הקסם בהלכה: בין אחיזת עיניים לכישוף

הרב יהושע פפר
י"א תמוז ה'תשע"ז

בפרשת בלק אנו למדים כי “כי לא נחש ביעקב ולא קסם יבשראל” (במדבר כג, כג). לפי דעת הרמב”ן, הכוונה היא שקסמים וכשפים אינם מועילים נגד ישראל, אשר גורלם הינו ביד ה’ לבדו.

תעשיית הקוסמות של החברה המערבית כיום, רחוקה ככל שתהיה מהכישוף של בלק, חודרת לחיים של כולנו. אנו רגילים (בחוגים מסוימים) לקוסמים המופיעים במסיבות יום-הולדת, להופעות רציניות יותר לבידור הציבור הכללי, ול”טריקים” למיניהם שניתן לקנות בדוכנים לרוב.

עבור רבים מאתנו, קוסמויות הן חלק מהתרבות שבתוכה אנחנו חיים.

אך מהי השקפת התורה על קסמים וקוסמות? האם אין כאן בעיה של “גניבת דעת”, או בעיה רצינית לא פחות של כישוף? שמא עלינו באמת לשים לב יותר לתופעת הקסם במחננו – תופעה שאנחנו בדרך כלל נוטים לזלזל בה או להתעלם ממנה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

גבינת דעת

נפתח בסקירה קצרה של איסור גניבת דעת. מהי מהות האיסור, והאם היא שייכת לנושא של קוסמות?

לאחר שהקדים את כלל האיסור על שקר ותרמית, ממשיך הרמב”ם לבאר עניין גניבת דעת, כלשונו (דעות ב, ו):

“אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו ואפילו מלה אחת של פיתוטי ושל גניבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות”.

לפי כמה דעות, האיסור על גניבת דעת הינו איסור תורה, ונכלל באיסור של “לא תגנוב” – כפי שאסור לגנוב את חפציו של אחר, כך נאסר “לגנוב את לבו”. אכן, כך כתב הסמ”ג (מצוות ל”ת קנה) ובשולחן ערוך הרב (אונאה סימן יא). מאידך, דעת הסמ”ק (סימן רסב) והב”ך (חו”מ סימן רכח) הוא שאיסור זה אינו אלא דרבנן (כמו כן לא מצאנו שימנה הרמב”ם את האיסור בספר המצוות).

איך שיהיה, חז”ל מציינים את החומרה המיוחדת של איסור גניבת דעת. בתוספתא (בבא קמא ז, ג), כפי שהובא בריטב”א ועוד ראשונים, נמנים כמה סוגים של גזל. מתוכם, גניבת דעת היא החמורה ביותר. גזל בעלמא פוגע ברובד החיצוני ביותר של האדם; מנגד, גניבת דעת פוגע ברובד הפנימי ביותר, בלבו של אדם.

לא כל רמייה מהווה גניבת דעת

אולם, לא בכל מקרה של ייצוג שקרי אדם עובר על איסור גניבת דעת.

בגמרא (עירובין ק, ב) אנו מלדים שיש לאדם לפייס את אשתו בהבטחה שיקנה לה בגד מיוחד במינו. לבסוף, הוא מגלה לה את האמת: אמנם ראויה היא לכזה בגד, אלא שאין לו אמצעים לקנותו. האמירה המקורית, שבה מבטיח הבעל לקנות את הבגד, אינה נחשבת לגניבת דעת, משום שמטרתה אינה לרמות (לגנוב את הדעת), אלא להחמיא.

בדומה לכך אנו מוצאים באחת ההלכות המצוטטות לעיל בדברי הרמב”ם, דהיינו באיסור על הזמנה חוזרת לביתו של אדם, כשהמזמין יודע שהמוזמן אינו יכול להיענות להזמנה. למרות האיסור, מותר להזמין אדם בהזמנות חוזרות ונשנות, גם כאשר יודע שהלה לא ייענה לו בחיוב, באופן שההזמנות מיועדות להחמיא לו ולשבחו.

מהות האיסור של גניבת דעת היא מתן תחושה כוזבת של רצון עז להזמין את האחר לביתו. במקום שהכוונה אינה ליצור התרשמות כוזבת, אלא לכבד את המוזמן, אין בכך שום איסור. להיפך: כבוד ונימוס הם להציע לאדם כוס מים או תה, גם במקרה שידוע למציע שהלה יסרב (למשל, מטעמי כשרות). כשהמטרה היא חיובית בלבד, לא שייך איסור גניבת דעת.

כפי שנראה בהמשך, לחילוק הנ”ל עשוי להיות השלכות גם בתחום של המבט ההלכתי על קוסמות.

כישוף או אחיזת עיניים?

כעת נעבור לדברי הפוסקים בנושא קוסמות.

בפתח הדברים יש לציין שה”טריקים” המוכרים לנו כיום אינם חדשים לתרבות המערבית. צורת וטבע הקוסמות אמנם השתנו רבות, אך תופעת הקסם קיימת שנים רבות, ולא פלא שהיא זוכה להתייחסות בדברי הקדמונים והפוסקים.

הגמרא, למשל, מתארת קוסמות גירסת התקופה התלמודית: “אמר ליה רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא (=ערבי) דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא (=שנטל חרב וביתר גמל), וטרף ליה בטבלא וקם (=וצלצל בפעמון, והגמל קם על רגליו!) אמר ליה לבתר הכי, דם ופרתא מי הואי (האם ראית גם ופרש)? אלא ההיא אחיזת עינים הוה” (סנהדרין סז, ב).

בנוגע לאחיזת עיניים, כמתואר בגמרא, מצאנו במשנה (סנהדרין ז, יט; דף סז, א) שמי שרק “אוחז עיניים” פטור מעונש. לדעת הכסף משנה והלחם משנה, הכוונה היא שאין עונש כלל על אחיזת עיניים, ולו עונש מלקות על איסור לאו רגיל (הלכות עבודה זרה פי”א, הלכה טו). יש שציינו (עי’ ערוך לנר, סנהדרין שם) לדברי הרמב”ם בפירוש המשניות (סנהדרין שם), שמבואר שיש עונש מלקות על אחיזת עיניים, ומכאן נראה שיש בדבר איסור תורה. (עי’ גם ביד רמה, סנהדרין שם). אך בתוספות יו”ט מבואר שאין הכוונה למלקות של תורה, אלא לעונש דרבנן בלבד.

בדברי הרמב”ם עצמם מצאנו לכאורה סתירה בנידון זה. מחד, הרמב”ם מצטט את דברי המשנה הנ”ל שפוטרים את האוחז עיניים מעונש. אך מאידך, הרמב”ם כותב לחייב את האוחז את העניים בעונש גמור: “ובכלל אזהרה זו גם כן אסור פועל החרטומים, ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור, ומי שעושה יקרא אוחז העינים, והוא מין מן הכשוף ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות” (ספר המצוות, מצוות ל”ת לב).

הב”ח (יורה דעה קעט) מציין סתירה נוספת בדברי הרמב”ם בנידון זה (ראה הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה ט, שמבואר עונש מלקות לאוחז עיניים), ומציין כמה דרכים שנאמרו ליישב את הסתירה. אפשרות אחת שמביא שם היא שיש לחלק בין אחיזת עיניים הסומכת על מהירות הידיים בלבד (ואין בה איסור תורה), לבין אחיזת עיניים הנעשית על-ידי כישוף ממש (שיש בה איסור תורה).

הב”ח עצמו מיישב על-פי חילוק נוסף, בין אחיזת עיניים שנעשה בה מעשה (ולכן יש בו מלקות) לבין אחיזת עיניים שאין בה מעשה (ולכן אין בו עונש). אחיזת עיניים הנסמכת על מהירות הידיים, בלי מעורבות של כישוף “אמתי”, בוודאי שיש בו מעשה, ולכן יש בו עונש. מנגד, אם נסמכת אחיזת העיניים על כישוף אמתי, אין הכרח שיש בה מעשה ממש, ולכן יש לפטור את העושה מן המלקות. (לפי זה עולה שדווקא אחיזת עיניים של כישוף אמתי קל יותר מאחיזת עיניים של מהירות הידיים).

דעות שונות בדורות שונים

לדעת הב”ח, עולה שיש איסור גמור ב”טריקים” של קוסמויות המהווים אחיזת עיניים, והם נופלים תחת איסור מעונן של תורה – זאת מלבד איסור אחיזת עיניים המוזכר בדברי הרמב”ם. הש”ך (יו”ד סימן קעט, סקי”ז) מציין את הלכת הב”ח ומסכים לדבריו, וכך מצאנו גם בחיי אדם (כלל פט, סעיף ו) ובמשנת חכמים (סימן מז; ועי’ גם בפתחי תשובה, יו”ד סימן קעט סק”ז, ודרכי תשובה סל”ז).

החיי אדם מוסיף שמי שמזמין ומשלם על “הופעת קוסם” עובד על איסור “לפני עוור לא תתן מכשול”, ומוסיף על כך שאסור לצפות בהופעה כזו שיש בה קוסמויות אסורות.

מאידך, הרב משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ד סימן יג) מתקשה בהוראת איסור זו, וטוען בתקיפות ש”מהירות היד” אינה יכול להוות איסור דאורייתא. בתוך דבריו הוא מזכיר שהרי מצאנו אנשים מסוימים שנולדו עם כוחות וכשרונות מיוחדים, כגון שמשון בכוחו ונפתחי במהירותו: וכי נאמר שאסור לשמשון להשתמש בכוחו המופלא, ואסור לנפלתי לרצוץ במהירות מפורזת, משום שהרואה עלול לטעות ולייחס להם כוחות על-טבעיים? הרי שבוודאי אין בזה איסור כלל!

כן, קובע בשו”ת אגרות משה שלא ייתכן לגזור איסור תורה על מהירות היד בנוגע לקוסמויות. יתרה-מזו, במקום שהש”ך מציין לדברי הרמ”א (תשובה סימן סז) כראיה לפסק הב”ח, בשו”ת אגרות משה (שם) מביא מדברי הרמ”א דווקא ראיה שלא כדברי הש”ך, ומוצא מתוכם מקור שאין שום איסור באחיזת עיניים בלבד. הוא מוסיף שכן הדבר גם לדעת הרמב”ם.

למרות הרב פיינשטיין נזהר מלחלוק על דברי הקדמונים, הוא ממשיך לכתוב שאילו היה נשאל בעניין זה, הוא היה משתדל שלא להשיב, ולהתחמק מהשאלה. אילו היה נלחץ, הוא היה משיב שהדבר מותר, בתנאי שהקוסם מכריז שאין במעשיו שום כוחות על-טבעיים, ורק מהירות הידיים ושאר תחבולות בדרך הטבע.

בדומה לכך, הרב בצלאל שטרן (שו”ת בצל החכמה, ח”ד סימן יג) מציין לדברי כמה ראשונים שסברו שאיסור אחיזת עיניים לא נאמר אלא בשימוש בכוחות כישוף “אמיתיים”, ולא בתחבולות על דרך הטבע. כך מצאנו גם בשו”ת דברי יציב (יו”ד סימן נז) שיש להקל על פי דברי החינוך (מצווה רנ), בתנאי שמצהיר הקוסם שאין במעשיו כוחות על-טבעיים. שו”ת תשובות והנהגות (ח”א, סימן תרנה) מוסיף לציין בשם החזון איש שאין איסור באופן שידוע לקהל שמעשי הקוסם אינם אלא קוסמויות.

אחיזת עיניים “אמיתית”

נראה שיש להבין את הפער בין גישת דורות קדמונים לעניין אחיזת עיניים, לבין גישת פוסקים בני זמננו. ייתכן השינוי בפסיקת ההלכה נובע משינוי חברתי כללי בתפיסת הקוסמות.

בדורות קדומים המון העם האמין בלי ספק בכוחות על-טבעיים, ולכן כשהיו עדים למעשה קוסמות, היו מייחסים אותו בטבעיות לכוחות אלו. מנגד, היום (בודאי בעולם המערבי) ההמון בז לאותם כוחות, וככלל אינו מאמין בהם מאומה. כשנעשה קוסמות בפני קהל, הם לא חולמים על כוחות על-טבעיים, וחושבים דווקא התחבולה (הנסתרת) העומדת מאחורי הקסם.

לאור הבדל זה נקל להבין למה פוסקים קדמונים ראו בקוסמות כגניבת דעת, וגם הגדירו אותם כאופן מסוים של איסור “מעונן” – כשלעומת זאת, פוסקי זמננו רואים בקוסמות תופעת בידור מותרת.

כפי שהרמב”ם והחינוך כותבים, הרוע של “אחיזת עיניים” טמון במה שאנשים יבואו להאמין שהבלתי-אפשרי הוא אכן אפשרי, ולהסיק מסקנות שנוגדות את עקרונות התורה. וזו לשונו של הרמב”ם (בספר המצוות): “וההפסד המגיע מזה גדול מאד, כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה, והבן זה”.

לקהל של היום, החשש שיבואו לידי אמונות כוזבות, אמונות הנוגדות את יסודות התורה, כמעט ואינו ריאלי. אי-לכך, הדעת נוטה להיתר, כפי שנקטו פוסקי זמנינו.

באותה מידה, נראה שבדרך כלל לא שייך כאן איסור גניבת דעת: הקהל יותר שמדובר באחיזת עיניים ובתחבולה, ולא חושדת את הקוסם בכוחות מיוחדים גם בנוגע לאיסור כישוף, יש להציע שלדעת אותם ראושנים האוסרים “אחיזת עינים” כאופן של איסור “מעונן”, האיסור אינו שייך אלא באופן שהקוסם מתכוון שמעשיו יתפרשו כתופעה על-טבעית.

זוהי כנראה כוונת הרדב”ז (מצודת דוד סימן סא) בביאור דעת הרמב”ם. דעת הרדב”ז עצמו לא אסרה תורה אלא מעשה כישוף ממש (כישוף “אמתי”). כן הורה להיתר באחיזת עיניים בלבד בתשובותיו (סי’ אלף תרצה). אולם, בדעת הרמב”ם מודה הרדב”ז שיש איסור אף באחיזת עינים, ופירש דהיינו משום שסבר הרמב”ם כידוע שכל כוחות הכישוף אינם אמיתיים ואין להם אחיזה במציאות כלל (ראה בכך בביאור הגר”א, יו”ד סימן קעט, סי”ג).

מאחר שסובר הרמב”ם שכוחות הללו אינם קיימים, ממילא צריכים להבין את האיסור עך דרך גרימת אחרים להאמין בכוחות שאינם מציאותיים כלל, ועל דרך שהבאנו לעיל מדברי הרמב”ם בסה”מ.

אי-לכך, בזמנינו, כשאר הסיכוי שקהל מערבי יבוא לידי אמונות כוזבות קלוש ביותר, יש מקום להקל, כפי שהורו הפוסקים הנ”ל.

עם זאת, יצויין שיש סוגים רבים של הופעות קוסמות, ואלו היותר מתוחכמים יכולים בהחלט להתקרב לגבולות האיסור. בפרט, יש לפקפק בהיתר הופעות “עקימת כפות” וכדומה, בהן באמת מוצגת התופעה כעניין על-טבעי, שלדעת כמה פוסקים לכאורה יש לדון בהם משום איסור. לפני הזמנת הקוסם – ובודאי לפני כניסה למקצוע – כדאי להיוועץ עם סמכות הלכתית!

 

תגובה אחת

  • מאת בתיה:

    לדעת הרב מאזוז הדבר מותר, אבל צריך שה”קוסם” יבאר ויגלה לקהל הצופים בו פעלול אחד כיצד עושהו. וכן הגאון חזון איש (עיין בתשובות והנהגות חלק א’ סימן תנ”ה) ודעת מרן הגר”ע יוסף במשנה אחרונה בספרו חזון עובדיה – שבת חלק ג’ (עמוד ת”ק) סיים בלשון “וכן ראוי להחמיר”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים