לתרומות לחץ כאן

תכלת ולבן: שתי מצוות של ציצית

 

בסוף פרשת שלח אנו למדים אודות מצוות ציצית: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח).

מקריאת דברי הפסוק כפשוטם משמע שעיקר מצוות התורה הוא להטיל חוט תכלת. בפסוק הבא מבואר שעלינו להביט בחוטי הציצית (או ספציפית בחוט התכלת), מה שיביא אותנו לזכור "אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

אולם, חז"ל הבינו שהפסוק מתכוון ללמד על שתי מצוות מובחנות, מצוות "לבן" (חוטים לבנים) ומצוות תכלת (חוט או חוטים של תכלת). האם ניתן לקיים חלק אחד של המצווה בלי חלקה השני? כמה חוטי תכלת נחוצים בקשירת החוטים? ומה דינו של חוט תכלת כיום, שיש נוהגים להטילו על בגדי הציצית?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

פירוש "התכלת אינו מעכב את הלבן"

הבסיס לשאלת חובת הטלת תכלת הוא דברי המשנה (מנחות פרק ד, משנה א), שם נאמר: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". כפי שעולה מדברי הפסוק, יש לתת את פתיל התכלת "על ציצית" – על חוטים הקשורים לבגד. מכאן שיש חובה אחת לתלות חוטים "רגילים" – חוטי "לבן" – ועליהם לכרוך פתיל תכלת.

לפי דברי המשנה, שני חיובים אלו אינם מעכבים זה את זה, וניתן לקיים את האחד ללא חברו. יש לציין שנחלקו תנאים בשאלה זו, כשדעת רבי (מנחות לב, ב) היא שהתכלת והלבן אכן מעכבים זה את זה, וכך פסק להלכה הבעל המאור (שבת דף יא, ב מדפי הרי"ף).

לפי שיטה זו, אין היתר מן התורה להטיל חוטי לבן ללא פתיל תכלת, ואף יהיה אסור לצאת בשבת לרשות הרבים עם חוטי לבן, מטעם איסור טלטול. ללא תכלת, במצב של "אונס" (שלא ניתן לקיים את המצווה), לדעת בעל המאור מצוות ציצית אינה אלא מדרבנן (ברמב"ן הקשה מאד על זה).

אולם, הרוב המכריע של ראשונים פסקו כדעת חכמים, וכסתימת המשנה ש"התכלת אינה מעכבת את הלבן".

חובת תכלת

המשנה מזכירה עוד דוגמאות של מצוות כפולות. למשל, נקבע בנוגע למצוות תפילין ש"תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד". ברור ששתי התפילות הן חובה גמורה, הן של ראש והן של יד, אלא שאם אין לאדם את שני התפילין, יניח את מה שיש לו, ויש בזה קיום מצווה.

הוא הדין בנוגע לתכלת: מדובר בחיוב גמור, אלא שכאשר אין אפשרות של קיום מצוות התכלת, יש להקפיד לכל הפחות על מצוות הלבן.

כביאור הזה עולה מתוך דברי הרמב"ם בנוגע למצוות תכלת (הלכות  ציצית א, ד): "התכלת אינו מעכב את הלבן… כיצד? הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו". מדבריו עולה שהמשמעות של "אינו מעכב" היא רק למקרה של אונס, כשאין לאדם אפשרות להשיג תכלת, שאז יעשה לבן לבדו. אם יש לו אפשרות להשיגה, בוודאי שחייב להטיל תכלת, ואסור להסתפק בלבן לבד.

כן מבואר בספר החינוך (שפו), שדין "התכלת אינו מעכב את הלבן" מתייחס "כגון אנו היום, שאין אנו מוצאין תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית".

לאור הבנה זו, ברורים דברי רש"י (בתשובה המובאת ברמב"ן, מלחמת ה', שבת יב, א מדפי הרי"ף), שכתב שמצוות לבן בלי להטיל פתיל תכלת היא רק "חצי מצווה": "דעיקר מצוה בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השנים". אמנם חיוב גמור להטיל חוטי לבן, גם כשאין לאדם חוט תכלת, אך אין בכך אלא חצי מצווה, "אחת מן השנים".

יש לציין גם לדברי ה"שאגת אריה", שהקשה (בסימן לב) כיצד מותר ללבוש ציצית של לבן, שהרי מבטל בכך את המצווה ללבוש תכלת: "היאך מטיל לבן ולובש לטלית זה, הא קעביד איסורא בלבישתו, ועובר על מצות עשה דתכלת?" הוא מתרץ שבזמן שאין התכלת בנמצא, הרי אנו בגדר אנוסים, ולכן מותר לנו ללבוש ציצית של לבן בלבד. וכן דברי הגר"י פערלא (פירוש לספר המצוות לרס"ג, עמ' 171, ד"ה ואמנם): "לבן בלא תכלת לא הותר אלא כשאין לו תכלת, אבל כשיש לו… אסור ללבוש הבגד, דהוי ליה כמבטל עשה דתכלת בידים".

התכלת בעידן המודרני

האם יש לנו תכלת כיום?

כידוע, שאלת זיהוי התכלת מהווה שאלה מרכזית ורצינית המלווה את עולם התורה כבר יותר ממאה שנה, מאז ניסיונו הראשון של האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון העניך ליינר. חוטי התכלת של האדמו"ר מראדזין לא התקבלו אצל שאר רבני הדור, ובערוך השולחן (או"ח ט, יב) כתב: "ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת, והמשיך אחריו איזה אנשים. אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל. ונתבטל הדבר עד כי יבוא גואל צדק במהרה בימינו. אמן".

למרות הכישלון, לכאורה, של מחקר התכלת של האדמו"ר מראדזין, המשיכו רבנים וחוקרים להתחקות אחר זיהוי התכלת. אבן פינה בתולדות הזיהוי הונחה על-ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג בדק את התכלת של האדמו"ר מראדזין במעבדות לכימיה, ומצא שאין זה אלא צבע סינתטי בשם "כחול פרוסי". לאחר שבדק את הנושא לעומק, מצא הרב הרצוג שבעולם העתיק היו מפיקים צבע תכלת מהחילזון הימי ארגמון קהה קוצים (murex trunculus). הרב הרצוג לא הצליח להפיק צבע תכלת מאותו חילזון (אלא רק צבע סגול), ולכן נטה ממנו והציע זן אחר, שלא נעשה בו שימוש מעשי.

בשנת תשמ"ח, בעקבות מחקריו של פרופסור אוטו אלסנר, נמצא דרך להפיק את הצבע תכלת מן החילזון ארגמון קהה קוצים, ויוצר לראשונה פתיל תכלת לציצית מן אותו החילזון על-ידי הרב אליהו טבגר. כמה שנים מאוחר יותר, הוקמה על ידו אגודת "פתיל תכלת", במטרה להפיץ את התכלת בקרב ישראל.

חשוב לציין שזיהוי זה אינו חדש לרב הרצוג או לעת החדשה, והוא כבר מופיע בכתבי הרב יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר" (1638 – 1702), הכותב בספרו "מקור חיים" על אורח חיים (ח"א, סימן צט) שצבע התכלת מופק מן ה"פורפר" – שמו היווני של הארגמון. דעה זו אף מקובלת בעולם המדעי מזה זמן רב. בשנת 1858 למניינם התפרסם מחקר, הקובע שחלזונות הארגמון לסוגיהם שימשו בעת העתיקה לצביעת אריגים בצבעים שונים. בשנת 1898 הועלה הזיהוי הספציפי של חילזון הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת (עיין 'התכלת בישראל' פרק י, בתוך התכלת, עמ' 419-418).

תכלת מספק?

גם אם אין הוכחה וודאית לזיהוי הארגמון עם התכלת המקורית, הרי שלכאורה יש בכך לכל הפחות ספק. האם יש חובה להטיל פתיל תכלת מספק? כן אמנם טען בתוקף האדמו"ר מראדזין, בספרו "עין התכלת", והביא לכך מקורות רבים.

נשאלת השאלה: האם אין בהטלת "ספק תכלת" צד של קלקול, שכן על הצד שאינו תכלת, לא יקוים בו מצוות ציצית כלל, ונמצא לובשו עובר על מצוות עשה של ציצית?

לפי הדמיון שבין שתי מצוות תפילין ובין שתי מצוות ציצית, נראה לכאורה שחוטי לבן וחוטי תכלת הם בנפרד זה מזה: מי שאין לו תכלת, יטיל שני חוטים לבן בלבד על בגדו (כלומר, שני חוטים הכפולים לארבעה חוטים, והיינו לדעת רש"י, ולדעת הראב"ד שלשה חוטים), ובזה יקיים 'מצוות לבן'. לפי זה, הרי שאם יטיל חוטי תכלת, ויתברר שאינם תכלת אמיתית, הרי שיקלקל את מספר החוטים.

אולם, רש"י פירש: "ואע"ג דמצווה לתת תכלת שני חוטין בציצית, כדמפרש לקמן – אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא". כך כתבו גם שאר ראשונים, וברא"ש כתב: "ונהגו כפירוש רש"י". כלומר, במקום שאין תכלת, יש להטיל ארבעה חוטים של לבן, ולא שניים בלבד. כעת נשאלת השאלה: האם חוטים הצבועים בצבע תכלת, אך אינם תכלת אמיתית, עולים לקיום מצוות לבן?

אנו מוצאים תשובה לשאלה זו בגמרא הגמרא בעניין 'סדין בציצית' (מנחות מ, א). הגמרא דנה בהטלת ציצית בסדין של פשתן, ולאחר שמתברר חובת הטלת ציצית, מביאה הגמרא את דברי ר' אלעזר בן צדוק: "והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין". הסיבה לאיסור הטלת תכלת בסדין (של פשתן) בירושלים היא "גזירה משום קלא אילן" – החשש שמא יטיל צמר הצבוע בקלא אילן (זיוף של צבע תכלת, ולא תכלת אמיתי). כיון שסדין עשוי פשתן, הרי שיעבור על איסור כלאיים (שעטנז) שלא במקום מצווה.

על כך שואלת הגמרא: "לא יהא אלא לבן?" כלומר, גם לפי החשד שהתכלת איננו אמיתי, אלא 'קלא אילן', עדיין יקיים בכך מצוות לבן, ולא יעבור על איסור כלאיים. על כך מתרצת הגמרא שבמקום שאין תכלת, אסור להטיל חוטי צמר בסדין של פשתן, כיון שאפשר להטיל לבן ממין הטלית (פשתן).

מדברי הגמרא למדנו שבטלית של צמר, חוט ציצית הצבוע בקלא אילן עולה למצוות לבן, ורק מצוות תכלת לא התקיימה בו. בבגד פשתן גזרו שלא להטילו כדי שלא יעבור באיסור כלאיים במקום שאין הכרח בכך, אבל בבגד ציצית אין בכך חשש.

כן כתב הרשב"א (שם), כשהוא מבאר שבמקום שיש פתיל תכלת אכן צריכים שאר החוטים להיות לבנים, ואילו במקום שאין שם פתיל תכלת, יכול לעשות גם ב"קלא אילן": "מכל מקום מה דבעינן בלבן שיהא מין אחר שאינו דומה לתכלת היינו דווקא כשיש שם תכלת, אבל כי לא רמי ביה תכלת כי אם מצוות כנף בלבד, שהיינו לבן, אזי יכול לתת בו גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן, מאחר שאין נותן בהדיא תכלת".

פסקי הלכה

כיום ישנם כידוע רבנים אחדים שתומכים בשימוש בתכלת, והרבה נוהגים כן; כנגדם יש רבנים שלא השתכנעו, ואשר קובעים שאין חובה להטיל פתיל תכלת בבגד ציצית, וכן נוהג רוב הציבור. פוסקים אלו כוללים את הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הרב משה שטרנבוך שליט"א, הרב שלמה מילר שליט"א, ועוד רבים.

אחת התשובות המפורטות ביותר כנגד נוהג לבישת התכלת נכתבה על-ידי הרב אשר וייס שליט"א, ופורסמה בשו"ת מנחת אשר (ח"ב). הרב וייס טוען שלש טענות עיקריות:

  1. הטיעונים של תומכי התכלת אינם יוצרים ספק הלכתי, כיון שאינם טענות הלכתיות במהותם.
  2. פשטות דברי הגמרא והרמב"ם אינה מתאימה לזיכוי התכלת עם הארגמון.
  3. מדברי הספרי, המדרש רבה, התנחומא והאריז"ל משמע שלא נזכה להשתמש בתכלת עד ימות המשיח.

מספר תשובות מנומקות נכתבו כתגובה לתשובת הרב וייס. במסגרת מאמר זה לא ניכנס לפרטי הטיעונים בנושא.

כריכות התכלת

ישנם מספר דיונים חשובים בעניין כריכת חוט התכלת ושילובו עם שאר חוטי הציצית. ניתן למנות בעניין זה חמישה דיונים שונים:

א. מהו מספר חוטי התכלת, מתוך שמונת חוטי הציצית?

ב. האם הכריכות נעשות בעיקר בתכלת, או בשילוב של תכלת ולבן?

ג. מהו מספר החוליות שכורכים בציצית, ומהו מניין הכריכות בכל חוליה?

ד. מהי צורת החוליות?

ה. שילוב הקשרים עם החוליות.

נתמקד בדיון הראשון בלבד, שהוא הדיון העקרוני ביותר, שכן אם הטיל מספר חוטי תכלת לפי דעה המצמצמת את מספרם, לא יצא ידי חובה לפי הדעות הדורשות יותר חוטי תכלת בציצית. שאר העניינים שהוזכרו אינם מעכבים, וכמעט בכל אופן שעשה, יצא ידי חובה לפי כל הדעות, גם אם אין זה לכתחילה.

ישנן שלוש דעות בראשונים בעניין מספר חוטי התכלת:

  1. שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, ולאחר קיפולם ד' חוטי לבן וד' חוטי תכלת (רש"י ותוספות, מנחות לח, א).
  2. חוט אחד תכלת ושלשה חוטי לבן (ראב"ד, הלכות ציצית פרק א, הלכה ו; ערוך, ערך תכלת).
  3. חצי חוט של תכלת – אחד מתוך שמונה (רמב"ם, שם).

בספרי, פרשת שלח (פיס' קטו), מבואר כדעת הראב"ד: "מכמה גדילים אתה עושה – אין פחות משלשה, דברי ב"ה; וב"ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת; והלכה כבית שמאי". מנגד, בספרי לפרשת כי תצא (פיס' רלד), נראה כדעת רש"י ותוספות: "כמה גדילים נעשים, אין פחות משלשה חוטים כדברי בית הלל; בית שמיי אומרים מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן" (כלומר, ד' חוטים אחר הקיפול).

הגר"א בהגהותיו מגיה גרסה זו, ומשווה את הנוסח לנוסח שבפרשת שלח, ולדעתו יש אפוא לנהוג כדעת הראב"ד – וכן נהגו רבים לאור הכרעת הגר"א, ולפי הכרעתו המפורשת בפירוש לרעיא מהימנא (פנחס, רכח).

 

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. נכון שיש הרבה פוסקים שטרם השתכנעו, אך רובם ככולם אינו מפני שאין הראיות משכנעות אותם אלא מפני שלא עברו על החומר.
    והטענה העיקרית לזיהוי התכלת הינה שמבואר בגמ' שתכלת וקלא אילן שווים בצבעם וכתב הערוך וכן עוד המון מקורות שקלא אילן הוא צמח הנקרא אינדגו, וידוע היום הצמח הזה שהוא זהה לצבע התכלת שמופק מהמורקס, ולא ראיתי שום פוסק שהתייחס לטענה אלימה זו, ורק דנים במדרשים על תכלת שנגנזה ועל מסורות שהיו בידנו, והיות ששום פוסק ככל הנראה לא למד את כל החומר בעיון [ואין זה הוצאת לעז על הרבנים, משום שבאמת הרבנים עסוקים מאד ואינם יכולים ללמוד את כל החומר בשביל לתת מענה לכל טענה של מישהו שמצא את התכלת דאין לרבנים זמן לדון בכל גחמה שנשמעת תמיהונית] ואלה שלמדו השתכנעו שזה באמת התכלת, לכן קשה להסתמך על מה שרוב הפוסקים לא חייבו ללכת דלכא' כל מי שלומד את הנושא משכונע או בבירור או קרוב לוודאי דזה התכלת האמורה בתורה, ןקשה להקל בזה שזהו ביטול עשה של מצוות תכלת, ‏‏[ויתכן דעדיף שילך ללא בגד של ארבע כנפות מאשר שילך ויבטל מצות תכלת בידים.]

  2. לשמואל, אמנם אכן הצבע הוא אותו צבע אהבל זה אינו ראיה רק הוכחת את הצבע של התכלת ולא שהמורקס הוא חילזון התכלת. ייתכן שניתן להפיק צבע זה מדג אחר שנכחד שהוא חילזון התכלת. לענ"ד כשגדולי ישראל פוסקים דבר כל כך קריטי לרבים ודאי שיעיינו הדק היטב בסוגייה זו. וכבר סוכמו הדברים בכמה ספרים מסכמים אם כן לענ"ד אין סברה לומר כן. ויש להיזהר מאד בטענה זו שכן היא עלולה להוביל למידרון חלקלק של חוסר שמיעה לדברי הפוסקים. וודאי שאם אינן נביאים בני נביאים ורוה"ק מסייעת לפוסקים לפסוק ע"פ האמת על אף טרדותיהם מרובות. כמובן שיש מקום להבין למה אך הלכה למעשה נלך לפי פסיקתם.
    מלבד כל האמור אף אי נימא שהוא התכלת האמיתי יש מחלוקת האם זו מצוות עשה גמורה לשים גם תכלת או שזה חיוב לכתחילה לשים גם תכלת. והנפקא מינה האם עדיף ללכת בלי בגד ארבע כנפות כלל.

  3. הטענה שחלק מהרבנים לא ביררו מספיק פשוטה וניכרת לכל מי שמעיין בסוגיא ואי אפשר להכחיש את המוחש.. וצריך עיון גדול לגבי הטענה שרוח הקודש מסייעת למרות שלא עיינו בסוגיא, וכי אין מציאות שת"ח טועה בדבר הלכה? הרי מצינו מושג של "טועה בדבר משנה".. וכן מצינו בתורה קרבן על טעות שכזו.., ועוד שיש גם רוח הקודש לרבנים החולקים, ובכלל קשה הדבר לשער בדיוק את מדרגות רוח הקודש אצל כל ת"ח ..

  4. בכל מקרה צודק הרב מלאכי שמי שרוצה ללבוש תכלת מורקס ודאי נוהג כדין ויש טעם רב במעשיו, ואין מקום לומר שהוא חלילה עובר על דברי חכמים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *