שאלה:
שלום כבוד הרבנים.
ראיתי בדיני ביטול כלי מהיכנו, שהמשנה ברורה ברסה' ס"ק ה פוסק את דעת המג"א בהבנת הג"א שמותר ליתן כלי תחת נר השעווה "דכיוון ואפשר לנער מיד את האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו".
עקרון זה נפסק גם בספר אורחות שבת ח"ב עמוד קסח:
הנותן מוקצה בכלי באופן שהוא יכול לנערו ממנו מיד עם נתינתו לתוכו אין בזה איסור ביטול כלי מהיכנו"
כלומר מיידיות הניעור גורמת שלא יהיה פה ביטול כלי מהיכנו (דאין כאן מחזי כבונה או כסותר – שני הטעמים המובאים ברש"י).
ואני לא מבין הרי לדעת הר"ן והרשב"א שרינן ביטול כלי מהיכנו לשעה במקום הפסד ואם כן מנא לן שהיתר נתינת הכלי תחת השעווה הוא בגלל המידיות? – אולי זה בגלל שיש שם מקום הפסד?? – וכמו שכותב המשנ"ב שם להדיא: "שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו" , וכן כתב במקור ההגהות אשרי?
כך ששאלתי היא מה ההבדל בין איסור נתינת כלי לקבלת הפחם להיתר נתינת כלי לקבלת השעווה
והאם יש מקום במשנ"ב ממנו עולה שמותר לנער מיד ואין שם מקום הפסד?
מקווה ששאלתי הובנה
חיים רז
קרית שמונה.
תשובה:
שלום רב
משמעות ההגה' אשרי להדיא שזה לא בגלל הנושא של ההפסד, אלא זו סברא כללית בדין ביטול כלי מהיכנו, שכאשר ניתן לנער לא קיים דין זה. ובמשנה ברורה זה מפורש לגמרי, שכן לאחר שכתב דין זה הוסיף שבפחם התירו רק במקום הפסד כיון שאינו יכול לנערו מיד עד שיכבה, משא"כ בשעווה.
