הראשונים דנו בסוגיא דינא דמלכותא דינא בתשעה נושאים עיקרים: א: מה טעם דינא דמלכותא דינא^[1]. ב: האם דינא דמלכותא נאמר דווקא בחוץ לארץ, מפני ששם קרקע הארץ בבעלות המלך, ורק מחמת בעלות זו דינו דין, אבל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ושם אין דדמ"ד^[2]. ג: האם בדינא דמלכותא יכול המלך רק להפקיר בעלות של אחרים, או גם להקנות דברים מאחד לשני, ואין צריכים קנין נוסף^[3]. ד: האם דינא דמלכותא הוא רק ביחס לדינים שהיו מעולם בארצו, או שיכול גם לחדש דינים חדשים^[4]. ה: האם דדמ"ד נאמר רק עבור צרכי המלך כגון לקחת מיסים, או שבכח המלך לקבוע דינים בענינים שבין אדם לחבירו^[5]. ו: האם דדמ"ד נאמר גם בדינים שבין ישראל לישראל חבירו, או רק בין גוי לגוי ובין ישראל לגוי^[6]. ז: האם בדיעבד אחרי שישראל ירד לדון בערכאות חל עליו דיני עכו"ם^[7]. ח: האם דין מלכי ישראל כמבואר ע"י שמואל הנביא בפרשת מלך, או שלא נאמרה פרשה זו אלא כדי להבהיל את ישראל שלא ירצו למנות לעליהם מלך^[8] ט: מה היא סמכות המלך לענוש בדין הפלילי כדי לשמור על הסדר הציבורי בארצו^[9].

ב. חמש שיטות בראשונים בטעם שדדמ"ד

א. קי"ל הלכה כשמואל דדדמ"ד^[10], ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

ב. שיטת הרמב"ם והשו"ע וסיעתם: שטעם דדמ"ד מפני שבני העם קיבלו על עצמם את מלכות המלך. ויש לדון מכח מה יש סמכות למלך לקבוע דינים בארץ, האם משום שכך חידשה תורה שלמלך יש סמכות לקבוע דינים. או משום שבכלל קבלת העם את המלך, לתת לו כח לקבוע דינים בארצו^[11].

ג. שיטת הרשב"ם והרמב"ן וסיעתם: שטעם דדמ"ד מפני שבני העם קיבלו על עצמם מרצונם את הדינים שהמלך קבע בארץ, (אבל להרמב"ם קיבלו עליהם את המלך עצמו)^[12].

ד. שיטת רבי אליעזר ממיץ והרא"ש וסיעתם: שהארץ שייכת למלך, ולפיכך יש לו זכות לבקש שכר עבור השהיה בארצו (מכס מיסים וכו')^[13], ומכיון שהארץ שלו יכול לתת את הקרקעות למי שיחפוץ, והמקבל מהמלך קרקע זוכה בה ללא צורך בקנין נוסף, משום שלגבי הקרקעות בני העם קיבלו על עצמו את דיני המלך^[14]. לשיטה זו דדמ"ד נאמר רק בקרקע ולא במטלטלין^[15]. אך הרמ"א פסק דדמ"ד גם במטלטלין, ומבואר שלא סבר כשיטה זו^[16].

ה. שיטת הרשב"א הריטב"א והר"ן וסיעתם: שהארץ שייכת למלך, וע"כ יכול המלך לגרש מארצו את מי שלא מקיים את דיניו, וע"כ מי שרוצה לגור בארצו של המלך מקבל על עצמו את דיני המלך^[17], ולשיטה זו דדמ"ד מהני גם במטלטלין, שבגלל זכות המלך בקרקע העם קבלו על עצמם את כל חוקיו. ומדברי רוב האחרונים מוכח שלמדו ששיטת הרשב"א והרא"ם היא שיטת אחת, אמנם בפרק ב' הוכח מתשובות הראשונים שהם שני שיטות נפרדות.

ו. בשיטת הרשב"א והרא"ש וסיעתם יש להסתפק מה טעם שארץ שייכת למלך, האם משוםצ שהתורה הקנתה את הארצות למלכים, או מצד דיני בני נח שהארץ שיכת למלכים, או מצד שהעם מקנה את הארץ למלכים, ובפרק ו' הובא מכמה פוסקים כצד השלישי^[18].

ז. שיטת ר"ת וסיעתו: שדדמ"ד הוא תקנת חז"ל^[19]. טעם התקנה: או משום שכיון שאנו חיים עם הגוים, אי אפשר של נעשה במקצת הדינים כדינם^[20]. או משום שהגוים מקפדים על הישראלים אם לא עושים כדינם^[21]. באחרונים לא הביאו כלל את שיטת ר"ת, משום שלא היה לפניהם תשובה זו.

ח. במדרשים מובא לימוד על החיוב לשמוע בקול המלך ולשלם מס למלכות^[22], אמנם דדמ"ד קובע את עצם הבעלות על הממון בגדרי הבעלות, ובמדרשים מבואר רק מצווה לעשות כרצון המלך^[23].

ט. שיטת השו"ע כדברי הרמב"ם, ולשיטת הרמב"ם גם באר"י יש דדמ"ד, שאע"פ שהקרקע של א"י שייכת לעם ישראל מ"מ הטעם לדינא דמלכותא הוא מכח הסכמת העם, ולא תלוי בקרקע, אך בדעת הרמ"א יש להסתפק כיון שהרמ"א לא ביאר בפירוש כאיזה שיטה הוא סובר, רק כתב שדינא דמלכותא שייך גם במטלטלין, ודלא כשיטת הרא"ש הנ"ל, אמנם בפרק מט הערנו שכיון שבדרכי משה מבואר שהטעם שהרמ"א לא פסק כהרא"ש בגלל שהכריע שגם במטלטלין יש דדמ"ד, ואפשר שאם היה הרמ"א רואה את שיטת הרשב"א וסיעתם, שסברו דאף שדדמ"ד מחמת בעלות המלך על הקרקעות, עכ"פ יש דדמ"ד גם במטלטלין, היה הרמ"א סובר כמותם. ולפי"ז להרמ"א הטעם לדדמ"ד יהיה מחמת בעלות המלך, וא"כ באר"י לא יהיה דדמ"ד, לפי שאר"י שייכת לעם ישראל ולא למלך^[24].

ג. גדרי קבלת העם כמקור לדדמ"ד

א. לרוב הראשונים (מלבד שיטת ר"ת) דדמ"ד מבוסס על קבלת העם את המלך או את דיני המלך, וכפי שנתבאר לעיל^[25].

ב. רוב העם גם מספיק כדי להחשב לקבלת העם, ואין צריך שכל העם יסכימו למלך^[26].

ג. את כח קבלת העם להפוך את חוקי המלכות לדין תורה, יש לפרש בשני פנים. א: דהוי כשומר חנם שקיבל על עצמו להיות כשומר שכר^[27]. ב: כן קבעה תורה לתת כח להנהגה של העם לעשות דינים בארץ, כאשר העם מקבל ע"ע את הדינים^[28].

ד. בקבלת העם אין צריך שיקבלו בהדיא, ודי באומדנא שכן הוא דעתם^[29].

ד. גדר בעלות המלך והתושבים על הקרקעות הארץ

א. כתבו הרשב"א והרא"ש ורבי אליעזר ממיץ שדדמ"ד מחמת בעלות על המלך על הקרקעות של הארץ, אמנם נראה שגם מי שסבר שדדמ"ד מצד קבלת העם, מודה שהארץ שייכת למלכים, דלא מצינו שנחלקו בזה^[30].

ב. הטעם שהקרקעות של המלכים אפשר לבאר בשלושה פנים. א: שהתורה קובעת שהקרקעות שייכות למלכים, ב: מכח דיני בני נח. ג: העם מקנים את הקרקע למלך, וכן נראה עיקר, וכן כתב מהרש"ל^[31].

ג. הגם שכל הקרקעות של המלכים, כאשר המלך מקנה קרקע לתושב, הוא מקנה בקנין הגוף ולא רק בקנין פירות. אלא שלדעת הרשב"א המלך משייר לעצמו זכות לקבוע בעתיד שוב מי יהיה הבעלים, והוי כקני על מנת להקנות. ולדעת הרא"ש המלך מתנה את מכירת הקרקע בתשלום מיסים, ומיסים הם כדמי שכירות על הקרקע^[32].

ד. כתב ר"ת שבמקומות שיש חוק שאדם שחייב למלך מיסי קרקע, המלך גובה את כל הקרקע, אפי' עבור חוב הפחות משווי כל הקרקע^[33]. ומשמע שהקרקע שייכת תמיד למלך, ולכן מי שלא משלם את המס לוקחים ממנו חזרה את הקרקע, ובעלי הקרקעות הם רק כשוכרים או כאריסים, ולפיכך בקרקעות כאלו אין חיוב תרומות ומעשרות שהרי אין זה 'מארצך'^[34]. אבל דעת ר"י והריטב"א^[35] שכל זמן שבעלי הקרקעות משלמים מס הם בעלי הקרקע בקנין הגוף, ורק שכאשר הם לא משלמים מס המלך עשוי להפקיע מהם את הקרקע. הראב"ן סבר כר"ת, ולכן התיר להשכיר בזה"ז בתים לגוים, כיון שאנו נחשבים רק כשוכרים ולא כבעלים^[36].

ה. כאשר אדם לא משלם את המס על הקרקע, במקום שחוק המלך לגבות את כל הקרקע אפילו בעבור חוב מועט, מהות החוק שהמלך מפקיע את עצם הבעלות מהקרקע למי שלא שלם את חוב המיסים, וא"כ קרקע זו נחשבת 'ראוי' לגבי ירושת בכור, ואין הבכור נוטל בה פי שנים^{^[37]}.

ו. לגבי עירובין כתב בשו"ת אבקת רוכל שרק אם יש למלך זכות להשתמש בקרקע מהני הסכמה מהמלך לעשות עירובין,^{^[38]} והטעם הוא כמו שנתבאר באות ג שהמלך מקנה הקרקע לגמרי, ורק תנאי או שיור הוא עושה בקרקע, ולכן לא עוזרת הסכמת המלך מבלי שיהיה למלך זכות שימוש בקרקע.

ה. גדר דדמ"ד

א. שיטת ר"ת שדדמ"ד מדרבנן^[39], וכן הבינו האחרונים מדברי הבית שמואל^[40]. אך שיטת רוב הראשונים שדדמ"ד הוא מדאורייתא^[41], וכן הסכימו האחרונים^[42], וגם בדברי הבית שמואל אפשר לבאר שכוונתו שדדמ"ד אינו חל בגוף הממון כדינים דאורייתא, אלא רק הנהגה בממון, וכמו כח בי"ד בממונות, ולא שדדמ"ד הוא רק תקנה של חז"ל^[43].

ב. דדמ"ד אינו רק חיוב לעשות כחוקי המלך, אלא חל כחיוב גמור בדיני הממונות, וקובע את הבעלות על הנכסים והממונות^[44].

ג. נחלקו גדולי האחרונים האם קנין של דדמ"ד מהני גם לגבי איסורים, כגון לגבי מכירת חמץ, מכירת בכור, מכירת קרקעות להיתר מכירה של שמיטה, ושאר עניני איסורים. ונתבאר שדעת רוב האחרונים שאין דדמ"ד מועיל לאיסורים, וגם האחרונים שסברו שקנין של דדמ"ד מועיל לאיסורים, רובם לא הכשירו מצד דדמ"ד, רק מצד קנין סיטומתא, וכן הוא דעת הרשב"א^[45].

ד. למלך ישראל יש כח דהפקר בי"ד הפקר, ולכן כאשר מלך ישראל פועל בכח דהפקר בי"ד הפקר, לכו"ע חל הדדמ"ד שלו גם כלפי איסורים^{^[46]}, ובז' טובי העיר יש מחלוקת בראשונים אם יש להם הפקר בי"ד הפקר^{^[47]}.

ה. ממה שדדמ"ד חל כחיוב גמור, וקובע את עצם הבעלות על הממונות, ואפילו הכי לרוב האחרונים ולהרשב"א דדמ"ד לא מועיל באיסורים, מוכח שדדמ"ד חל רק כ'דין' בדיני הממונות, אבל אינו משנה את עצם הממונות באמת^{^[48]}. וכן מצינו בקנין דרבנן, שאף שהוא חל בעצם הבעלות של הממון, עכ"פ יש מקרים שאינו מועיל לדאוריתא^{^[49]}. ומ"מ לענין קידושין נראה שממון שבא לידו מכח דדמ"ד מועיל לקנין קדושין, שהרי שנתן לאשה כסף קידושין, שבדיני הממונות נהיה שלה^{^[50]}.

ו. במה חל דדמ"ד

א .נחלקו הראשונים האם דדמ"ד מועיל רק להפקיר את הרכוש מבעליו, או גם לעשות קנינים. רוב הראשונים נקטו לחלק בין מה שהמלך גובה לעצמו שיש בכוחו רק להפקיר^[51], לבין דינים שהמלך קובע לעם שחלים גם כקנין גמור לקבוע למי שייך החפץ^[52]. אך שיטת רבינו יונה שגם הדינים שהמלך קובע לעם חלים רק בגדר הפקר וצריך לעשות קנין כדי לזכות בממון. במעדני ארץ פסק דלא כרבינו יונה^[53], ובחזון איש נראה שסבר כרבינו יונה^[54].

ב. כאשר המלך משנה כל שנה את גובה המיסים, כתב היד רמה^[55] שמלך שעושה כן הוא בגדר 'מוכס שאין לו קצבה' שהגמרא כתבה שאין בו דדמ"ד. אך דעת הרמב"ם שיכול המלך לשנות המיסים^[56]. (וברשב"ש (סימן ריב) כתב שאפשר שאין מחלוקת, וחילוק מנהגים הוא האם העם נתנו למלך זכות לשנות גובה המיסים).

ג. נחלקו הראשונים בדין חוקים חדשים שהמלך קבע. א: שיטת הרמב"ן וכן ס"ל לרוב הראשונים^[57]: שמלך יכול לחדש דינים רק במה שבסמכותו לחדש לפי המקובל בארצו. ובהסכמת העם יכול לחדש דינים^[58]. ב: שיטת המאירי^[59]: שהגם שאין למלך זכות לחדש, מ"מ מסתמא העם מקבלים גם דינים חדשים, ומכח קבלת העם מועיל דינים חדשים. ג: שיטת הרמב"ם בעל התרומה והאגודה^[60]: שיכול המלך לחדש דין חדש גם במה שלא היה נהוג כלל לפניו, כל זמן שהוא קובע דיניו על כולם בשווה.

ד. שיטת בעל התרומות^[61] שדדמ"ד נאמר רק בדברים שנוגעים אל המלך בעצמו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דדמ"ד, ומ"מ גם לשיטתו בדברים שנוגעים למדינה, כגון כבישים יש דדמ"ד, כיון שכבישים נחשב לדבר הנוגע למלך עצמו^[62]. אך הרמב"ן הרשב"א וכל הראשונים נחלקו^[63] שדדמ"ד נאמר גם בדין שבין אדם לחבירו.

בדעת הרמב"ם כתב הרב המגיד^[64] (ושאר הפוסקים הלכו אחריו), שדדמ"ד הוא רק בדברים של המלך וכבעל התרומות, ועל פי זה פסק השו"ע שאין דדמ"ד רק במה שנוגע למלך עצמו^[65], אלא שלפי ביאור הרב המגיד ברמב"ם, יש הרבה סתירות רבות בדברי הרמב"ם וכמו שכבר הקשו גדולי הפוסקים^[66]. ולכך נראה לבאר את הרמב"ם ע"פ שיטת רבותיו הר"י מיג"ש והרי"ף^[67] שגם הרמב"ם מודה לשאר הראשונים דינא דמלכותא הוא גם בדברים שבין אדם לחברו, וכן פירש בביאור הגר"א^[68] ע"פ הרמב"ם בפירוש המשניות^[69].

ז. דדמ"ד בדין שבין ישראל לישראל

א. בראשונים מבואר שלמ"ד שיש דדמ"ד גם בדין שבין אדם לחבירו, יש דדמ"ד גם בדין שבין שני ישראלים, אבל שיטת הש"ך^[70] (חו"מ עג ס"ק לט) וכן הסכימו קצוה"ח והנתיבות^[71] שאין דדמ"ד חל בדין שבין הישראלים כלל, שחס ושלום לבטל דיני התורה ולעשות כדיני הגוים, ורק בדברים שלא נתפרש דינם בתורה יש דדמ"ד גם בין ישראל לישראל ע"ש.

אבל דעת הראשונים^[72] ראשוני האחרונים^[73], הרמ"א הסמ"ע וביאור הגר"א^[74], עולה שגם בדבר שנתפרש דינו בתורה יש דדמ"ד בין הישראלים. וכתבו הראשונים שאין לחוש שיתבטל דין התורה, כי רק דינא דמלכותא הוי דינא, ואין דינא דהערכאות דינא^[75]. ולדינא מצינו מחלוקת בין אחרוני האחרונים^[76]. (ונראה שאם היו רואים האחרונים את דברי הראשונים הנ"ל לא היו פליגי, וצ"ע לדינא^[77]).

ב. כתבו הראשונים שדין המלכות הוי דינא ודין הערכאות לא הוי דינא, ונראה שגדר דיני המלכים הם הדברים שמסורים למלך לקבוע בהם, ודיני הערכאות הם הדברים שמסורים לערכאות לקבוע בהם את הדין. והטעם שדיני הערכאות לא הוי דינא שהעם מוסר למלך לקבוע את הדינים של התקנות לקיום הארץ, ולערכאות את הדינים שבין אדם לחבירו. וכאשר המלך פועל יותר ממה שמסרו לו העם הוא דינא דגזלנותא^[78], ולערכאות עצמם אין כח דדמ"ד.

ג. בזה"ז שבית המחוקקים קובע את כל הדינים, נראה שדיני המלכים הם הדברים שבמהותם שייכים למלכים, כגון דינים שיש בהם תקנה למדינה, שבזה העם נותן בזה סמכות למלכות לאכוף את דיני המלכות גם את הישראלים, אבל דינים רגילים הוי כדיני הערכאות, ואין בהם משום דדמ"ד^[79].

ד. כתבו הראשונים א: שדדמ"ד בדין שבין ישראלים נאמר רק בדברים שהמלכות מקפדת שיעשו גם הישראלים כדינם^[80]. ב: רק כשהעם מקנים זכות למלך לאכוף בדין זה את הישראלים לדין המלכות, חל דינא דמלכותא. אבל בדרך כלל אין העם מקנים זכות למלך לאכוף על ישראל לבטל כל דיני ישראל, ולכן אם כף לבטל כל דיני ישראל זה בכלל דינא דגזלנותא^[81]. אבל מעיקר הדבר במקום הסכמת העם בכח דדמ"ד לבטל דיני התורה, וע"כ במקום שהעם נותנים כח למלך יכול לבטל את דין התורה. וכמו שמצינו בראשונים שהדין של מומר הוא כדיני הערכאות שדדמ"ד^[82], וכן כתבו ראשוני האחרונים לגבי תקופת השמד בארץ ספרד שבטל אז דין התורה לגמרי^[83], ודלא כדעת הש"ך שהובא לעיל (ס"ק א).

ה.כתב הרשב"א שאף שבדרך כלל אנו מתנגדים לדיני המלך, וע"י זה אנו גורמים שהמלך לא יתקן את דיניו לישראל, שהרי אין המלך רוצה לאכוף את דיניו בכח. כל זה הוא דווקא בסתם דינים, אבל בדינים שיש בהם ענין של תקנה לעם (והם 'דיני המלכים'), כיון שעשיית התקנות למדינה הוא מתפקיד המלך, אין אנו מתנגדים לדיני המלך, וכאשר לא מתנגדים המלך מתקן את דיניו גם לישראל, ודדמ"ד. אבל רבינו יונה נחלק שלעולם מתנגדים לדיני המלך עד שיכפה את דיניו על ישראל^[84].

ו. למלך ישראל אין זכות לבטל דיני תורה כפי הנראה בעיניו, שגם מלך ישראל מחויב לדיני התורה, ולכן רק במקום תקנה אמתית יכול המלך לבטל את דיני התורה^[85].

ז. בהגדרה מתי יש דדמ"ד בדין שבין הישראלים יש הרבה דעות באחרונים (ונתבאר בסוף פרק מא ובפרק מב ע"ש). ומתבאר: שיש דדמ"ד גם בין הישראלים, ועל כן בדינים של תקנה גמורה, שזקוקים לתקנה מקבלים את התקנות מרצון, וחל בהם דדמ"ד^[86]. בתקנות שהמלך הגוי רואה בהם תקנות חשובות, ומתקן אותם גם לישראלים, אפילו שאין נראה כדבריו, עכ"פ כיון שמתפקיד המלכות לקבוע תקנות, מקבלים את תקנות, גם בלי שהמלכות תכוף אותם על הישראלים^[87]. (אבל מלך ישראל כפוף לדיני ישראל, ורק במקום תקנה גמורה הוי דדמ"ד).

ח. כיום יש הרבה דינים שביסודם הם דיני תקנה, אלא שהמלכות אינו רוצה לאכוף דינה בדין שבין הישראלים^[88], אבל חשוב מאוד למלכות שיעשו בדינים אלו כדינה, מצד תקנת השוק והעם, ונראה שבדינים אלו יהיה דדמ"ד. דוגמאות לדינים אלו: חלק מחוקי העבודה שגורמים כדאיות לצאת ולעבוד עבור התנאים הטובים שיש לעובדים, וכן חוק הפנסיה שהרי מי שלא יקבל פנסיה כראוי, יצטרכו לסייע לו לעת הצורך. וכן יש הרבה חוקים שקשורים בכלכלה, והם גורמים להצלחה הכלכלית של כלל בני המדינה, ויש תמיד לעיין בכובד ראש לבדוק היטב האם ראוי להיות בחוקים אלו דדמ"ד.

ח. דינא דגזלנותא אינו דינא

א. הסכמת כל הפוסקים שדינא דגזלנותא אינו דינא^[89].

ב. גדר 'דינא דגזלנותא': כשהמלך קובע דינים בדרך שלא ניתנה לו סמכות מהעם^[90], וכגון שקובע דינים שנחשבים בעיני אנשי דורו לחוקים לא ישרים. גדר זה מתבאר על פי מה שהוכח שלדעת כל הראשונים דינא דמלכותא חל גם מכח קבלת העם, ודיני גזילות העם לא קיבלו על עצמם.

ג. יש דברים שלאדם הפשוט הם גזל גמור, אבל למלך מותר מטעם שכך היא הנהגת המלכים, והעם נותנים למלך כח לעשותם^[91]. כגון לגבות את כל הקרקע בשביל חוב מועט של מיסים^[92], לאכוף אדם שחייב מיסים לעבד^[93], לגבות את חוב כל העיר מאדם אחד, ולמנות אותו לגבות הכסף בחזרה לעצמו מכל בני העיר^[94]. וגם בדברים כאלו גדר דינא דגזלנותא תלוי בכל ארץ וארץ ובכל דור ודור^[95].

ד. לחייב את הישראלים להאמין למי שהוא חשוד ע"פ דין תורה, וכגון להאמין לערכאות, בכלל דינא דגזלנותא^[96].

ה. כאשר המלך מפלה בין עם לעם, ובין עיר לעיר, יש מחלוקת ראשונים האם הוא דינא דגזלנותא^[97], אבל כאשר המלך מפלה אדם בודד לרעה לכו"ע הוי דינא דגזלנותא^[98]. הרמ"א פוסק שדדמ"ד שנקבע רק על היהודים מהני^[99].

ו. לאכוף על היהודים לדון בדיני הממונות כדיני הערכאות שלא במקום תקנת המדינה זה דינא דגזלנותא, שאין העם נותנים כח למלך לאכוף על היהודים לדון בדיני הגוים. אבל במקרים שהעם נותן כח למלך כגון במומר^[100] או בתקופת השמד שבארץ ספרד^[101], בכח דדמ"ד לבטל כל דיני התורה בדיני הממונות.

ט. דינא דערכאות לאו דינא, והדין בדיעבד במי שירד לערכאות

א. כתבו הראשונים שאף שדדמ"ד, דינא דערכאות לא הוי דינא, שאם תאמר שדין הערכאות ג"כ הוי דינא, אתה מבטל את כל דיני התורה לעשות כדיני הגוים^[102].

ב. והטעם שכיון שהישראלים מקפדים שלא לבטל את דיני התורה, אין המלך כופה אותם לעשות כדיני הערכאות. ואף אם המלך רוצה לאכוף על ישראל את דיני הערכאות, אין לו סמכות, שהעם לא נותן כח למלכים לאכוף על הישראלים דינים אחרים שלא במקום תקנת המדינה, והוי דינא דגזלנותא.

ג. בימינו שבית המחוקקים קובע את כל הדינים כולם, נראה להגדיר שדיני הערכאות הם הדינים שבין אדם לחבירו, ודיני המלוכה הם הדינים שהם לתקנת המדינה, שבהם דרך המלכים להקפיד שכל העם יעשה כדיניו^[103].

ד. בדיעבד אחרי שישראל הוריד את חברו לדון בערכאות, שיטת רבינו יונה שאף שהוא בר שמתא חייב חברו לשלם לו כפסק הערכאות דדדמ"ד, שהמלכות מקפדת שלא יבטלו את דין הערכאות^[104]. אבל רבינו יצחק ב"ר פרץ כתב שכאשר בי"ד פוסקים להחזיר את הדין אין המלכות מקפדת, שאין המלכות רוצה לאכוף את הישראלים לדינה, ורק שכיון שבי"ד קונס את התובע שלא להחזיר את דינו לכן הוי דדמ"ד, שהמלכות פוסקת את דינה גם לישראל כאשר אין בזה כפיה נגד דיני ישראל, וכאן בי"ד אינם מקפדים^[105] (ועיין לקמן ס"ק ה).

אך התשב"ץ כתב שלעולם אין המלכות מקפדת גם על הבעלי דינים עצמם שיעשו כדין ישראל, ולכן אין חיוב לנתבע לשלם לחבירו כפסק הערכאות^[106]. ונראה שהפוסקים הנ"ל לא נחלקו ביסוד שדדמ"ד תלוי בהקפדת המלכות, אלא מחלוקתם מתי המלכות מקפדת. וכיון שהכל תלוי בהקפדת המלכות, בזה"ז שאין המלכות מקפדת כלל על קיום דינה, כששני הצדדים מסכמים לעשות כדיני ישראל, אין כאן דדמ"ד, ויש לעשות כדיני ישראל. וגם בדיעבד אם הוריד אדם אם חברו לערכאות, והפסיד בדינו, אינו חייב לשלם כדינם, וצריכים לחזור ולדון בדיני ישראל, וצ"ע^[107].

ה. כתב רבינו יצחק ב"ר פרץ (לפי שיטתו בס"ק ד) שבי"ד קונסים את מי שהלך מרצונו לערכאות, ולא מחזירים את דינו וממילא הוי דדמ"ד, והרמ"א הביא את דבריו לדינא. וכבר נתבאר שדעת הרמ"א שיש דדמ"ד בדין שבין הישראלים. וא"כ דבריו הם כפשוטם, אבל האחרונים כיון שלמדו בדעת הרמ"א שאין דינא דמלכותא בישראל, ביארו דבריו שהקנס הוא שלא מחזירים את הדין, אבל אין דדמ"ד יכול לחול כדין נגד דין התורה, וע"כ הוא עדין חייב לשלם לשני את חיובו לפי דיני תורה^[108], השו"ע כתב בבית יוסף שהמרדכי נחלק על הקנס שחידש רבינו יצחק ב"ר פרץ, ולכן בשו"ע השמיט דין זה לגמרי^[109].

ו. אם הזוכה בערכאות מבקש לקבל את הכסף שפסקו לו הערכאות, אע"פ שהוא מחוייב נדוי ושמתא על מה שהלך לערכאות, וגם אסור לו לתבוע ממון זה^[110], עכ"פ לנתבע יש חיוב גמור לשלם הכסף כפסק הערכאות, כיון שלאחר הירידה לערכאות המלכות מקפדת שיעשו כדינה, והוי דדמ"ד. ונראה שגם בזה"ז המלכות מקפדת שיעשו כערכאות (כאשר הזוכה בערכאות דורש שיעשו כפסק הערכאות)^[111].

ז. כאשר שני בעלי הדין ירדו מרצונם לדון בערכאות, שיטת הרמ"א שפסק הערכאות חל עליהם, ואין בדבר משום גזל, כיון שקיבלו עליהם את דיני הערכאות. דאין איסור לבצע את פסק הערכאות, אלא לדון בערכאות, וכן נראה שיטת הגר"א. אבל בשו"ע כתב שאין לעשות כדין שפסקו הערכאות, כיון שסבר שיש איסור גם לעשות כפסק הערכאות, וכן סברו המהרי"ט והש"ך. ובתומים נשאר לדינא בצ"ע^[112].

ח. כאשר שני בעלי הדין מסרו האחד את השני לערכאות, ולא קיבלו עליהם מרצון את דיני הערכאות, כתב המרדכי שבי"ד מחזירים את דין הערכאות לדון כדיני ישראל, ונראה שכן הוא גם לפי שיטת הרמ"א (שהובא בס"ק ה), דכיון ששניהם מסרו, אין לנו את מי לקנוס, ויש לבי"ד להחזיר הדין לדין תורה^[113].

י. בתי משפט, ומינוי דיינים ע"י המלך

א. בית משפט גבוה שהכרעותיו מחייבות את הערכאות הרגילות, ופסיקותיו מוסכמות ע"י בית המחוקקים כחלק מפרשנות החוק, וכגון הבג"ץ באר"י, יש להכרעותיו בפרשנות החוק כח דדמ"ד, כיון שהוא שליח של המלכות לפרש את החוק. אבל לא ערכאות רגילים אין להם כח מהמלכות לקבוע את גדרי החוק^[114]. וכ"ש שאין לסמוך עליהם במקום שיש להסתפק בגדר החוק, שהרי גם אצלם שופטים אחרים יסבירו את החוק באופן שונה^[115]. ונראה שגם לבי"ד אין אפשרות לקבוע את גדר החוק במקום של ספק, שהרי גם הם לא הוסמכו לכך ע"י המלכות^[116]. אבל יש כח לבי"ד לומר שלדעתם אין כאן ספק, וזה הוא פירושו של החוק. (וכמו שיש כח לבי"ד לפרש כל שטר על פי דעתם).

ב.שיטת הריב"ש שהמלך יכול למנות דיינים לישראלים, וכי מעיקר תפקיד המלכות לדאוג למערכת השיפוט^[117]. אבל התשב"ץ סובר שכיון שהישראלים מסתדרים לבדם, אין למלכות להתערב לקבוע מי יהיה דייניהם^[118]. ורוב האחרונים פסקו כהריב"ש^[119]. עוד חידש הריב"ש שדיין שנקבע ע"י המלכות, אם טעה בדינו והזיק פטור מלשלם, כיון שהוא דן ברשות המלך, ודינו כדין דיין שמונה ע"י ריש גלותא. אבל התשב"ץ חולק שהדין חייב לשלם הנזק, ונחלקו בזה האחרונים לדינא ^[120].

יא. דדמ"ד בדין הפלילי

א. יש למלכות סמכות להעניש גנבים רוצחים ושאר פושעים כדי למיגדר מילתא, ודין זה נאמר בין במלך ישראל^{^[121]} בין במלך גוי^{^[122]}.

ב. לכתחילה גם את הדין הפלילי יש לדון בבי"ד ישראל כדי שלא ליקר שם אלהיהם^{^[123]}, אבל כאשר אין אפשרות לדון את הדין הפלילי בבי"ד ישראל, מותר ללכת לערכאות של גוים, ובלבד שיקבל רשות מבי"ד ישראל, וכמו שצריכים ליטול רשות מבי"ד בכל ירידה לערכאות.

ג. שיטת רוב אחרונים להתיר למסור למלכות את הפושעים, אפילו שיש חשש שייענשו יותר ממה שראוי לענוש לפי דין התורה, ובלבד שלא יהיה חשש שידונו אותם למיתה^{^[124]}, וכן משמע בתשובות הרשב"א^[125]. אבל יש מהאחרונים שחייבו שנדע שלא יענישו המלכות ביותר ממה שראוי להעניש ע"פ הדין התורה^{^[126]}.

ד. גם האחרונים שהתירו למסור עבריין למלכות אפי' שמענישים יותר ממה שראוי לענוש לפי התורה, כאשר יש חשש לעונש מיתה יש איסור ממידת חסידות^{^[127]} (והני מילי כאשר יש צדק בדין המלכות שאחרת אין כאן 'דין' אלא סתם רציחה וגזילה), ולכאורה נראה שבאופן שגם בי"ד ישראל היו הורגים מצד סברת מגדר מילתא, מותר למסור ואין בדבר איסור של מידת חסידות^{^[128]}.

ה. גם כאשר יש היתר של 'עביד אינש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא'. שיטת הרמ"א ע"פ תרומת הדשן שלא יעשה דינא לנפשיה ע"י ערכאות כי מכוער הדבר^{^[129]}. אומנם גם לפי הרמ"א כאשר יש התר מבי"ד ללכת לערכאות אין חשש דמכוער הדבר, ושרי^{^[130]}. אמנם מהראשונים מוכח שלא חששו למכוער הדבר בירידה לערכאות במקום שהותר לעביד אינש דינה לנפשיה, וכן כתבו האחרונים^{^[131]}, גם תרומת הדשן עצמו לא כתב שיש חסרון של מכוער הדבר, אלא רק במקום שבי"ד פסקו 'דכל דאלים גבר', והוא בא לגבור ע"י הערכאות, ויש לדון שמא במקום של 'עביד אינש דינא לנפשיה' מודה תרומת הדשן לראשונים, ודלא כפי מה שלמד הרמ"א בשיטתו^{^[132]}.

ו. מי שלא מזיק בגוף או בממון אלא רק מצער בדברים, לא הותר למסרו למלכות^{^[133]}. אבל מי שמצער את הרבים, אפילו בדברים לחוד, מותר למסרו למלכות^{^[134]}.

ז. בכח המלכות לדון בדין הפלילי ע"י אומדנא גמורה, ואין צורך בעדים או ראיה גמורה^{^[135]}.

ח. כאשר המלכות מוסרת כח לבי"ד לדון בדין הפלילי, אין צריכים דווקא דיינים הכשרים לדון^{^[136]}.

ט. מותר לייסר אדם שחושדים בו שפשע כדי שיודה במעשיו^{^[137]}.

י. מי שאינו מזיק לציבור אף שהוא חייב מיתה כגון מורד במלכות, אפילו אם כאשר לא נמסרו למלכות תהרוג המלכות נפשות רבות מישראל, אין התר למסרו למלכות. אבל אם ייחדהו הגוים למיתה, אם יש חשש למיתת רבים מישראל מותר למסרו למלכות, אלא שאין זה מידת חסידות^{^[138]}.

יא. מי שלא משלם מיסים למלכות, כתב בשבט הלוי שמותר למסרו למלכות כיון שאין חשש מיתה, אלא שאין זה ממידת חסידות^{^[139]}. ונראה שטעמו מצד שאין הוא גוזל באופן ישיר מהציבור אלא רק מהשלטון, וצ"ע^{^[140]}. ושיטת האגרות משה שכיון שיש חשש שיענישו יותר מדין התורה, אסור למסרו למלכות^{^[141]}. ונראה שמחלוקת זו היא לשיטתם שהובא לעיל ס"ק ג.

יב. בזה"ז אין אפשרות לדון את הדין הפלילי בבי"ד ישראל, ולכן הורו הפוסקים למסור גנבים ופושעים למשטרה, וכן התירו למסור אדם שמתעלל בילדים למשטרה. ובכדי למנוע מראש את הגניבה או הגזילה בוודאי שמותר למסור למשטרה, אלא שאם אפשר להתרות בו תחילה שיפסיק ממעשיו הרעים, בודאי יש לעשות כן^{^[142]}.

יג. אין להשתדל להוציא מבית הכלא מי שנענש מחמת שהזיק לרבים^{^[143]}.

יב. דדמ"ד בארץ ישראל ובדמוקרטיה

א. הסכמת הפוסקים שגם במדינה דמוקרטית יש דדמ"ד^{^[144]}.

ב. לשיטות הראשונים שדדמ"ד מכח בעלות המלך על הקרקעות^[145], אין דדמ"ד בארץ ישראל, שהרי אינה שייכת למלכים אלא לכל עם ישראל. אבל לשאר הטעמים בדדמ"ד^[146], וכגון מצד קבלת העם את המלך או חוקי המלך, אין לחלק בין אר"י לחו"ל ובשניהם חל דדמ"ד^{^[147]}.

ג. לשיטות הראשונים הנ"ל שדדמ"ד מכח בעלות המלך על הקרקעות, גם למלך גוי אין באר"י דדמ"ד, אבל למלך ישראל בחו"ל יש דדמ"ד, דכל הטעם שאין באר"י דדמ"ד הוא לא דין במלך ישראל, אלא דין באר"י שהיא שייכת לעם ישראל ולא למלכים^{^[148]}.

ד. בדעת הרמב"ם והשו"ע כתבו האחרונים שיש דדמ"ד גם בארץ ישראל^{^[149]}. וברמ"א^[150] הכריע שדדמ"ד אינו מכח הבעלות המלך על הקרקעות ולפיכך יש דינא דמלכותא גם במטלטלין, ולפי זה גם באר"י יש דדמ"ד^{^[151]}, לפי שאין דדמ"ד מחמת בעלות המלך בקרקע הארץ. אך לפי מה שנתבאר בפרק מט דמה שהכריע הרמ"א שאין טעם דדמ"ד מחמת בעלות המלך על הקרקעות, מפני שהכריע כפוסקים שיש דדמ"ד גם במטלטלין, אם כן יש לומר שאילו היה רואה לשיטת הרשב"א שדדמ"ד מחמת בעלות המלך על הקרקעות, ואע"פ כן יש דדמ"ד במטלטלין, שמא היה מכריע כשיטתו, ואין דדמ"ד בא"י^[152].

ה. בימינו שהשלטון באר"י בידי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, נחלקו הפוסקים האם שייך דדמ"ד^{^[153]}, אמנם מהמלך אחאב מוכח, שגם במלך חוטא יש דדמ"ד^{^[154]}.

ו. גם להראשונים שאין באר"י דדמ"ד, יש כח לחוקי המלך ישראל מצד 'פרשת מלך ישראל' שנאמרה ע"י שמואל הנביא^{^[155]}, והנפק"מ בין פרשת מלך ישראל לדדמ"ד, כמה כח ניתן למלכים לגבות מיסים, אבל במה שנוגע לתקנת העם, יש למלך ישראל כח כמו למלך גוי. ועוד נפק"מ בין דינא דמלכותא לפרשת המלך, שדין דדמ"ד תלוי בדיני המלכים שבאותה מדינה, שזכויות אלו העם נותנים למלכם, אבל מלך ישראל לא הותר אלא כפי המבואר בפרשת המלך^{^[156]}. ובראשונים מבואר שהתורה לא התירה למלך ישראל כמו שהיה מקובל בזמן הקדום לתת כח רב למלכים, ע"ש.

ז. בתורה נאמרו דינים מי ראוי להבחר למלך, ואע"פ כן מצינו שגם מלך פסול כאחאב כיון שהעם בחר בו למלכם, יש לו כל דין פרשת מלך ישראל, וכ"ש כאשר המלך עצמו הוא כשר, אלא שדרך בחירתו נעשתה בפסול, שיש לו דין פרשת מלך ישראל^{^[157]}.

ח. לדינא עיין בפרק נא ח"ב שהובא שם את שיטת פוסקי דורינו. ולפי מש"כ לעיל (ס"ק ד) מבואר שלספרדים שפוסקים כהשו"ע אין לחלק בין אר"י לחו"ל, אבל לאשכנזים נראה שהוא ספיקא דדינא. ולעיל (ס"ק ה) נתבאר שאין לחלק שבמלך חוטא אין דדמ"ד.

ט. אף אם נאמר כשיטת הראשונים שאין דדמ"ד באר"י, מ"מ יש בא"י כח למלך ישראל מצד 'פרשת מלך', וחיוב מיסים מצד 'טובי העיר' 'וכופים בני העיר', וכן מצד שבזה"ז המדינה זה קופת השותפים, שכל מי שנהנה ממנה צריך לשלם כפי תנאי השותפות, ועיין בכל זה להלן.

יג. כח השלטון מצד טובי העיר

א. יש רשות לטובי העיר להעניש ולקנוס למי שעובר על תקנות בני העיר^{^[158]}, וכן להעניש גנבים ופושעים, וכפי שיש כח למלכות בדין הפלילי הוא הדין לטובי העיר^{^[159]}.

ב. נחלקו הראשונים האם בסמכות רוב בני העיר לקבוע תקנה חדשה בלי הסכמת כל בני העיר^{^[160]}.

ג. תקנות בני העיר חלות בלי קנין, ונחלקו הראשונים בטעם שאינם צריכות קנין, יש שפירשו מצד שיש לבני העיר כח הפקר בי"ד, ויש שפירשו שבהנאה שבהשתתפות בתקנה לטובת כולם, גמרי ומקני ההדדי^{^[161]}.

ד. ז' טובי העיר שנבחרו ע"י הציבור הם ככל הציבור לכל עניני העיר^{^[162]}, וא"כ לדעת הראשונים שדי ברוב בני העיר, די גם ברוב מתוך ז' טובי העיר.

ה. כאשר יש חכם בעיר שעוסק בצורכי העיר, צריכים טובי העיר לקבל את הסכמתו לתקנה^{^[163]}, אבל כאשר כל בני העיר ממש מסכימים לתקנה אין צריכים להסכמתו^{^[164]}.

ו. כאשר טובי העיר פועלים מחמת נגיעות אישיות ולא לטובת בני העיר, אין להם כח טובי העיר^{^[165]}. כמו כן גם לטובי העיר יש לתקן תקנות רק במקום צורך בני העיר, ולא בגלל שח"ו דיני התורה אינם מספיק ישרים בעיניהם^{^[166]}.

ז. כיון שניתן לטובי העיר כח הפקר בי"ד, צריכים שיהיו טובי העיר כשרים לדון שלא יהיו קרובים זה לזה^{^[167]}. אלא א"כ קבלהו עליהם בני העיר להכשיר פסולים^{^[168]}. ויש לדון בזה"ז שכדי שיהיה שלטון מסודר, ולא איש את רעהו חיים בלעו, בדיעבד גם יראי ה' מקבלים את השלטון של היהודים שאינם שומרי תו"מ, האם זה נחשב לקבלת פסולים לטובי העיר, ובשבט הלוי כתב לדינא שאין בזה דין דטובי העיר^{^[169]}.

ח. גם לבני אומנות אחת (כגון הספרים או נגרים) יש כח לתקן תקנות על בני אמנותם, ולאכוף את תקנתם על בני האומנות^{^[170]}. ולכך יש לארגוני עובדים שבימינו כח, כיון שכופים בני אומנות זה את זה.

ט. מן האחרונים שכתבו שגם לראשונים שסברו שבדין כח בני העיר די הסכמת רוב בני העיר כדי לקבוע תקנה חדשה, מ"מ בבני אומנות לכו"ע צריכים את הסכמת כל בני האומנות^{^[171]}. ונראה שבזה"ז מי שמצטרף לארגון עובדים, מקבל על עצמו כתקנה כללית שהכרעת הרוב תקבע לכל בני האומנות.

ט. בבני אומנות לא מצינו בפוסקים שצריך שלא יהיו קרובים או פסולים, ונראה הטעם לפי שאין הם משתמשים לקבוע תקנות ע"פ רוב נגד המיעוט או לדון בדין הפלילי^{^[172]}. ושמא הוא הדין בטובי העיר שבדברים פשוטים בניהול העיר שאין צריך להם תקנה חדשה, יש להם כח דטובי העיר גם לקרובים או פסולים, אלא שבשו"ת שבט הלוי סתם בדבריו שלעולם אין בעיר שיש בה פסולים לדון כח דטובי העיר^{^[173]}.

יד. כח השלטון מצד כופים בני העיר זה את זה

א. בזמן הגמרא המיסים היו נגבים עבור המלך עצמו לעשות בכסף כרצונו, והמלך היה משתמש בכספי המיסים גם לצרכיו הפרטים, אבל בזה"ז המיסים נגבים לטובת העם ולצרכיו, ולכך יש לדון את חיוב המיסים בימינו מצד דין כופין בני העיר זה את זה, וכמבואר במשנה ובבריתא שיכולים בני העיר לאכוף זה את זה לעשות את כל צורכי העיר^[174]. טעם הכפיה מצד שכן תקנת העולם^[175].

ב. דין כופים בני העיר אינו רק בתשתיות כגון החומה והרחובות, אלא גם לשאר צורכי העיר, כגון לבנין בית כנסת מקווה, לקנות ספרים לתלמידי חכמים, ולא רק בצרכי מצווה, אלא הוא הדין שאר צרכים משותפים כגון בית לאופים ואולם חתונות. כמו כן כופים בני העיר זה את זה גם על מצוות הצדקה לעניי העיר^{^[176]}.

ג. בדין של כופים בני העיר זה את זה יש חילוק: שבדברים הכרחיים וכל עיר ועיר זקוקה להם, אפילו יחיד אוכף את כל בני העיר לעשותם, אבל דברים לא הכרחיים, צריך את הסכמת כל בני העיר, ובדברים שהם צורך שאינו גמור, צריך את הסכמת רוב בני העיר כדי לאכוף על כולם^{^[177]}.

ד. בהוצאות של צורכי העיר חייבים להשתתף כל בני העיר, גם מי שלעולם לא יהנה מתשמיש מסוים חייב להשתתף בתשלומו, כן כתבו רוב האחרונים^{^[178]}. אבל שיטת החתם סופר שכדי לחייב להשתתף צריך שכולם יהנו ואפילו בהנאה מועטת^{^[179]}.

ה. כתבו האחרונים שאשה אינה צריכה להשתתף בקנית אתרוג לעיר, כיון שאין לה שום תועלת ממנו, וכן מצאנו בתלמידי חכמים שנפטרו מחיוב תשלום על בנית החומות, כיון שאינם צריכים שמירה. וזה לכאורה דלא כמש"כ רוב האחרונים שגם מי שלא נהנה מהתשמיש חייב להשתתף בתשלום שלו, ונראה שהגדר הקובע הוא שכאשר יש קבוצה מוגדרת שאין לה שייכות כלל לאיזה תשמיש הם פטורים, אבל אדם בודד או מי שיש לו שייכות בעצם לתשמיש אלא שעתה אינו זקוק לתשמיש, הרי הוא בכלל בני העיר להתחייב בכל ההוצאות. ולכך נשים לגבי אתרוג נחשבים כקבוצה שאין לה שייכות לאתרוג, וכן תלמידי חכמים הם קבוצה נפרדת, ולכן הם נפטרים מחיובי שמירה. וכן מצאנו במהר"ם אלשיך שפטר ת"ח מתשלום שכר מורי הוראה של העיר^{^[180]}, וצ"ע^{^[181]}.

ו. צורת הגביה מבני העיר, תבואר בע"ה להלן בנידון 'צורת חלוקת נטל המיסים לפי התורה', ע"ש.

טו. חיוב תשלום מיסים

א. למלכות יש כח לגבות מיסים בין מצד "דדמ"ד" בין מצד "פרשת מלך ישראל"^{^[182]}.

ב. גם לסוברים שאין בימינו דדמ"ד או פרשת מלך ישראל, בגלל שהשלטון באר"י אינו ע"י שומרי תו"מ^[183], מ"מ יש חיוב לשלם מיסים מצד דין 'כופים בני העיר זה את זה', ומטעם זה יש לחייב להשתתף בכל צורכי המדינה, חוץ מדברים שהם לא מאוד נצרכים, שבהם צריכים את הסכמת רוב בני המדינה וכנ"ל^{^[184]}.

ג. הסכמת הפוסקים שהמיסים בזה"ז שנגבים מבני המדינה ומבני העיר הם בגדר ממון שותפים^{^[185]}, כיון שממנו לוקחים כסף לממן את כל צורכי השותפים, כגון בית חולים, כבישים, פינוי אשפה, תחבורה, חינוך, משטרה, כבוי אש ועוד. ולפיכך מי שמשתמש בשירותי המדינה והעיר, ולא משתתף בתשלום לקופת השותפות, הרי זה גזלן גמור.

ד. אלא שיש לדון לפטור ממיסים מכמה טעמים^{^[186]}. א: שחלוקת תקציב המדינה לא שווה, שיש שמקבלים פחות משאר התושבים, אמנם גם אם טיעון זה נכון, אין זה התר להפטר מכל חיוב המיסים, כי אם רק כנגד חלק התקציב שעושקים ממנו, ועיין בנספח ג' שכמעט כל התקציב מתחלק באופן שווה, ורק בפחות מ5% יש לדון, ומאוד קשה לברר דבר זה. ב: המלכות עצמה לא מקפדת שישלמו מיסים בשלמות, כי היא יודעת שהרבה מבריחים מיסים, וטעם זה נראה נכון ברווחים קטנים מאוד, או ברווח קטן חד פעמי, אבל בשאר דברים הציבור מקפיד שישלם כל אחד חלקו. ג. יש טוענים שכיון שיש הרבה שאינם משלמים מיסים כחוק, למה רק הם יצטרכו לשלם, והנה זה בוודאי לא מהווה טעם להפטר מכל חיוב מיסים, אלא רק כנגד הסכום שאחרים לא משלמים. ועוד נראה שכל טעמים הללו להפטר ממסים שייכים רק בחיוב שיש מכח דינא של 'כופים בני העיר' או 'קופה משותפת', אבל חיוב מיסים מכח דדמ"ד או פרשת מלך, כל שאין גביית המיסים בגדר דינא דגזלנותא, גם מי שנהנה פחות מאחרים חייב לשלם באופן מלא כדין המלכות. וכן כל הצד להפטר ממיסים מטעמים אלו, שייך דווקא באנשים עשירים ולא בבינונים ועניים כמו שיתבאר בסמוך. בטעמים נוספים לפטור ממיסים, מצד הפקעת הלוואתו בגוי, ומצד שהמדינה לא גובה המיסים כדין התורה, ומצד פטור תלמידי חכמים ממיסים ומשמירת העיר נדון בע"ה לקמן, ע"ש.

טז. צורת חלוקת נטל המיסים לפי התורה

א. בפרק זה נדון על צורת חלוקת נטל המסים לפי התורה, ואף שמלך גוי יכול לגבות כמה שירצה כל שאין בגביתו משום דינא דגזלנותא^{^[187]}, למלך ישראל אין התר לשנות מדיני התורה שלא במקום תקנה^{^[188]}, וכן לפי הדעות שבאר"י אין דדמ"ד, וכל הזכות לגבות הוא מכח דין כופין בני העיר, יש לברר כיצד הוא חלוקת נטל השתתפות של בני העיר בצורכי העיר לפי דין התורה.

ב. ענין זה נתבאר בפרק נז, וזה סיכום הדברים^{^[189]}: א: השבחת התשתיות כגון כבישים גשרים ומבני ציבור, העשירים צריכים לשלם יותר מהעניים, לפי שהעניים פחות נזקקים לתשתיות טובות, וע"כ חצי מעלות צרכים אלו גובים לפי נפשות, שבגביה לפי נפשות הרי העני משלם כמו העשיר, וחצי מהעלות לפי הממון שבו העשיר משלם יותר מהעני. ב: אבל בתי חולים, כבוי אש, תשתיות חשמל ומים וכל הצרכים הבסיסים, וכיוצא בזה, על כולם לשלם בשווה כי צורך כולם שווה בזה. ג: הוצאות ביטחון על כולם לשלם בשווה כיון שיש חשש נפשות, חוץ מתלמידי חכמים שנבאר את דינם להלן. ד: הוצאות רווחה ועזרה סוציאלית, אף שההנאה היא לעניים, הגבייה היא לפי ממון, ועל העשירים לשלם יותר מהבינונים שבצדקה הכלל: "לפום גמלא שחינא". ה: בהוצאות חיזוק כלכלת המדינה אע"פ שבדרך כלל העשירים ירויחו יותר כסף מהחיזוק הכלכלה, גם העניים זקוקים להשקעה זו, ועל כולם להשתתף בשווה. ו: מיסים לצורכי מצווה, בדבר של הידור אין להטיל על העניים, שהידור הוא צורך עשירים, ובדברים שהם עיקר צורך המצווה, על עניים לשלם כעשירים, ובדברים שיש בהם חלק הידור וחלק עיקר צורך המצווה, הגביה חצי לפי נפשות וחצי לפי ממון. ז: גם בדברים שצריכים לגבות לפי נפשות, כתב הרשב"א שכאשר אין לעניים כסף, גובים גם לפי ממון, כיון שכופים על הצדקה.

ג. כאשר לא גובים את המיסים לכל מטרה ומטרה מהנ"ל בנפרד, בכדי לגבות כדין התורה, צריך לבדוק בתקציב הוצאות המדינה כמה בערך חלק כל אחד משלושת סוגים הנ"ל של לפי נפשות, לפי ממון, ולפי שניהם, ולפי זה לקבוע כמה מיסים יש לעניים לשלם כמה לבינונים וכמה לעשירים.

ד. כפי שנתבאר בנספח ג' לדוגמא בשנים 2011/12 74% מנטל המס הישיר במדינת ישראל שלמו העשירון העליון, ובמס העקיף 31% שלמו שני העשירונים העליונים של המדינה, כלומר שאפילו הבינונים כמעט ולא השתתפו במס הישיר ובמס העקיף שלמו את חלקם כ10% כל עשירון. לפי ההלכה הרי שברוב הוצאות המדינה יש לשלם בשווה לפי נפשות, כמו חינוך, בריאות, ביטחון, תשתיות. וא"כ היה על הבינונים והעניים לשלם הרבה יותר מיסים מאשר הם משלמים היום במדינות דמוקרטיות.

ה. העולה שהבינונים והעניים משלמים מיסים פחות מחלקם ע"פ ההלכה, ומטעם זה נראה שגם אם יש כמה טעמים להפטר ממיסים, כגון בטענה שהמדינה מפלה אנשים לרעה, או בטענה שהרבה אנשים לא משלמים חלקם במיסים ואין אנו צריכים לממן אותם, זה נכון דווקא בעשירים שמשלמים את חלקם ואפי' יותר מכך, אבל הבינונים ועניים שמשלמים פחות מחלקם, אין טעם לפוטרם שהרי כפי החלק שהם נתנו הם מקבלים, ואין הם משלמים בעבור אחרים כלל.

וכל מה שיש להסתפק הוא בעשירים, שאם נצדד להלכה שהחיוב במיסים הוא מצד דדמ"ד או פרשת מלך, אין מקום לשאלה, הרי הלך יכול לחייב את העשירים ולפטור את הבינונים במקום תקנה. אבל בחיוב לשלם מצד כופים בני העיר, מה שהעשירים משלמים יותר מחלקם בעבור העניים, זה מפני כפיה על חיוב צדקה, אבל מפני מה צריכים העשירים לשלם עבור הבינונים. ושמא אפשר לחייבם עפ"י חידוש החתם סופר שבדבר של תקנה לכו"ע אמרינן דדמ"ד גם באר"י, כיון שאנשים מקבלים עליהם ענינים של תקנה, ונאמר שגם העשירים מקבלים את צורת חלוקת נטל המיסים, וצ"ע.

יז. הפקעת הלוואתו בחיוב מיסים לגוים

א. נחלקו הראשונים אם ההתר הפקעת הלוואתו נאמר בחיוב מיסים למלך גוי. שיטת הר"ן והרא"ש שגם במיסים נאמר ההתר של הפקעת הלוואתו^{^[190]}. ושיטת הרמב"ם והטור שבמיסים אין התר הפקעת הלוואתו^{^[191]}. בשו"ע פסק כהרמב"ם, והרמ"א כתב שאם אדם בא להפקיע את המיסים, אין למוכס לאכוף אותו ליתן, שיש לחוש לשיטת הר"ן והרא"ש^{^[192]}.

ב. הטעם שאין להרמב"ם התר הפקעת הלוואתו, כתבו האחרונים שבמקום דדמ"ד לא נאמר התר זה^[193], או מצד שהמלך נחשב למוחזק בכל הנכסים שבארצו, ועל כן אין זה נחשב הפקעת הלוואתו אלא גזל המלך^[194].

ג. ולפיכך לספרדים שפוסקים כשו"ע אין התר שלא לשלם מיסים, אבל לאשכנזים כיון שהרמ"א נסתפק לכאורה הוא ספיקא דממונא ולקולא, אלא שנראה שגדר ספק זה הוא ספיקא דאיסור ולא ספיקא דממונא, כיון שהממון ודאי של הגוי, והשאלה היא האם מותר להפקיע הממון ממנו, וספיקא דאיסורא לחומרא. אמנם לפי מה שנחלקו הפוסקים אם גזל עכו"ם הוא איסור דאוריתא או דרבנן, ויש שסברו שגזל עכו"ם אסור רק מדרבנן, א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא^{^[195]}, אלא שכל פוסקי זמנינו האגרות משה, והשבט הלוי, והמשנה הלכות, פסקו למעשה כדבר פשוט שיש איסור גמור להבריח את המיסים בזמנינו, ושמא סברו להלכה שגזל הגוי הוא איסור תורה, או משאר טעמים דלקמן.

ד. בימינו שהמיסים נגבים בעבור צורכי התושבים עצמם, אפשר לאכוף לשלם את המיסים מצד "כופים בני העיר", וגם בעיר שיש גויים, היהודים חייבים להשתתף בתשלום צורכי בני העיר, ואי אפשר להפקיע חיובם לעשות צורכי העיר בטענת הפקעת הלוואתו, שהרי יש כאן דין כפיה לעשות את צורכי העיר, ולא רק גבית חוב הלוואה. ועוד שכיון שהמיסים נגבים בעבור התושבים, הרי הוא מפקיע את חיובו לשאר הישראלים שחיים באותה עיר ומדינה. ועוד שכיון שכל אחד בהכרח נוטל תשמישים מהקופה הציבורית, מי שלא משלם עובר באיסור גזל גמור, ואין כאן רק הפקעת הלוואתו.

ה. ועוד כיון שבימינו שאומות הועלם מתנהגות בטוב עימנו, ואין הם מצערים לישראל, שייך כלפיהם חיוב שהכרת הטוב^{^[196]} ואין הם כהאומות הקדמוניות שהצרו והציקו לישראל, וא"כ יש לאסור גם מצד חיוב "והלכת בדרכיו". גם החשש לחילול ה' על ידי אי תשלום מיסים הוא מאוד גדול, וכידוע דבמקום חילול ה' לא הותר הפקעת הלואתו. וכבר כתב הפלא יועץ בשם המקובלים שהגוזל מהגוים גורם שהקליפה תגזול מהקדושה ר"ל^[197].

יח. פטור תלמידי חכמים ממיסים למלכות והדין בימינו

א. תלמידי חכמים פטורים מחיוב מיסים למלכות^{^[198]}.

ב. נחלקו הראשונים בטעם הפטור: שיטת הרשב"א רבי נחמיה והים של שלמה^{^[199]}: שתלמידי חכמים אינם כפופים למלכות לגבי מיסים, וע"כ אין להטיל עליהם חלק בתשלום המיסים. שיטת החינוך והאורחות חיים^{^[200]}: שאנו חייבים בכיבוד תלמידי חכמים, ומכבוד החכמים לפטור אותם מהמיסים^{^[201]}. שיטת הרמב"ם ספר חסידים המאירי והר"ן בנדרים^{^[202]}: שכמו שלכהנים נתנה התורה מתנות כהונה, כן יש מתנות תלמידי חכמים לפטור אותם מהמיסים למלכות. שיטת הרמב"ן הנמוק"י והר"ן בב"ב^{^[203]}: שפרענות המיסים באה בגלל עמי הארצות, וע"כ עליהם לשלם את מיסים לבדם. שיטת הריטב"א הרא"ש הטור והשו"ע^{^[204]}: דהטעם שהמלך רואה לעצמו זכות לגבות מיסים, בעבור השמירה שלו על בני ארצו, וכיון שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה הרי הם פטורים, שאין כוונת המלך לחייב במיסים אלא את מי שנהנה מהשמירה שלו.

ג. בדרך כלל המלך מטיל את חיוב המיסים על כל העיר לפי עושרה, ובני העיר היו צריכים לקבוע כמה ישלם כל אחד ואחד מבני העיר, ובזה נאמר שאין להטיל על הת"ח חלק בתשלום המיסים. ונחלקו הראשונים מה הדין כאשר המלך מחייב במיסים לפי גולגולת, האם גם בזה נפטרים תלמידי החכמים, ויש לעמי הארצות לשלם את המיסים עליהם. הרמב"ן הר"ן ונמוק"י (בב"ב ח.) כתבו שבזה יש לת"ח לשלם את המיסים של עצמם, ונראה שהוא לשיטתם שכאשר יש פרענות על העיר יכולים הת"ח לומר פרענות זו באה על עמי הארצות ולא עלינו, אבל כאשר הפרענות באה עליהם לא שייך טעם זה. אבל הרמב"ם והיד רמה (בב"ב ח.) והרא"ש (בטור חו"מ ס' קסג) והטור והשו"ע פסקו שגם בזה יש לעמי ארצות לשלם על הת"ח, והוא לטעמם המבואר בס"ק א' בפטור ת"ח ממיסים. אמנם שיטת הריטב"א בזה צריכה ביאור, שכתב שת"ח פטורים גם במס גולגולת, וקשה שהרי לטעמו הפטור בת"ח מצד שת"ח אינם צריכים שמירה וכהרא"ש, וא"כ למה במס לפי גולגולת נחייבם. ונתבאר לחלק שיש ב' חיובי גולגולת, יש שהמלך מחייב את בני העיר לפי מספר התושבים שבעיר, ויש שהמלך מטיל חיוב שכל תושב ותושב ישלם על עצמו, וכל מה שהרא"ש והטור והשו"ע פטרו הוא במס גולגולת שהמלך אומר שהוא מחייב במיסים כפי מספר האנשים שבעיר, שאז אנו צריכים לחקור בעבור מה חייב המלך במס, וכיון שהוא בשביל שמירתו עלינו הרי שאין המלך מטיל על הת"ח שאינם צריכים את שמירתו^{^[205]}. אבל הריטב"א מדבר כאשר המלך מטיל חיובו על כל אדם ואדם בנפרד, שאז המלך חייב בפירוש את התלמידי חכמים ואין לפוטרם.

ד. בגדר מיהו תלמיד חכם לגבי פטור ממיסים, נחלקו האחרונים האם דווקא רב חשוב שתופס ישיבה, או שהוא הדין כל תלמיד שלומד תורה נפטר ממיסים^{^[206]}.

ה. נחלקו הראשונים בגדר ההתמדה שצריך להיות לתלמיד חכם כדי להחשב שתורתו אמונתו לגבי פטור מיסים, יש אומרים שצריך שלא יעסוק כלל בעניני העולם הזה^{^[207]}, ויש אומרים שאם הוא עוסק דרך ארעי לפרנסתו ודרך קבע בתורתו הוי תורתו אמונתו^{^[208]}, ויש אומרים שמי שעוסק לפרנסתו כפי צרכו בלבד, וכל זמן שיוכל מיד הוא שב לתלמודו גם נחשב לתלמיד חכם^{^[209]}.

ו. כתבו הראשונים שפטור תלמידי חכמים דווקא למי שהוא ירא שמים ומקפיד במעשיו^{^[210]}.

ז. מי שנוטל שכר על לימודו אינו נחשב שתורתו אמונתו^{^[211]}, ובאברכי הכולל של ימינו כתב בשבט הלוי לחלק בין מי שהוא דחוק בפרנסתו וזקוק לכסף של הכולל, לבין מי שהוא שלא זקוק לכסף זה^{^[212]}.

ח. כאשר בני העיר גובים את מיסי המלכות ויש ספק בחיוב המיסים, יכולים בני העיר לגבות מספק כיון שהמלכות נחשבת למוחזקת בנכסי התושבים. ומ"מ כלפי ת"ח כתב תרומות הדשן שאין המלכות מחזקת בנכסיהם שיש ספק האם המלכות עשתה בכלל מוחזקות נגדם^{^[213]}, וכן פסק הרמ"א^[214].

יט. פטור תלמידי חכמים ממיסי שמירה ושאר מיסים

א. אף שנתבאר שתלמידי חכמים פטורים ממיסים למלכות, מ"מ במיסי העיר גם תלמידי חכמים צריכים לשלם שהרי גם הם זקוקים לצורכי העיר, וכן סברו רוב האחרונים^{^[215]}. אבל יש אחרונים שכתבו שאין ת"ח חייבים לשלם רק כנגד מה שהם נהנים מהעיר, ולא בצורכי העיר שאינם נהנים מהם^{^[216]}, ועיין מה שהובא בענין זה בפרק על כופים בני העיר^{^[217]}.

ב. תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, ועל כן הם פטורים מלשלם את כל עלויות שמירת העיר^{^[218]}. ויש לבאר שהרי גם ת"ח זקוקים להזהר מסכנות, שהרי אין סומכים על הנס, ולמה לא ישתתפו בחיוב השמירה. וביארו החזו"א והדברות משה שטעם הפטור מצד כבוד תלמידי חכמים ובצירוף שתלמידי חכמים באמת זקוקים פחות לשמירה^{^[219]}. וכיון שהפטור מצד מצוות כבוד תלמידי חכמים, כתב החזו"א שאין חיוב למסור יותר מחמישית מנכסיו כדי לקיים מצוה זו.

ג. במקום שתלמידי חכמים עשירים, וזקוקים לשמירה עליהם לשלם השמירה^{^[220]}.

ד. כתב החתם סופר שכל פטור הת"ח דווקא בגלות אצל הגוים שהצורך בשמירה הוא מצד הגלות שבזה נפטרו התלמידי חכמים, אבל שמירה רגילה כדרך המלכיות גם על ת"ח לשלם^{^[221]}, ולא מצינו באחרונים עוד מי שיאמר כדבריו^{^[222]}.

ה. מסתימת הפוסקים נראה שגדרי תלמידי חכמים לגבי פטור ממיסים למלכות, ולגבי פטור ממיסי שמירה הוא גדר אחד^{^[223]}, (ועיין לעיל בענף יח ס"ק ה).

ו.הרמ"א^[224] הכריע ע"פ תרומת הדשן שפטור ת"ח ממס שמירה תלוי במנהג המקום, שהיה מקומות שהחמירו בגדר תלמיד חכם לענין פטור מחיוב מיסים ושמירה. אמנם נראה שמה שנהגו היום לגבות מתלמידי חכמים מיסים אינו נחשב למנהג, אלא לחוקי הגוים, ויש לחזור לעיקר הדין לפטור ת"ח משמירה. וע"ע בסוף פרקים נט ס העולה לדינא.

חלק א (פרקים ב – יד) ↑
פרקים ב, ג, ומט ↑
פרק כא ↑
פרק כג ↑
פרק כד ↑
פרקים כה, כו, כז ↑
פרק לד ↑
פרק נ ח"א ↑
פרקים מז, מח ↑
בפרק א הובאו הסוגיות שעוסקות בהלכה של דינא דמלכותא דינא ↑
רמב"ם (גזילה סוף פרק ה) שו"ע (סימן שסט סעיף ב) שיטתם מתבארת בפרק ח ע"ש ↑
רשב"ם (ב"ב נד:) שיטתם מתבארת בפרק ט ע"ש ↑
ז"ל רבי אליעזר ממיץ: "לא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים התלוים בקרקעות, כגון מכס שאומר לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס. …וגם כרגא דאקרקיף גברא שאמר לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך, והיינו טעמא ודדיניה דינא, שהארץ שלו היא, ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו. …והוא הדין בכל ההדיוטות שהם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם שדיניהם דין, ושמואל הא קמ"ל דכל הארץ למלך היא. שיטתם נתבארה בפרק ב ↑
כן מוכח ממה שלא הצריכו את המקבל לעשות קנין לקנות את הקרקע מהמלך, ועיין עוד בפרק ה ↑
כן כתב רבי אליעזר ממיץ על פי טעמו שדינא דמלכותא דינא הוא רק מצד בעלות המלך בקרקעות ↑
חו"מ (סימן שסט סעיף ח) ↑
לשון הרשב"א והר"ן (נדרים כח:): "ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו". וכן הובא בפרק ב שהרשב"א עצמו דן בהרבה תשובות דינא דמלכותא דינא גם במטלטלין, ע"ש ↑
כן מוכח בלשון המהרש"ל (ב"ק פרק ו ס"ק יד) ומלשון רבי נחמיה תלמיד הרא"ש, וכן מהדין של הרשב"א שדינא דמלכותא דינא נאמר רק בדינים הישנים שכבר היו במלכות ע"ש ↑
כן כתב ר"ת בתשובה שהודפסה בשו"ת בעלי התוספות (סימן יב) ↑
כן כתב בשו"ת חכמי פרובנציא (סימן מט) ↑
כן כתב שו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שנ) ↑
במדרש תנחומא (פרשת נח סימן י): "צא מן התבה, זה הוא שאמר הכתוב אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלהים (קהלת ח), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל משביע אני עליכם, שאם תגזור עליכם מלכות גזירות קשות אל תמרדו עליה בכל דבר שהיה גוזר עליכם, …אם למסים אם לארנוניות, ולכל מה שאתה גוזר אני פי מלך שמור, ואתה מלך עלינו", ובפרק יד הובאו מקורות נוספים, ע"ש ↑
כן נתבאר בפרק יד ע"פ מה שהוכח בפרק יט בגדר דינא דמלכותא דינא, ע"ש ↑
כן כתבו הרשב"א והר"ן (נדרים כח:) ↑
להרמב"ם והשו"ע עצם קבלת המלך, להרשב"ם וסיעתו צריכים הסכמת העם לקבלת דיני המלך, וכן נתבאר בדעת הרשב"א בפרק ד, שקבלת העם היא העושה את הדינא דמלכותא דינא לדינא ע"ש. וכן נתבאר בדעת הרא"ש בפרק ה ע"ש. ↑
שהרי דבר זה לא ימצא לעולם שכולם יסכימו למלך או לדיניו. וכן הובא בפרק טו דוגמאות וראיות שמספיק רוב העם ע"ש ↑
כן נתבאר בפרק טו (ס"ק ב – ה) ע"פ הרשב"א (שו"ת ח"ו סימן קנד), ומכח דין קבלת קרוב או פסול לדיין, וכן מדין קבלת פשרה ↑
כן נתבאר בארוכה בפרק טו (ס"ק ו – יא) ע"ש. והוא ע"פ מה שמצינו בז' טובי העיר, שכתבו המהר"ם מרוטנבורג ורבי אליהו מזרחי שכוחם של טובי העיר לקבוע תקנות מצד שבני העיר סומכים עליהם בכל דבריהם, וא"כ הוא הדין למלכות, וכן כתב במעדני ארץ (פרק כ ס"ק יג) להרה"ג רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ↑
כן הוכח בפרק טו (ס"ק יא) מהרשב"א (ח"ב סימן רסח), ומתרומת הדשן (סימן שמב) ↑
פרק לח ס"ק ג ↑
כן נתבאר בפרק ו, והובאו שם ראיות לצד השלישי ע"ש ↑
כל זה נתבאר בארוכה בריש פרק כב ↑
כן מבואר שיטת ר"ת בתוס' עבודה זרה (נט.) וברא"ש (שם), וכן כתב החזון איש (חו"מ ליקוטים טז ס"ק י) ודלא כהמעדני ארץ (ח"ב תרומה פרק א אות ט), שלמד בר"ת שאם המלך גובה מיסים, אף כשלא מפקיע הקרקע כולה בעד דבר מועט ↑
בתוספות חולין (ו: ד"ה והתיר), קידושין (לו: ד"ה כל מצווה), ועוד נתבאר שיטת ר"ת בארוכה בפרק כב ↑
הריטב"א (ב"ב נה.) ור"י (עבודה זרה נט.) ↑
הראב"ן לגבי איסור "דלא תחנם" בעבודה זרה (סימנים רצ רצא), והובא בש"ך (יו"ד קנא ס"ק יז) ↑
כן הוא בגמרא (ב"ב נה.), ורוב הראשונים סוברים שרק ממתי שמגיע זמן הפרעון והוא לא שלם, וכן פסק הרמ"א. אבל שיטת מהר"ח אור זרוע (סימן קי) שמיד שחל חוב המיסים עד שמשלם את המס אין הקרקע בחזקתו ↑
כן כתב באבקת רוכל (סימן מז) הובא דבריו בסוף פרק כב ↑
כן עולה מתשובת ר"ת בשו"ת בעלי התוספות (סימן יב), וכפי שהובא לעיל (ענף ב ס"ק ז) ↑
הבית שמואל (אבה"ע סימן סימן כח ס"ק ג) ↑
כן הוכח בפרק יז (ס"ק ד) מטעמם של הראשונים בדינא דמלכותא דינא, וכן הוכיח בשו"ת יחווה דעת מהרשב"א (נדרים כח:) ע"ש. ↑
שהקשו על הבית שמואל עיין באבני מילואים (אבה"ע סימן כח), ובחתם סופר (ח"ב סימן שיד) וכן כל האחרונים. ↑
כן נתבאר ליישב בפרק יז (ס"ק ה) ע"ש. וכעין זה כתב במעדני המלך, והובאו דבריו בסוף פרק כ ע"ש. ↑
כן הוכח בפרק יט מהמשנה (גיטין י:) ששטר של ערכאות חל כקנין, ומשמע שלא צריכים קנין נוסף שכשר בדיני ישראל, וכן ממה שהחשיב השו"ע (חו"מ סימן סו סעיפים ו ז) לשטר קנין ע"ש, וכ"כ החזון איש (או"ח סימן קנ ס"ק כא ד"ה ובעיקר) ↑
הרשב"א (מיוחסות סימן רכה), וכן שיטת המהר"ם מינץ, נחלת שבעה, ברכת הזבח, שער אפרים, מגן אברהם, רעק"א, צמח צדק, דברי חיים, כנסת יחזקאל, אמונת ישראל בני ציון, מהרש"ם, ועוד. אבל המשאת בנימין, והפנים מאירות, והחתם סופר, סברי שמועיל מצד דינא דמלכותא דינא. ובפרק יח נתבארו שיטות אלו ע"ש ↑
הפקר בי"ד הפקר מהני גם להפקיע קידושין ולהתיר אשה לשוק ↑
בפרק כ נתבאר שכן עולה מהגמרא (סנהדרין ה.) שאפילו בריש גלותא נאמר דין הפקר בי"ד הפקר, ובז' טובי העיר הוא מחלוקת, והרמ"א (חו"מ סימן ב) לא הכריע במחלוקת זו, ותלה הדבר במנהג המקום, ע"ש ↑
כן הוכח בפרק כ, והובא שם שגם הכרעות של דיני הממונות כמו תפיסא ומוחזקות, אינם מועילות להכריע רק באיסורים שבאים כתולדה מדיני הממונות, כמו בכור ותרומות, ולא בשאר אסורים, כמו איסור שביתת בהמתו ואיסור אכילת תרומה לזרים, ועוד. אבל דינא דמלכותא דינא גם לאיסורים התלויים בממונות לא מועיל, כי דינא דמלכותא דינא אינו הכרעה בדיני ממונות, כי אם הכרעה חיצונית מצד דיני ההנהגה בדיני הממונות. ↑
כן הוכח בפרק כ שגם לראשונים שקנין דרבנן מהני לדאורייתא, יש מקרים שדינים של דרבנן בממונות לא חלים כלפי האיסורים, ושכן כתב כבר בשערי יושר, ע"ש ↑
כן כתב בפשיטות הפנים מאירות מכח סתימת הגמרות, ולכן כתב שהוא הדין לכל האיסורים, אלא שהאחרונים רובם סברו שדינא דמלכותא דינא אינו מועיל לאיסורים, ועכ"פ נראה שבקידושי אשה לכו"ע מהני כי מה שהממון שלו מצד ההנהגה מספיק כדי להחשב נתינת כסף לאשה לקנין קידושין כנ"ל. ↑
בפרק כא הובא כן מהרמב"ם בהלכה גזילה פרק ה, סמ"ג, רבינו ירוחם, רבינו תם, חכמי פרובנציא. ↑
כן הוכח בפרק כא ממה שהשמיטו הראשונים דין חשוב זה וסתמו שהקנין של הערכאות מועיל לגמרי, ואף שרבינו יונה הביא שצריכים קנין מחדש הראשונים השמיטו דבריו, וכן מוכח משו"ת הרשב"א (ח"ג סימן סו וח"ז סימן ר"נ) שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן סו סעפים ו ז (שאפשר למכור שטר קנין שנעשה בערכאות ע"י כתיבה ומסירה ומוכח שהוא שטר קנין). ↑
מעדני ארץ (סימן כ אות ו ז), ועי"ש שהקשה שאם כח המלך רק להפקיר כיצד המלך גובה מיסים. ועיין בפרק כא מה שנכתב ליישב שאלתו. ↑
חו"מ ליקוטים טז ס"ק ט, וכתב לבאר שסברת הרבינו יונה מצד כיבוש מלחמה, וכיבוש מלחמה לא נותן כח למלך להקנות ללא קנין, ועיין בפרק כא ס"ק א שם נכתב לבאר שסברת רבינו יונה מצד שאפילו לבי"ד אין כח רק להפקיר ולא להקנות ע"ש, ועוד שכבר נתבאר בפרק יג שאין לומר שדינא דמלכותא דינא מועיל מצד כיבוש מלחמה ע"ש. ↑
ב"ב נה. נתבאר בפרק כג. ↑
הרמב"ם גזלה ואבדה פרק ה ס"ק יד. ↑
בפרק כ"ג נתבאר שכן היא שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ורבינו קרשקש והנמוק"י והמרדכי ורבינו תם ורבינו יצחק והרשב"ם ↑
כ"כ בריטב"א ורבינו קרשקש ↑
ב"ב נה. ↑
הרמב"ם בהלכות גזילה ואבדה פרק ה ס"ק יד בעל התרומות כתב בשער מו חלק ח האגודה נדרים כח. ↑
בשער מו חלק ח ס"ק ה ובפרק כד נתבארה במחלוקת זו. ↑
החזו"א (חו"מ ליקוטים טז ד) ביאר בדעתו שזה מחמת האחריות של המלך לעשות כבישים. אמנם מלשון בעל התרומות נראה שהוא לפי שהכבישים של המלך והוא משביח את ארצו, וכן מבואר מלשון שו"ת תשב"ץ (ח"א סימן קנח). ↑
הרמב"ן בבעל התרומות הנ"ל בעליות דרבינו יונה (ב"ב נה. וברשב"א (ב"ב נה. ובר"ן (ב"ב נה. וכן בריטב"א ורבינו קרשקש והמאירי והרא"ש בגיטין י: בתשובות הרשב"א ח"א תתקמו, ובתשובה ח"ג סג, וח"ג תשובה סו. ↑
בהלכות מלוה ולוה פרק כז א ↑
כן מבואר בחו"מ סימן סח סעיף א, ועיין בפרק לח שם נתבאר ליישב את הסתירות שיש בדעת השו"ע בזה. ↑
בתשב"ץ (ח"א סימן קנח) ריב"ש (סימן נא) ובית יוסף (סימן סח), השאלות הובאו בפרק כד ↑
תשובות הרי"ף (סימן יד) הר"י מיגש הודפס בקובץ שיטות קמאי (גיטין י:) ↑
בסימן סו ע"פ לשון הרמב"ם בביאור משנה (גיטין י:) ↑
ונראה שאם היו השו"ע והריב"ש והתשב"ץ רואים את דברי הר"י מיגש (הנ"ל) בודאי שהיו מבארים עפ"י את דברי הרמב"ם, ולפי"ז לא היה סתירה ברמב"ם וצ"ע לדינא ↑
נתבאר שיטתו בארוכה בריש סימן מא ↑
הקצות (סימן קד ס"ק ו, סימן רנט ג, ועוד). הנתיבות (סימן קמט ס"ק ד, סימן כו ס"ק ב, וכן מוכח בסימנים רמח וקד), שיטת הקצות והנתיבות נתבארה בסוף פרק מא, ע"ש ↑
כן הוכח בפרק כה שיטת הרשב"ם, והראב"ד, והרשב"א בחידושים ובתשובות, והריטב"א בחידושים ובתשובות, והמרדכי בשם ה"ר יצחק ברבי פרץ ובשם ר"ת והרשב"ם ובעוד מקומות, והר"ן ורבי ישמאל בו חכמון ורבי יהודה אלמודראי, שדינא דמלכותא דינא גם בדין שבין הישראלים ↑
בפרק לג הובא שהם סוברים שדינא דמלכותא דינא יכול לבטל את כל דיני התורה כאשר זה בסמכות המלך מהעם, ע"ש ↑
כן נתבאר בפרק מא בשיטת הרמ"א והגר"א בארוכה, ובסוף הסימן שכן היא שיטת הסמ"ע ע"ש ↑
כן כתב הרשב"א בכמה תשובות (ח"ג סימן קט, ח"ו סימן רנד) ועוד, והובא בב"י (סוף סימן כו), ועיין בפרק כו שכן הוא הסכמת הרבה ראשונים ↑
הובאו דבריהם בפרק מב, שמהראב"ד המהרש"ל המהרלב"ח מוכח שסברו כהרמ"א. וכן הכריעו לדינא הדברי אמת, הערך שי, החזון איש, והאגרות משה. אבל האמרי יושר, ודובב מישרים, והמנחת יצחק. סברו שהוא ספיקא דדינא. והשיב משה, והמעדני ארץ. סברו כהש"ך ↑
ועיין בנספח ד בדין טענת אילו היה רואה ↑
כן נתבאר בארוכה בפרק כו ↑
כן נתבאר בפרק כו מכח תשובות הרשב"א, ומכח דברי הרמ"א (סוף סימן שסט) ע"ש ↑
הרמב"ן והרשב"א שהובאו דבריהם בריש פרק כו וכן הסכימו כל הראשונים ↑
כן נתבאר בסוף פרק כו, ועיין גם בפרק לג ↑
ריטב"א והנמוקי יוסף (יבמות מז:) והביאם הבית יוסף (יו"ד סימן רסח) ללא חולק. ועיין בפרק לג ↑
כן נתבאר הריב"ש (סימן נב) תשב"ץ (ח"א סימן ס"א), ועיין בפרק לג ↑
בפרק כז הובאו דברי הרשב"א ורבינו יונה ↑
כן נתבאר פרק נא ח"ב ↑
וכמו שנתבאר בסעיף ד ↑
כן נתבאר בפרק כח ↑
כאשר שני הצדדים מתרצים לדיני ישראל ↑
בפרק כט הובא שכן מבואר בראשונים, ר"י הזקן התוספות הרא"ש הרשב"א רבי אברהם מן ההר הראב"ד הנמוק"י ועוד. אבל בשיטה מוקבצת למד שלפי השיטת הרא"ש וסיעתו שדינא דמלכותא דינא מחמת זכות המלך על הקרקעות אז המלך הוא כאדם פרטי וזכותו לעשות כרצנו ולא שייך בו דינא דגזלנותא, ונתקשנו בדבריו שברא"ש גופא מוכח שסבר לחסרון דדינא דגזלנותא, ע"ש ↑
כן נתבאר בפרק ל ע"פ הרמב"ן שכתב (ב"ב נה.) "שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות חמסנותא דמלכא הוא", וכן כתב הרשב"א והראשונים (שם), וז"ל רבי נחמיה: "דלא מתקרי דינא דמלכותא אלא חמסונתא דמלכא, שלא אמרו דינא דמלכא אלא דינא דמלכותא, ואפילו דינא דמלכותא לא אמרו אלא בחוקי מלכות, כדאיתא בפרק הגוזל דוק ותשכח, ואפילו בחוקים נמי דוקא שיעשה בהורמנא דכולא מלכותא". ↑
כן נתבאר בפרק לא ↑
כן מבואר בגמרא (ב"ב נד: וב"מ עג:) ↑
יבמות מו. ↑
ב"ק (קיג:) ↑
וכן הוא בחזון איש (בחו"מ ליקוטים טז ס"ק ט): "וגם הותר לו משפט המלך כפי ההסכמה, אבל דבר שמדת הישרים לאחזו לאון, לא ניתן לו" ↑
כן מבואר מהרמב"ם והשו"ע (סימן סח) שבערכאות החשודים לא מהני דינא דמלכותא דינא, אף שהמלך פוסק להאמין להם. עיין בסוף פרק לא שהובא עוד ראיות ↑
בפרק לו נתבאר שר"ת והריטב"א והשו"ת הרי"ד (ותשב"ץ, וכן פסק יש"ש ב"ק פרק י ס"ק יח) סברו דלא מהני עד שיעשה כן לכל עמו ממש, ורבי אליעזר ממיץ וספר התרומות (והרא"ש) סברו שהעיקר שלא יעשה המלך לאדם אחד אבל לעיר אחת מהני ↑
כן כתב הר"י מיגש (ב"ב נד:) ופסקו הרמב"ם (גזילה פרק ה ס"ק יד) השו"ע (סימן שסט ס"ק ח) וכל הראשונים ↑
כן פסק הרמ"א (סימן שסט סימן ו) ע"פ המהרי"ק (סימן קצד), ועיין בסוף פרק לו שהובא סתירה ברמ"א, ע"ש ↑
ריטב"א והנמוקי יוסף (יבמות מז:) והביאם הבית יוסף (יו"ד סימן רסח) ללא חולק. ועיין בפרק לג ↑
כן כתבו הריב"ש (סימן נב) התשב"ץ (ח"א סימן סא), ועיין בפרק לג ↑
כן כתב הרשב"א (ח"ו סימן קמט, ח"ג סימן קט, ועוד) ↑
כן העלנו בסוף פרק כו ↑
רבינו יונה (ב"ב נה.) ועיין בפרקים לד לה ↑
הובא במהרי"ק (שורש קפז) וכן כתב בקובץ שיטות קמאי (נדרים כח.) בשם הר"ש מלונדון ↑
שו"ת תשב"ץ (ח"ב סימן רצ) ↑
דשמא כיון שבי"ד אינם מקפדים על קיום דין הערכאות מצד קנס לתובע, יכול הנתבע בערכאות לומר שהוא מקפיד על קיום דיני הערכאות, וכאשר הוא מקפיד המלכות מקפדת שיעשו לו כדיני הערכאות. ועיין במה שנתבאר בריש פרק לה ↑
כן כתב בנתיבות (סימן כו ס"ק ב) ↑
בתחילת פרק לד הובא המרדכי, ונתבאר שיטת הרמ"א שכתב לדחות הראיה מהמרדכי ↑
שהרי כששני הצדדים מתרצים אין המלכות מקפדת, ואין דינא דמלכותא דינא ↑
כן הוכח בפרק לה ↑
השו"ע בבית יוסף (סימן כב) והרמ"א (סימן כב סעיף ב) הש"ך (ס"ק טו) הגר"א (ס"ק טז) התומים (סימן כב) שו"ת מהרי"ט (ח"א סימן סט), ועיין בסוף פרק לה ↑
כן נתבאר בפרק לד, ע"ש ↑
כן העלנו בפרק מח, וכן כתב הרה"ג רבי אשר וויס שליט"א בדרכי הוראה (ח"ו עמוד קכד) ↑
כן הובא בפרק מח מהדברי חיים ועוד אחרונים ↑
כנ"ל דמאי עדיפי בי"ד בזה משאר בני אדם, כיון שיש להסתפק בלשון החוק ↑
שו"ת הריב"ש (סימן רעא), ועיין בפרק לז ↑
התשב"ץ בסימן קסב ↑
הרמ"א (חו"מ סוף סימן ג) ובשו"ת רמ"א (סימן קכג), הש"ך הב"ח התומים הנתיבות הפרישה החתם סופר בחו"מ (סימן ג) פסקו כהריב"ש. והעיר שושן והיכין ובועז והרשב"ש פסקו כהתשב"ץ. ועיין בפרק לז ↑
שהריב"ש הרמ"א הש"ך והנתיבות (סוף סימן ג) למדו שהעיקר הפטור במי שמינהו ריש גלותא מצד שהוא דן ברשות, וכ"ש שרשות המלך מהני, אבל הב"ח והתומים סברו שעיקר הפטור מצד הפסוק ד'לא יסור', והוא נאמר רק בריש גלותא וכן הוא פשטות הטור, ואנו הוכח מהראשונים בסוגיא כהב"ח והתומים, עיין בפרק לז ↑
רמב"ם (מלכים פרק ג הלכה י) דרשות הר"ן (דרוש יא), וכן מבואר מתשובות הרשב"א שהתיר למסור את הפושעים לכל מלך, בין למלך ישראל בין למלך גוי, כמו שהובא בפרקים מז ומח ↑
גמרא (ב"מ פג:) שרבי אלעזר ברבי שמעון היה מוסר גנבים למלכות, וכתב הרשב"א בתשובה החדשות (סימן שמה, והביאה הבית יוסף בחו"מ סימן שפח), דמה שהקפיד אליהו הנביא על רבי אלעזר היה בגלל שהמלכות הייתה ממיתה את הגנבים, ואין לאדם חסיד למסור נפשות למלכות במקום חשש מיתה. ומשמע מדברי הרשב"א שכאשר אין חשש מיתה מוסרים את הגנבים למלכות, ועל זה נאמר 'קוצים אני מכלה מן הכרם'. וכן הובא בריש פרק מג ח"א משאר הראשונים ↑
תשובת הרשב"א (ח"ב סימן רצ), וכן הוא כתב בעל התרומות (שער סב ס"ק ה) ↑
כמבואר בגמרא (ב"מ פג:) שכאשר יש חשש למיתה אין למסור ממידת חסידות, וכ"ש כאשר המלכות חשודה לחייב במיתה ללא סיבה הראויה אפילו לפי דיני הגוים ↑
כן הובא בפרק מד ח"א משו"ת שבט הלוי, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב, והרה"ג רבי משה הלברשטאם, והסטייפלער זצ"ל וכן כתב בדרכי חושן ↑
אגרות משה (או"ח ח"ה סימן ט ס"ק יא, חו"מ ח"א סימן צב). וכן הובא בפרק מד ח"א מהפתחי חושן והחשוקי חמד, ושמא כן יש לפרש גם את הש"ך (חו"מ סימן שפח ס"ק מה) ↑
כן מבואר מהגמרא (ב"מ פג:) ↑
כן נראה בסברא, שהרי כיון שהוא תפקיד המלך, והוא גם דין אמת וכן ראוי לעשות, ואין בי"ד ישראל יכולים לעשותו למה לא נעשה ע"י המלכות ↑
רמ"א (חו"מ סימן ד סעיף א) תרומת הדשן (סימן שד) ↑
כן מתבאר ברמ"א (סימן כו), ועיין במה שנתבאר בפרק מד ח"ב ↑
בפרק מד ח"ב הובא כן מהמרדכי (בב"ק רמז קצג), ומשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד סימן תתקסח), וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ב סימן פד), ובעל התרומות (בסוף שער סב) בשם הרמב"ן, והמהרי"ק (בסימן קסא), וים של שלמה (בב"ק פרק ג ס"ק ו) והביאו בש"ך, וכן משמע בנודע ביהודה (תנינא סימן ל), וכן בתשובת מנחם עזריה (סימן נא) שהביא בש"ך (ס"ק ד) ↑
אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן טו) ↑
כן מדויק בלשון רש"י (גיטין דף ז.) ומהמאירי (שם), ועיין גם בשו"ת הרא"ש (כלל יז סימן ב), וכן כתב הסמ"ע (סימן שפח ס"ק ל), וכן כתב החתם סופר (גיטין ז.) והמנחת יצחק (ח"ח סימן קמח). ועיין בסוף פרק מד ח"א. ↑
ובטעם הדבר פירש החתם סופר (גיטין ז.) שהיחיד צריך להתפלל לה' יעזרהו, אבל הרבים מי יתפלל, וקדירה דבי שותפי וכו', ועיין גם בכתב סופר (שם), אבל מהגר"א משמע שהוא מצד שהוא בכלל 'המטיל חיתתם בארץ החיים", ועיין בסוף פרק מד ח"א ↑
בתשובת הרשב"א (החדשות סימן שמה), הובא בבית יוסף (חו"מ סימן שפח), וכן כתב הריטב"א (פג:), והרמב"ם (מלכים פרק ג הלכה י), ועיין בפרק מג ח"ב ↑
שו"ת הרשב"א (ח"ב סימן רצ) ועיין בריש פרק מג ח"א ↑
בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן קסח) ובפנים מאירות (ח"ב סימן קנה), וכן כתבו כל הפוסקים ועיין בפרק מג ח"ב ↑
בתוספתא (תרומות פרק ז בריתא כג) ובירושלמי (תרומות פרק ח), הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה הלכה ה) סבר שגם במחוייב מיתה על פי דיני ישראל ממידת חסידות הוא שלא למסרו למלכות. אבל הר"ן (על הרי"ף יומא ד.) והמאירי (סנהדרין עב:) והריטב"א (פסחים כה) סברו שמי שמחיוב מיתה ע"פ תורה ישראל מותר למסרו לגוים, כדי שלא יהרגו רבים מישראל, ואין חשש של מידת חסידות. ופסקו הט"ז והב"ח (יורה דעה קנז סעיף א) שההלכה כהרמב"ם. ועיין בפרק מד ח"ב ↑
שו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן נח) ↑
בפרק מד ח"א ↑
אגרות משה (חו"מ ח"א סימן צב) ↑
בפרק מד ח"א הובאה דעת פוסקי זמנינו, ועיין במה שנתבאר כאן בסעיף ד ↑
שו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קכד ס"ק ג) ועיין בפרק מד ח"א ↑
בפרק מה הובא שכן הסכימו כל פוסקי זמנינו באופן פשוט ↑
הם רבי אליעזר ממיץ הרא"ש הרשב"א והר"ן שהובא לעיל ענף ב (ס"ק ד – ה) ↑
שהובא לעיל בענף ב שיטת הרמב"ם הרמב"ן והרשב"ם ור"ת ועוד, ע"ש ↑
פרק מט ↑
בפרק ג הובא שכן כתב בפירוש הרשב"א (ח"א סימן תרלז) וכן בתשובת הרשב"א (ח"ב סימן קלד), וכן מוכחת שיטת רבי אילעזר ממיץ. כן כתב בדרכי חושן (עמוד שצב) ועוד, אבל במעדני ארץ (סימן כ ס"ק ח) דן בזה, וצ"ע ↑
בפרק מט הובא שכן מדייק בשו"ת אורח לצדיק (סימן א). וכן כתב החתם סופר (ח"ה סימן מד) וכן כתב בפתחי חושן (גניבה פרק א) להרה"ג רבי יעקב בלוי שליט"א (בעמוד יג) וכן כתב ביביע אומר (ח"ה סימן סד) ↑
חו"מ סימן שסט סעיף ח ↑
רמ"א (סימן שסט סעיף ח), ועיין במה שנתבאר בפרק מט ובפרק מ בדעת הרמ"א ↑
ובנידון טענת אילו ראה עיין בנספח ד ↑
פרק נא ח"ב הובא שהמנחת יצחק הסתפק בזה, אבל רבי משה שטרנבוך שליט"א ורבי מאיר בארנסדופר זצ"ל סברו שאין בשלטון של היום דינא דמלכותא דינא. בדעת החזו"א ידוע שסבר שאין דינא דמלכותא דינא באר"י אבל לא ידוע טעמו, ויש מפרשים מצד שהם חילונים, ובפרק נא ח"ב סוכם דעת פוסקי דורינו בשאלת דינא דמלכותא דינא באר"י בזה"ז, ומתבאר שם שרוב הפוסקים לא דנו לבטל דינא דמלכותא דינא באר"י מחמת שהשלטון ביד החילונים, אלא מצד שיטת הרשב"א והר"ן שדינא דמלכותא דינא הוא מצד הבעלות על הקרקעות, ואר"י הרי שייכת לכלל ישראל ולא למלך ↑
כן הוכח בפרק נא ח"א ובנספח ו ללמוד מאחאב, ע"ש ↑
פרק נ ח"א ↑
פרק נ ח"א ↑
פרק נ ח"א ↑
תוספתא (ב"מ פרק יא) 'ולקוץ על קיצתם' ↑
כן הובא בסוף פרק נג, מר"ת שמובא בראבי"ה (סימן אלף כה), וכן היא שיטת הראבי"ה עצמו, וכן במהר"ם מרטנבורג (ח"ג קרימונה סימן רל). הרשב"א (ח"ה סימן קסד) ובטור (חו"מ סימן ב) ועוד. ↑
בנספח א על טובי העיר הובא מחלוקת גדולה בפוסקים, שר"ת ומהר"ם מרוטנבורג ורבי יוסף טוב עלם ורבי אליעזר ממיץ ועוד, סברו שצריך שכל העיר תסכים לתקנות, וללא זה אין כח אפילו ברוב העיר כדי לאכוף תקנה. אבל הרמב"ן הרשב"א והרא"ש והריב"א ועוד, סברו שרוב העיר יכולים לאכוף את כל העיר לתקנתם, לראשונים אלו מקור הכח של טובי העיר, מהגמרא (גיטין לו: יבמות פט:) שהפקר בי"ד הפקר, וע"כ אין צריכים את הסכמת כולם, שאפשר לאכוף ע"י הפקר בי"ד הפקר ↑
שיטת הסוברים שהרוב כופה על המיעוט הוא מצד הפקר בי"ד הפקר, ומטעם זה גם לא צריכים קנין. אבל בשיטת ר"ת פירש מהר"ם שאין לטובי העיר דין הפקר בי"ד הפקר, והטעם שלא צריכים קנין מצד שבההיא הנאה שהסכימו כולם לתקנה, גמרי ומקני להדדי לקיים התקנה, כן פירש רבי יוסף טוב עלם במרדכי (ב"ב רמז רפא). אבל הובא שתלמיד ר"ת כתב בשם ר"ת עצמו, שיש הפקר בי"ד גם טובי העיר, וא"כ צריך לומר שלשיטת ר"ת לא התחדש בעיר הכרעה של רוב לאכוף על מיעוט, משא"כ בבי"ד שיש הכרעה של רוב ↑
ירושלמי (מגילה פרק ג דף עג טור ג), ועיין בפרק נג. ↑
גמרא (ב"ב ט.), ודווקא בת"ח שעוסק בצורכי העיר, כן כתבו הר"י מיג"ש הריטב"א היד רמ"ה המאירי הנומק"י ועוד, וכן הובא בפרק נג ↑
שכל הטעם שהצריכו את הסכמת הת"ח, מחמת חשש שמא המיעוט יפסידו מהתקנה, משא"כ כשכולם הסכימו אי"צ לת"ח, והרמ"א הוסיף שגם כאשר ברור שאין הפסד למיעוט, אין צריכים את הסכמת חכם העיר, אע"פ שאין הסכמת כל העיר. ועיין בפרק נג ↑
רמ"א (חו"מ קסג סעיף א) ↑
כן הוא מסתברא, וכן משמע מביאור הגר"א (שם ס"ק י) ↑
תרומות הדשן (פסקים וכתבים סימן רי"ד), שו"ת בנימין זאב (סימן רסב), ועיין בפרק נג ↑
משפט שלום קונטרס תיקון עולם (סימן רלא ס"ק כג), משנה הלכות (ח"ז סימן רנד) ↑
כן הסתפקנו בפרק נג, אבל בספר טובי העיר (עמוד מו) הביא ששבט הלוי לא החשיב זה לקבלה, וכן הוא בשבט הלוי (ח"י סימן רסג) ↑
תוספתא (ב"מ פרק יא הלכה כד) "ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו". (הלכה כה) "רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר". (הלכה כו) "רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת" וכן הוא בגמרא (ב"ב דף ט. ↑
כן כתב באור שמח על הרמב"ם (מכירה פרק יד הלכה יא), ושו"ת רבי אליהו מזרחי (סימן נז), ובשיטה מקובצת (ב"מ קטז:) בשם מהרד"ך ועוד. אבל התשב"ץ (ח"ד טור א סימן טו) וברשב"ש (סימן ריא) ובביאור הגר"א חו"מ קסג ס"ק ט) משמע שמספיק גם בזה הסכמת הרוב ↑
שהרי כל הטעם שהצריכו שלא יהיו קרובים, מצד כוחם לעשות הפקר בי"ד הפקר כדיינים ↑
כן הביא בספר "טובי העיר" (עמוד מו) בשמו ↑
גמרא (ב"ב דף ז:): "מתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר", ובתוספתא (ב"מ פרק יא הלכה כג): "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים" (ובהלכה יז) "מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין יכולין לכופו. אם היה שרוי עמהן באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות, ולתקן את המקוואות ואמת המים. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהן באותה העיר, משעבדין אותו על הכל" ↑
בפרק נב ס"ק ט ↑
כל זה הוכח בריש פרק נב ↑
חילוק זה נתבאר בארוכה בפרק נב ע"פ הראשונים, וכן כתב בחזו"א (ב"ב סימן ה ס"ק ג) ↑
שו"ת מהר"י מינץ (סימן ז), וכן הסכימו מהר"ם מינץ (סימן סז), הסמ"ע (סימן קסג ס"ק לב), וכנסת הגדולה (חו"מ קסג הגת טור ס"ק ו), ע"ש ↑
חתם סופר (או"ח סימן קצג) ↑
שו"ת מהר"ם אלשיך (סימן נב) ↑
דברים אלו נכתבו בפרק נב מכח כמה סתירות בגדר חיוב ההשתתפות לגבי מי שאינו נהנה מגביית בני העיר ↑
ההלכה היא שמלך מותר בכל האמור בפרשה, אבל גם למ"ד מלך אסור, במיסים הוא מותר כמוכח במלך שלמה שגבה מיסים ↑
וכמו שהובא מכמה פוסקים לעיל ענף יב (ס"ק ה) ↑
כן עולה ממה שנתבאר בפרק נב על כופים בני העיר זה את זה ↑
בפרק נה הובא הסכמת כל הפוסקים, ולפי זה המשתמש ברוכש הציבור ולא משלם הוא גזלן ↑
פרק נו בנידון האם יש בסברות הללו כדי להפטר ממיסים ↑
וכאשר המלך הגוי קבע רק כמה ישלמו כלל בני ישראל, ולא כמה ישלם כל אחד, אז צריכים לעיין בעבור מה המלך חייב את המס, וכמו שנתבאר בתחילת פרק נז ↑
פרק נ ח"א ↑
בפרק נז הוכח מהראשונים שלעולם גובים לפי נפשות, שהרי כולם זקוקים, ועל כולם לשלם בשווה. אלא א"כ יודעים שצורך העשירים יותר גדול, וכמו בדבר הידור, שהעניים אינם צריכים הידורים, ובזה גובים לפי ממון. ודלא כדעת ציץ אליעזר (ח"ב סימן כב) שכתב ע"פ הצמח צדק (סימן לד), שגובים לפי ממון, חוץ מדבר שיש בו חשש נפשות ↑
נדרים (כח.) ↑
גזלה ואבדה (פרק ה הלכה יא), טור (חו"מ שסט) ↑
שו"ע ורמ"א (חו"מ שסט סעיף ו) ↑
משנה למלך, כנה"ג, ומרכבת המשנה. ↑
שו"ע הרב הלכות גזילה, ואולם המשפט (ובתוס' יו"ט גם העלה צד לומר כן), ועיין בפרק נח ↑
כל זה נתבאר בפרק נח ↑
הכרת הטוב שייכת גם כלפי גוים כמבואר (דברים כג) "לא תתעב מצירי כי גר היית בארצו" ↑
וכתב בבאר הגולה (חו"מ סימן שפח) וז"ל: "וכבר פשט התיקון והמנהג שמנהיגי הקהלות עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועולה לאומות ומכריזים ונותנים רשות לפרסם ולגלות על האנשים אשר לוקחי' בהקפה וכו'" ↑
ב"ב (ז: ח.) ,נדרים (סב.) ↑
שו"ת הרשב"א (ח"א סימן פד), רבי נחמיה (שו"ת זכרון יהודה סימן ק), יש"ש (ב"ק פרק י סימן יט) ↑
חינוך (מצווה רנז), ארחות חיים בדין אהבת ה' ויראתו ↑
ועיין בפנים הספר מה שדנו לחבר שיטתם עם שיטת הרמב"ם ↑
הרמב"ם (אבות פרק ד משנה ה), הר"ן (נדרים סב.) ספר חסידים (סעיף רצג) ↑
הראשונים (ב"ב ח.) ↑
הריטב"א (ב"ב ח.) הרא"ש (ב"ב פרק א סימן כט), טור (יורה דעה רמג) ושו"ע (שם סעיף ב) ↑
שאף שהמלך טועה ומחשב הת"ח בכלל הנהנים ממנו, וחייב כנגדם, עכ"פ כיון שמה שהמלך מטיל מיסים הוא מחמת הצורך בשמירה, והם לא זקוקים, שהרי שלא הם גרמו לחיוב שיבוא ↑
בפרק נט הובא מחלוקת גדולה באחרונים בזה. ↑
מאירי (ב"ב ח.) וספר חסידים (סימן אלף ט. ואלף י), וכן היא פשטות הריטב"א (ב"ב ח.) ↑
כן היא שיטת הרמב"ן והר"ן, וכן פשטות הר"י מיגש (ב"ב ח.) ↑
כן היא שיטת היד רמה בשו"ת אור צדקים (סימן רמח), ובשו"ת הרא"ש (כלל טו סימן ח), ובשו"ע (רמג סעיף ב) ↑
ריטב"א (ב"ב ח.) והיד רמה (שם) וכן נפסק בשו"ע (יו"ד רמג סעיף ג) ↑
שיטה מקובצת (ב"ב ח.) בשם הרמב"ן. ↑
שבט הלוי (ח"ט סימן שד) ↑
תרמות הדשן (סימן רמא), ושו"ת מהרי"ט (ח"ב סימן נט) ↑
חו"מ סו"ס ד ↑
ב"ב ח. "הכל לכריא פתיא אפי' מרבנן" (לכרית הבור של המים) ↑
אבל פשטות שאר האחרונים שאין לומר כן. אבל ביביע אומר (ח"ז חו"מ סימן י סוף אות ז) הכריע שאפשר לומר קיי"ל כהנך אחרונים. ועיין בפרק נט מה שנתבאר בענין זה ↑
בפרק נב ↑
ב"ב ז: וח. תלמידי חכמים אינם צריכי נטירותא ↑
חזו"א (ב"ב סימן ה ס"ק יח). דברות משה (ב"ב ח"א סימן יב הערה לח). ועיין בפרק ס ↑
כן כתב הרדב"ז (ח"ב סימן תשנב), ועיין עוד בפרק ס ↑
ב"ב ח. ↑
ועיין בשבט הלוי (ח"ט סימן שד ס"ק טו) שדחה את ראייתו, ועיין בפרק ס. ↑
גם השו"ע (יו"ד רמג סעיף ב) הביא שני הדינים והגדרים לדינא ביחד, ע"ש. ↑
יו"ד רמג סעיף ב ↑

מערכת האתר

הצטרף לדיון

5 תגובות

ערן אומר:

ט׳ באלול ה׳תשע״ז (31/08/2017) at 11:24 am

ביאור הלכתי חזק ביותר!!!
יישר כח גדול.
אהוד אומר:

ט״ו בסיון ה׳תשע״ח (29/05/2018) at 9:46 am

ב"ה

למכון החשוב ולרבני בית ההוראה

שלום וברכה וכל טוב וברכת ה' עליכם

יישר כח על כל פעלכם בהפצת תורה, ויהי נועם ה' עליכם שתזכו להמשיך ולהגדיל תורה ולהאדירה בדרך הפסיקה המסורה לנו מדורי דורות.
ברצוני להאיר ולהביע את אשר על ליבי, שלענ"ד לא ניתן לברר דבר עד תומו אם לא מביאים היבטים נוספים שכתבו האחרונים. והנה בנושא זה עסקו רבים וטובים שכלל לא הובאו במאמר. ולדוגמא בלבד אציין שבשו"ת באהלה של תורה של הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בכמה כרכים של השו"ת שלו הוא מזכיר את המושג הזה אין ספור פעמים ודן בו כדרכו בקודש הרבה היבטים בסוגיה זו של דינא דמלכותא ולא רק "חוזר על הראשונות". וחבל שדבריו ועוד פוסקים שקדמו לו אינם באים לידי ביטוי במאמר חשוב זה, אשר מפאת כך המאמר לא יכול להיות שלם, ותורת ה' תמימה משיבת נפש.

בהוקרה ובהערכה

לכבוד התורה ולומדיה

אהוד
רבני בית ההוראה אומר:

ט״ו בסיון ה׳תשע״ח (29/05/2018) at 10:17 am

תודה רבה על ההערה אני מאוד מודה לך, אפנה את ההערה לעורך הספר.
שלמה אומר:

כ׳ בסיון ה׳תשע״ח (03/06/2018) at 11:58 pm

האם יהיה הכלל של דינא דמלכותא דינא תקף במקום בו אין חוק המלך נאכף בפועל. היינו, שהוא קיים כחוק אבל אין עליו אכיפה קולקטיבית הלכה למעשה
רבני בית ההוראה אומר:

כ״א בסיון ה׳תשע״ח (04/06/2018) at 10:53 pm

לאכוף חוק רק על אדם אחד זה בכלל 'דינא-דגזלנותא', אין מקום לאכיפה לא שוויונית על חוק, אולם פעמים שאין בכח השיטור שאחראי על האכיפה לטפל בכל מפרי החוק, וזה כמובן אינו הופך חוק לחוק לא שוויוני.