חייב לפצותו[1]. בזמן הזה שאין דיינים סמוכים הראויים לדון דיני קנסות, אין כח ביד בית הדין להוציא ממון זה מיד החוטף, אבל אם תפס התובע, אין מוציאין מידו[2].

[1] רמ"א (חו"מ סימן שפב), והביאו הש"ך (סי' רסא סק"א) ע"ש. מקור הדברים ברא"ש (פ"ו מחולין סי' ח), אלא שיעוי"ש שכתב בשם ר"ת, דאם אבי הבן היה בזמן המילה וענה אמן אחר ברכתו של החוטף, אינו חייב לשלם, ד"גדול העונה אמן יותר מהמברך". ע"כ. אולם הסמ"ע (חו"מ סימן שפב סק"ז) כתב שדין זה תלוי בצדדים השונים שנאמרו בזה בחולין שם לגבי מצות כיסוי הדם, וי"ל שהואיל ומצות המילה מיוחדת לאב יותר משאר כל אדם, אין לפטור את חוטף המצוה מן התשלומין מחמת עניית האמן. ע"כ. אמנם בש"ך (שם סק"ד) פליג ע"ז. ע"ש. וראה מה שכתב בדעת הרא"ש בש"ך שם. ומה שהאריך בזה בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קכא).

גדרי גדול העונה אמן יותר מן המברך

ויש להעיר בדברי הרא"ש הנ"ל, על פי מה שכתב בשו"ת המבי"ט (ח"א סימן קיז, ושם סי' קפ באורך) דלא אמרינן 'גדול העונה אמן יותר מהמברך' אלא כאשר העונה רוצה לצאת ידי חובתו בברכה זו מדין שומע כעונה, שעל ידי שמוציא אמן מפיו נחשב הוא בכך יותר מהמברך עצמו, שכן מלבד הברכה המיוחסת אליו מדין שומע כעונה גם הוסיף וענה אמן, אבל אם אין כוונתו לצאת ידי חובה בברכה זו, אין סיבה שתחשב ענייתו יותר מהמברך עצמו כיון שאין בידו אלא עניית אמן לבד. [ועיי"ש שאף שמבואר בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ג) שעניית האמן מועילה גם למברך עצמו, ונחשב הדבר כעין השלמה לברכתו, וא"כ נמצא שגם המברך יש שתים בידו. מ"מ העונה אמן עדיף, לפי שהוא המשלים]. וא"כ כיון שמשמעות דברי המג"א (סי' תלב סק"ו) ושאר אחרונים, שברכת השליח אינה מתייחסת למשלח, אף שהמצוה מתייחסת אליו, ולפי שהיא מוטלת על עושה המצוה בפועל, וממילא המוהל אינו צריך לכוין לפטור את אבי הבן בברכתו, וכמו שביאר באריכות בס' אור לציון (ח"ג עמ' עג בביאורים ד"ה וכן מוכח), א"כ היאך פטר הרא"ש את האב מתשלום י' זהובים, ע"י עניית האמן.

אמנם דברי המבי"ט אינם מוסכמים בדברי האחרונים, דהנה בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן צה) למהרש"ק, נתקשה, היאך אמרו שגדול העונה אמן יותר מן המברך, הרי אחז"ל "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", והעונה אינו מחוייב בברכה זו. ובפירושו הראשון כתב להוכיח מכאן כדברי המבי"ט הנ"ל, דלא אמרינן דגדול העונה אמן וכו' אלא באופן שהעונה רוצה לצאת ידי חובתו בברכה זו מדין שומע כעונה, אזי שתי המעלות בידו ועדיף מן המברך וכנ"ל. אולם בפירושו השני כתב, דדוקא בברכת המצוות אמרו שגדול העונה אמן יותר מן המברך, דאף שהעונה אין מחוייב עתה בזאת המצווה מ"מ הוא נחשב "בר חיובא" כיון שהוא עשוי לבוא לכלל חיובה, משא"כ בברכת הנהנין דאף המברך גופיה אינו מחויב בברכה, אלא שאם הוא רוצה ליהנות עליו לברך, ולכן אין כוחו של העונה שאינו נחשב כ"בר חיובא" בברכה זו גדול מהמברך. ע"ש. ומעתה כיון שברכת המילה היא ברכת המצוות, שפיר אמרינן בה דגדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"כ דברי הרא"ש ברור מללו.

אמנם בחי' הגרי"ז (נזיר שם ד"ה אמר לה) כתב לדייק מלשון הרמב"ם (פ"א מברכות הי"א) כדברי המבי"ט, דדין זה שגדול העונה אמן יותר מהמברך [או כהמברך לרמב"ם] אמור דוקא בברכות שהשומע אף הוא מחויב בהן ומבקש לצאת בשמיעתו ידי חובה. אלא שהמגיה שם על דבריו פקפק בסברא זו, שהרי בשו"ע (או"ח סי' רפ"ד ס"ג) כתב שבקריאת התורה בשבת יש לכיון בשמיעת הברכות לצאת ידי חובת מאה ברכות, ויענה אחריהם אמן, והרי השומעים אינם מחוייבים בברכות אלו, וא"כ מה משמעות שיש לעניית האמן בענין זה, ובהכרח הפי' בזה כמו שכתב הגרעק"א בהגה' לשו"ע (שם) דעצם עניית האמן נחשב כברכה, אף בלא דין שומע כעונה, ומ"מ לא בכל ברכה אמרינן כן, אלא דוקא בברכה דשייך בה ואף שאינו יוצא ידי חובה כעת בברכה זו [ומ"מ אף לפי סברא זו עדיין י"ל דהעדיפות שיש בעניית האמן על פני המברך אינה אלא באופן שהוא יוצא ידי חובה בברכה זו, ששתי המעלות בידו וכמו שנתבאר לעיל]. ובזה ארווחנא לנידון דידן דכיון שהאב שייך בברכה זו, איכא עדיין סברת גדול העונה וכו'.

[2] פתחי תשובה (סימן רסא סק"ב). ועי' שם שכתב בשם שו"ת זכרון יצחק (סימן כח) שכתב דמי שהיה רוצה למול את בנו בשבת ובא אחר ומלו פטור מליתן לו יו"ד זהובים, דהא דעת הר"א הלוי הביאו הטור (סי' רסז) דאין האב רשאי למול את בנו בשבת אם יש אדם אחר היודע למול,  כיון שכוונתו לתקן את בנו, משא"כ אחר שאין הדבר נחשב אצלו כתיקון, ואף שאין הלכה כמותו כמבואר בשו"ע (שם סעיף ז) מ"מ יכול הנתבע לטעון  קים לי כדעת הר"א. ע"ש. והוסיף הפת"ש (שם), דלדידן אין נפקותא בזה דהא מבואר בחו"מ (סי' שפ"ב) דבזה"ז אין מגבין אותן דבמידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אלא דאם תפס לא מפקינן מיניה ע"ש, א"כ לכתחלה בלא"ה אין מגבין אפי' אם היה בחול, ואם תפס פשיטא דאפילו היה בשבת לא מפקינן מיניה. ע"ש. וראה עוד בס' ערוך השולחן (סי' רסא ס"ה) שכ' דאע"ג דאין נוהג בזה"ז דיני קנסות, מ"מ צריך לפייסו בדבר מה.

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. אני מאוד מודה לכם על התשובה המפורטת, העמוקה, העשירה, אין כ"כ מילים בפי משום פחד לגרוע בכבודכם, מעולם לא ענו לי בצורה כזאת תודה לכם מעומק הלב, אשריכם ואשרי חלקכם על הבקיאות בפוסקים וזיכוי הרבים אני באמת מאוד נרגש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל