מי משלם על האמבולנס? על החזר הוצאות במקרי חירום

הרב יהושע פפר
ה' תמוז ה'תשע"ז

 

פרשת חוקת כוללת את הפרשייה הקשה של השרפים, נחשים שהקב”ה שלח כדי להעניש את בני ישראל שדיברו נגד ה’ ונגד משה רבנו. לאחר שחזרו בתשובה, משה רבנו התפלל אל ה’, שציווה עליו לעשות “שרף” – משה רבנו עשה אותו מנחושת – ולשים אותו על “נס”. כל מי שננשך על-ידי נחש היה מביט בנחש הנחושת, ומתרפא מחוליו (במדבר כא, ד-ח).

פרשייה זו מביאה אותנו לדון בשאלה חשובה ואף די מצויה. בלי ספק, יצירת נחש מנחושת כרוכה בעלויות כספיות. השאלה היא: על מי היה מוטל, ברמה תיאורטית כמובן, הוצאות אלו?

הגמרא כותבת שבמקרה המסוים של נחש הנחושת הוטל על משה לשלם את ההוצאות (עבודה זרה מד, א), כך שהשאלה לא עלתה. אבל במקרה רגיל, כאשר אין צו מפורש מאת ה’, על מי היו מוטלות ההוצאות? האם מי שמוציא הוצאות כדי להציל את חברו רשאי להחזר (בין אם הצליח, ובין אם לא), או שלא?

מקרה שכיח במיוחד ביחס לשאלה זו הוא כאשר מישהו נפצע בתאונת דרכים, ועובר ושב הנוכח בזירה מזעיק עבורו שירותי ההצלה. על מי מוטל לשלם את עלות ההזמנה: על מי שביצע את שיחת ההזמנה, או על הפצוע שעבורו נעשתה השיחה?

כפי שנראה בהמשך הדברים, שאלה זו כלל אינה פשוטה.

השבת אבידתו והשבת גופו

הגמרא (סנהדרין עג, א; בבא קמא פא) לומדת שכפי שיש אדם חייב בהשבת אבידתו של חברו, כך הוא חייב ב”השבת גופו”. כלומר, כאשר אנחנו מוצאים מישהו במצב של סכנה גופנית, בין אם מדובר בסכנת חיים או בסכנה גופנית אחרת, מצווה לסייע לו ולהצילו מסכנה – לא פחות מהשבת רכושו.

העיקרון הבסיסי הוא שעלינו לקיים מצוות בחינם – ללא קבלת תמורה כספית או אחרת. מצווה המקוימת בתמורה לטובת הנאה פגומה במהותה: במקום הקב”ה שציווה את המצווה, קיומה מכוון למי שמשלם את השכר או שנותן את טובת ההנאה.

עיקרון זה חל גם על מצוות השבת אבידה, שיש לקיימה חינם אין כסף (כפי שנפסק בשולחן ערוך, חושן משפט רסה, א). כלשון הרא”ש (בבא מציעא ב, כד) ביחס למצוות השבת אבידה, אסור ליטול שכר על קיום המצווה.

ואולם, המשנה (בבא מציעא ל, ב) מלמדת שכאשר אדם מפסיד הפסד כספי בקיום מצוות השבת אבידה לבעליה, מותר לו לתבוע פיצוי מהבעלים, ואינו חייב לקיים את המצווה בחינם: “היה בטל מסלע, לא יאמר לו: תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין, מתנה בפני ב”ד. אם אין שם ב”ד, בפני מי יתנה? שלו קודם”.

ההלכה הראשונה במשנה מורה שיש לפצות את המוצא אבידה ומחזירה לבעליה על הפסד הכנסות, אך רק כ”פועל בטל”. הביטוי “פועל בטל” מתפרש על-ידי המפרשים בשתי דרכים. לדעת הרמב”ם והשולחן ערוך (רסה, א), הכוונה היא שיש לשלם למשיב אבידה את השכר שהוא היה מוכן לקבל אילו היה יושב ובטל. לדעת הרמ”א (שם, בשם הרא”ש והטור) אין הדבר כן, ומותר למשיב אבידה ליטול שכר כפי שהיה נוטל להתבטל ממלאכתו ולעבוד בהשבת האבידה. סך זה הוא כמובן גבוה יותר מהסך שאדם היה מקבל כדי להיות בטל לגמרי.

ביחס למצוות רגילות, כגון סוכה, לולב, מצה, תפילין, וכך הלאה, ברור שמוטלת על האדם חובה להוציא מכספו כדי לקיים את המצווה. שונה היא מצוות השבת אבידה. כאן, התורה אמנם מחייבת אותנו לדאוג לרכוש חברנו, אבל לא על חשבון הרכוש שלנו. הרי כל היסוד של השבת אבידה הוא למנוע הפסד ממון. אין היגיון בהצלת אחרים מהפסד תוך הפסד לרכוש המציל עצמו.

ואולם, יסוד זה נאמר דווקא ביחס להשבת אבידת רכוש. בנוגע לאבידת גופו, מבואר מתוך דברי הגמרא (שם) שלא רק שחייב האדם להצילו מסכנה, אלא שאם יש צורף בכך, חייב הוא אף לשכור פועלים כדי להצילו. הלכה זו נלמדת מתוך המצווה הנוספת שנאמרה על הצלת הזולת: “לא תעמוד על דם רעך”.

תשלום על הנאה

אולם, בפסקי הרא”ש (סנהדרין פרק ח, הלכה ב) פסק ביחס למקרים הנמנים בגמרא – מי שמציל את חברו מטביעה, מחיות רעות או מתקיפה של שודדים – שעל הקרבן לשלם החזרים למציל, בתנאי שיש לו את הכסף לשלם: “והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול”.

על דרך זו אנו מוצאים בשולחן ערוך (רנב, יב) ביחס למי שפדה את השבוי: “הפודה חבירו מן השביה – חייב לשלם לו אי אית ליה לשלם”. מניין נובעת חובת תשלום זו?

בשו”ת מהרשד”ם (יורה דעה סימן רד) מתייחס לשאלה זו בהקשר לקבוצת אנשים שהוציאו הוצאות בניסיון להציל צעיר מידי כת מסוכנת שאליה הצטרף. המאמצים לבסוף עלו בתוהו, והצעיר נשאר חלק מהכת (הוא ניצל זמנית, אך לבסוף חזר). למרות זאת, קבוצת האנשים פנתה לאבי הצעיר, וביקשה ממנו להחזיר את ההוצאות שהוציאו.

המהרשד”ם פסק שכיון שהניסיונות עלו בתוהו, אין על האב חובה לשלם החזר כספי לקבוצה. הוא מציין את דברי הרא”ש, אך מבחין בין המקרה של הרא”ש לבין המקרה שלפניו: במקרה של הרא”ש, מדובר על מבצע הצלה שהצליח. מנגד, במקרה שלפניו המצבע נכשל – ומכאן שאין חובת תשלום לקבוצה.

לדעת המהרשד”ם, חובת הניצול לשלם למציל, כפי שפסק הרא”ש, נובע מדין “היורד לשדה חברו”. מי שיורד לתוך שדה של חברו, ועובד את השדה בלי שבעליה הזמין את שירותיו, רשאי לקבל החזר הוצאות מאת הבעלים (שולחן ערוך, חושן משפט שעה). באותה מידה, מי שהציל את חברו מסכנה נחשב “יורד”, גם אם יש בכך מצווה מן התורה. כאשר מבצע ההצלה הצליח, הרי שהניצול נהנה מהמציל, ולכן הוא חייב לשלם לו את הוצאותיו. מנגד, כאשר המבצע נכשל, לא קמה חובת תשלום מהניצול (שלא ניצל) אל המציל.

עיקרון זה אף נפסק בדברי השולחן ערוך (ובעיקר בדברי הרמ”א) ביחס להשבת אבידה. כאשר אדם ניסה להציל את רכושו של חברו מאבדון, אך לא הצליח לעשות כן, אין בעל הרכוש חייב להחזיר את הוצאות המציל, אלא אם כן הותנה ביניהם מראש (חושן משפט רסד, ד).

החריג: הצלת חיים

על-פי הניתוח הנ”ל, עולה לכאורה שמי שמזמין אמבולנס עבור חברו יהיה רשאי לתבוע החזר מהקרבן רק כאשר ההזמנה הייתה מוצדקת, והטיפול הרפואי שהוענק – אפקטיבי. אם ההזמנה הייתה מיותרת, או הטיפול הרפואי כושל, המזמין את האמבולנס לא יהיה רשאי להחזר כספי.

אולם, מצב זה יעלה קושי מסוים. אם מי שמזעיק את שירותי ההצלה, כאשר לבסוף לא היה בכך צורך, יחויב לשלם את ההוצאות מכיסו, הדבר יוביל לכך שאנשים יחשבו פעמיים לפני שיזמינו את האמבולנס. ייתכן שאנשים לא יזעיקו את שירותי ההצלה גם כשהדבר נצרך, ויבואו אנשים לכלל סכנה.

בשל חשש זה, נאמר בגמרא (בבא קמא קיז, ב) שמי שמזיק לרכוש אחרים תוך ניסיון להציל את חייב של אחר, פטור הוא מן הנזק. למשל, כאשר תינוק נעול בתוך רכב, ועובר-ושב המבחין בתינוק צריך לשבור את חלון הרכב כדי להציל את התינוק, אין המציל חייב על הנזק – גם אם לא הציל את התינוק, או שלא היה הצורך בהצלתו.

הלכה זו לכאורה תחול גם במקרה של הזמנת אמבולנס. חז”ל תיקנו את תקנתם כדי לוודא שאנשים לא יהססו בכל הנוגע להצלת חיים – ומעשה של הזמנת אמבולנס כמובן כלול בכך. לפי זה יעלה שבמקרים מסוימים לא המזמין, ולא הפצוע, יהיו חייבים לשלם את הוצאות ההזמנה (אך עי’ עוד להלן).

חובת הניצול בתשלום

למרות הנ”ל, ממקורות נוספים נראה שהחולה או הפצוע תמיד חייב לשלם, בין אם הטיפול הסופי היה מוצלח ונחוץ, ובין אם לאו.

כן עולה לכאורה מפסק השולחן ערוך (חושן משפט רסד, ו-ז), שם אנו מוצאים השוואה בין המקרים של הצלת חיים (מי שבורח מבית האסורים) לבין הצלת רכוש. בשני המקרים, כאשר אדם סייע לחברו הבורח או הציל את רכושו של חברו, אל הנהנה לשלם למציל את שכרו (אך אינו חייב לשלם שכר מופקע, גם אם הבטיח שישלמו). הסמ”ע (רכד, יט) אף משווה בפירוש בין המקרים.

ייתכן שההסבר לכך מונח בדיני “היורד לשדה חברו”, שם אנו מוציאם אבחנה בין מי שיורד ל”שדה העשויה ליטע” לבין “שדה שאינה עשויה ליטע”: “היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה” (שולחן ערוך, חושן משפט שעה, א).

כלומר, אם מדובר ב”שדה העשויה ליטע”, כאשר העבודה שמשקיע ה”יורד” בשדה היא עבודה הנצרכת לה, וניתן להניח שהבעלים היה שוכר פועלים כדי לבצע את העבודה, נחשב הדבר כאילו יש יחסי עובד ומעביד בין היורד לבין הבעלים. באופן זה, ה”יורד” זכאי לשכר מלא מאת הבעלים. מנגד, כאשר מדובר ב”שדה שאינה עשויה ליטע”, לא ניתן להניח יחסי עובד-מעביד בין הבעלים לבין ה”יורד”, ומכאן שאינו יכול לתבוע יותר מהוצאותיו.

במקרי חירום, סביר להניח שהקרבן לתאונה סומך על אחרים שיפעלו בשמו להזמין אמבולנס – המצב שלו הוא מצב של “שדה העשויה ליטע”. כיון שההזמנה נעשית בשמו ובשליחותו של הפצוע, עולה שאם מישהו אכן הזמין אמבולנס, הפצוע יהיה חייב לשלם את העלות של ההזמנה – בין אם הטיפול עזר, ובין אם לאו.

ניתוח זה הוצע על-ידי הרב ברוך רובנוביץ. על-פי דברים אלו, הוא הוסיף שאם אדם בעל רגישות-יתר טועה בשיקול הדעת, ומזעיק שירותי הצלה במצב שאין לכך הצדקה, המזמין לא יהיה רשאי לקבל החזר מאת הפצוע. כיון שהקריאה לאמבולנס לא הייתה מוצדקת בנסיבות העניין, לא ניתן להניח שהיא נעשית בשליחותו של הפצוע.

בנוסף לכך, המזמין לא ייהנה מהפטור של חז”ל ביחס למי שחויב בתשלום בתהליך הצלת נפשות. הפטור שחז”ל תיקנו לא נאמר במקום טעות.

מקרה מפורסם העונה על הכללים הנ”ל מובא על-ידי הרב יצחק זילברשטיין, כאשר אדם לפתע התמוטט, ואדם אחר שעמד לצדו הזעיק את שירותי ההצלה. בפועל, אותו אדם שהתמוטט ידע שלא עמד במצב של סכנה, אך לא היה יכול ליידע את העומד לצדו, שמתוך היעדר היכרות הזעיק אמבולנס. במקרה זה, כאשר מדובר בהזמנה שאינה מוצדקת, המזמין לא יהיה חייב בתשלום ההוצאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים