שלוש שבועות – ארץ ישראל בזמנינו

שאלה:

לכבוד הרבנים הגאונים ויושבים על מדין המשיבים בארגון דין
התעורר אצלי ספק גדול בעניין שלטון המדינה וחוקיה, גם אם נניח שאין במדינה איסור מצד ג' שבועות, והוא כי הם נסמכים על היסוד הדמוקרטי, האומר שהמדינה היא מדינת כל אזרחיה, דהיינו שהאזרחים הם ריבוני המדינה, ומכוחם ניתן כח לפרלמנט הנקרא כנסת ולממשלה ושאר זרועות השלטון. ולכאורה כל זה הוא מרידה במלכות שמים, כי משונה ארץ ישראל מכל הארצות, שכל הארצות שייכות או למלך או לאזרחים, אבל ארץ ישראל אינה שייכת אלא לקב"ה, והוא לבדו הריבון בה, ואזרחיה בני ישראל, אינם אלא גרים ותושבים בה, שנאמר וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: (ויקרא כה, כג), וממילא השלטון היחיד הלגיטימי בארץ ישראל אינו שלטון דמוקרטי, אלא שלטון מלוכני, דהיינו שבראש השלטון עומד מלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו", והיינו על הצד היותר טוב על ידי נביא ה', ואז ודאי המלך מיצג במלכותו את מלכות ה', ותפקידו לכוף את העם לשמור את חוקי התורה, וגם כשאין נביא יש מקום לבחור את המלך שראוי לשער שה' יבחר בו, וכגון שעל פי הכרעת סנהדרין וכיוצ"ב רואים הוא מתאים מצד תכונותיו ואמונתו וצדקתו לכוף את כל ישראל לשמור את חוקי התורה, וגם בזה הרי הוא מיצג את מלכות שמים. אבל שלטון שאינו מיצג אלא את ריבונות האזרחים על עצמם, אינו אלא מרידה במלכות שמים. כי לכאורה כשם שאנחנו בגופותינו משועבדים לה' שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, והפורק עול מלכות שמים מעליו, הרי הוא מורד במלכות שמים. כן הארץ היא טריטוריה המשועבדת לריבונות הקב"ה, וכל המכיר בשלטון אחר על הטריטוריה הזאת, הרי הוא מורד במלכות שמים. ובזה הסתפקתי לעניין שני דברים, א' אם מותר להצביע בבחירות לכנסת, או שבעצם ההצבעה הרי הוא מכיר בשלטון שבעצמותו הוא מרידה במלכות שמים כנ"ל, וידוע לי שדעת רוב הת"ח שמקום המדינה ואילך שמותר להצביע בבחירות, ועם כל זה שאלתי נשאלת, דהיינו אם יש למצוא התר על פי ראיות מהסוגיות וכיוצ"ב. וגם אם נאמר שיש בהצבעה לכנסת איזו שהיא תועלת רוחנית, עדיין השאלה אם מותר לעשות מעשה שלכאורה הוא הכרה בשלטון שעצם ההכרה בו היא מרידה במלכות שמים, אפילו בשביל איזו שהיא תועלת רוחנית. ואין להקשות איך לא נכיר בשלטון, והרי הוא קיים לנגד עינינו, כי יתכן לראות בזה "מאפיה ישראלית", חבורה של "גברי אלמי" המציגים את עצמם כמדינה ותו לא מידי.
והשאלה השניה שהיא גם כן נמשכת מהראשונה, אם מותר להיות "טוען רבני", או כיון שמכח תפקיד זה לכאורה יש להכיר גם בחוקי המדינה ולפעול לפיהם במקרים שבהם ב"ד רבני ג"כ צריך לפעול לפי חוקי המדינה והרי יש כאן הכרה בשלטון שאינו אלא מרידה במלכות שמים וכמו שנתבאר. או דילמא, שאע"פ שהשלטון על הטריטוריה אינו חל גם בדיעבד, כי הארץ עצמה לעולם היא ברשותו של הקב"ה ומה שהשלטון כאן אינו מכיר בזה אינו מעלה ואינו מוריד, ולכן הם עצמם כלפי הטריטוריה אינם שלטון אלא חבורת אנשים אלימים שמציגים את עצמם כשולטים שלטון לגיטימי. אבל כלפי השלטון על האנשים, אולי כן חל בדיעבד, וממילא האנשים אשר רואים את עצמם כאזרחים המחוייבים לחוקים, רשאים לחייב אותם ממון על פי החוקים. כי אע"פ שאין לאדם רשות למנות על עצמו שלטון חילוני, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך, וכל כופר בעיקר אינו בכלל אחיך, ועוד שנאמר אשר יבחר ה' אלהיך בו, ושלטון חילוני, אין לומר שהוא בגדר זה, וכנ"ל. מ"מ בדיעבד נראה שחל, שהרי אפי' מוכר עצמו לגוי או לעקר משפחת גר, חל המכירה בדיעבד, וחל שלטון הגוי עליו, וא"כ בבחינת זאת החוקים יחשבו לגיטימיים כלפי מי שרואה את עצמו אזרח שומר חוק. והנה שאלה זו נוגעת לי בעניין הפסד מרובה (כי כבר שלמתי הרבה כסף לאיזה קורס ללמוד מקצוע "טוען רבני"). וע"כ יראתי לפסוק לעצמי בשאלה זו.

תשובה:

שלום וברכה

נראה לי שבשאלתך יש קצת עירבוב מושגים, ננסה לסדר מעט.

א. הנושא של שלוש שבועות אינו נוגע כלל לדמוקרטיה, ענינו שלא לעלות לארץ ישראל ביד חזקה כנגד רצון האומות, וראה בענין זה ואת הטעם שאין בכך חשש בזמנינו במקורות.

ב. אין שום סתירה בין שלטון דמוקרטי לעבודת ה', אילו הדמוקרטיה היתה מנוהלת על פי הלכה, הבעיה שהמדינה היום אינה מתנהלת על פי הלכה… הסיבה שמצביעים בבחירות אינה משום שאנחנו מכירים בכנסת ובממשלה, ברור שלא, אלא משום שזו מציאות קיימת ומותר לנו ואף נדרש מאיתנו לנסות לפעול מבפנים לקדש שם שמים ככל שניתן ולהרבות גבולות הקדושה, כך הכריעו רוב גדולי הדור האחרון.

ג. מותר להיות טוען רבני בבתי הדין, ואדרבה, תטען על פי הלכה, יש בזה הרבה עבודה בבתי הדין.

מקורות:

א. דין ג’ השבועות לשיטת רש”י – שלא יעלו בחוזקה

בגמ’ כתובות קיא א איתא: “השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו’, ג’ שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו בחומה, ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי”.

ופרש”י: שלא יעלו בחומה – יחד ביד חזקה. ובשטמ”ק בהביאו דברי רש”י כתב: שלא יעלו כולם יחד בחוזקה. ומ”מ תרתי איכא למילף מדבריו: א. עיקר הקפידה היא בכך שעולים כולם יחד, אבל יחיד העולה אינו בכלל השבועה. ב. עיקר האיסור הוא לעלות בחוזקה – ע”י כיבוש מלחמה, אבל אם רוכש לעצמו אדמה בא”י בכסף מלא בהסכמת המוכר, אין בכך כל איסור. ויש להסתפק האם האיסור נאמר דוקא בקיום שני התנאים או שדי באחד מהם, ומן הסתם דוקא בדאיכא תרתי לרעותא נאמר האיסור, וכלשונו של רש”י – כאשר יעלו יחד ובחוזקה.

עוד יש להסתפק לדבריו, האם האיסור נאמר דוקא כאשר העם כולו מתאגד יחדיו לעלות לא”י, וכמו שהביא בשמו השטמ”ק “שלא יעלו כולם יחד”, או שמא כל עליה ציבורית וממוסדת אסורה אף שלא עולים כולם ואף לא רובם. ובאמת במדרש תנחומא הקדום (הוספה לס’ דברים) הלשון היא: שלא יעלו בחומה – “שלא יעלו המונים המונים”. ומבואר לדבריו שכל עליה המונית אסורה ולא רק כאשר עולה העם כולו או רובו. אמנם לשון רש”י מורה קצת לקולא בזה.

ולפי”ז יש מקום גדול לדון האם הקמת מדינת ישראל יש בה משום עליה בחומה שכידוע נחלקו בזה בחריפות מצוקי ארץ, או שמא כיון שרוב העם עדיין מצוי בגולה אין בכך כל איסור, ולהלן נדון בזה אי”ה מכמה פנים.

תוקפם ההלכתי של ג’ השבועות

ראשית יש לדון בעצם התוקף ההלכתי של אותן ג’ שבועות, שהרי כידוע לא הביאום הרמב”ם הטור והשולחן ערוך להלכה בספריהם כלל.

ולכאורה נתון הדבר במחלוקת הסוגיות, דבגמ’ ביומא (ט ב) איתא: “ר”ל סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנא יהב ליה ידא, א”ל אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו וכו'”. עכ”ל הגמ’. ומבואר, שבני בבל נתבעו על כך שלא עלו בחומה, ולכאורה נראים הדברים כסותרים לאמור במס’ כתובות ששבועה השביענו הי”ת שלא נעלה בחומה, וכבר עמדו בזה באחרונים כדלהלן.

הן אמת שהיה מקום לחלק ולומר שהשבועה האמורה במסכתא כתובות נאמרה רק לגבי גלות שניה של חורבן בית שני ואילו בזמן עליית עזרא לא היתה שבועה ולכן נתבעו על כך שלא עלו בחומה, שכן בזמן עליית עזרא היה הקץ מגולה שנעשה הדבר ע”פ נביאים, ואין בעליה זו משום דחיקת הקץ משא”כ לדידן שהחושך יכסה ארץ בעו”ה.

כמו”כ יש להבין מפני מה היו צריכים אז לעלות בחומה הרי כורש נתן להם רשות לעלות, ואפשר שמ”מ היה עליהם להלחם בגויי הארץ.

ואכן בפנ”י בכתובות שם עמד בסתירה זו ונראה מדבריו שם דסבר שנחלקו הסוגיות איזו גלות היא הגלות העיקרית שעליה נאמרה השבועה שלא יעלו בחומה, דהסוגיא בכתובות סברה שגלות בבל היא הגלות העיקרית ולא היו צריכים לצאת ממנה עד בוא המשיח, ואילו הגמ’ ביומא נקטה שגלות אחרונה היא העיקרית ועליה נאמרה השבועה, ועוד, כיון שגם אחר שעלו לארץ עדיין היו כפופים כאן למרותו של כורש יש לדון שאין זו גאולה כלל ומשום כך לא היה להם לעלות ואפשר שבזה נחלקו הסוגיות, סוף דבר מסיק הפנ”י: “לאו מימרא פסיקתא היא ואגדות חלוקות הן”. ויש שרצו לומר ע”פ דבריו אלו, דאפשר שהסוגיות נחלקו בעצם הדרשה דמסכתא כתובות, ולדעת אמוראי דמסכת יומא אין כל איסור לעלות בחומה, או שנחלקו האם בכלל נוהגת שבועה זו בגלות ראשונה או גלות שניה.

שיטת המהר”ל בזה

המהר”ל בחי’ אגדות לכתובות שם נקט בפשיטות שאותן ג’ שבועות כלל אינן חיובים ואיסורים שהוטלו על ישראל, אלא אלא ג’ גזירות שגזר הי”ת בדין הגלות, והיינו שגזר הקב”ה שלא נצליח לפרוק עול זרים מעלינו עד ביאת המשיח, ולפי”ז אין כל איסור הלכתי לעלות בחומה.

וביתר ביאור כתב כן בספרו באר הגולה באר השביעי וז”ל: “ואדרבה הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות, דאחר שגזר השי”ת שנהיה תחת רשותם ראוי עלינו לקבל ממשלתם ולא לבטל הגזירה”. ע”כ. ומבואר להדיא מדבריו שאין בכך כל איסור הלכתי, אלא שראוי לנו שלא נתחכם לעלות אחר שכך גזר עלינו הי”ת.

וכנראה הכריחו לזה קושיתו הידועה של האבני נזר (יו”ד תנד מב – מה) דהקשה, איזה תוקף הלכתי יש לאותם ג’ שבועות, הרי לא מצינו שהשביע הקב”ה שבועות אלו את ישראל בהיותם בגופים ממש, אלא היתה שבועה זו לנשמות ישראל קודם רדתם לעולם, ואין כל תוקף לשבועה שלא מדעת המושבע, ובפרט שהמושבע כלל אינו בעולם. ומשום כך מסיק, שאין זו שבועה גמורה, אלא כעין מה שאמרו חכמים שקודם רדת הנשמה לעולם משביעין אותה – תהיה צדיק ולא רשע וכו’, דודאי העובר על שבועה זו ונוהג ברשע לא עבר בזה על לאו דלא יחל דברו. וכנראה שמשום כך נקט המהר”ל שאין אלו שבועות אלא גזירות.

אמנם יש שתי’ קושיא זו של האבני נזר, ע”פ מש”כ הרמב”ן בפי’ לתורה (ויקרא כז כט), דשני מיני שבועות יש – שבועת ביטוי ושבועת חרם, שבועת ביטוי נפעלת ע”י המושבע ולכן צריך שהוא יהיה פועל החלות והשבועה תהיה מדעתו, אבל שבועת חרם משביעין לאדם על כרחו מדעת המשביע, והוא שמסרה תורה כח לסנהדרין או למלך להשביע את העם להלחם באויב או לעסוק בשאר צרכי העם, והעובר על שבועה זו אינו בלאו גרידא כשבועת ביטוי אלא חייב מיתה. וא”כ שבועה זו שהשביענו הי”ת ודאי אינה בגדר שבועת ביטוי אלא שבועת חרם היא וממילא סרה מאליה קושית האבנ”ז שלא היתה השבועה מדעת המתחייב.

רהיטת דברי הפוסקים בזה

ואכן לענין הלכה נקטו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים שג’ שבועות אלו הן הלכה פסוקה, כ”כ כפתור ופרח פ”י, הרשב”ש סי’ א – ג, השל”ה, הגר”ח פלאג’י בשו”ת נשמת כל חי, ועוד רבים.

יש שרצו ללמוד מהקדמת הרח”ו לס’ עץ חיים ששבועה זו הוגבלה רק לאלף השנים הראשונות של הגלות, עיי”ש שהאריך שכבר עבר קציר כלה קיץ והגיע עת הגאולה אחר שעברו למעלה מאלף שנים ואנחנו לא נושענו מחמת העדר העיסוק בחכמת הקבלה, אלא שסברא זו דחה הגה”צ מסאטמר בספרו ויואל משה, שמעולם לא עלה על דעת הרח”ו לומר שדין ג’ שבועות בטלו מאליהן בתום אלף שנה, אלא שתוקף הגלות המר היה אלף שנה, ובאותם השנים כדי להושע היינו זקוקים לזכיות עצומות עד שכמעט מן הנמנע היה שנושע בהן, אבל לאחר שעברו שנים אלו אם נשוב לה’ אלוקינו באמת ובתמים מיד נושע. ואכן המעיין בדבריו שם ימצא שכך היא כוונת הדברים.

נמצא איפוא לפשוטם של דברים שג’ שבועות אלו יש להן תוקף הלכתי ואיסורם נוהג גם כיום.

אחר הסכמת האו”ם “סר פחד השבועות מעלינו”

אכן לענין הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל סמכו רבים על פשטות דברי רש”י שהאיסור לעלות בחומה הוא דוקא ע”י כיבוש מלחמה נגד הסכמת האומות, אבל העליה ברשיון האומות אין בה כל איסור, [כן נקטו האבנ”ז סי’ תנד ס”ק נו, הגר”ח פלאג’י בשו”ת נשמת כל חי, וכ”כ בס’ אם הבנים שמחה, וכ”כ בעל האור שמח באחת מאגרותיו (ראה קובץ קול ישראל תרפז גליון ט שכתב: עתה אחר הסכמת האומות “סר פחד השבועות מעלינו”, והאריך בגודל המצוה לעלות עתה לא”י ולסייע ביד העולים אליה), ובאבנ”ז שם אף הוסיף, שכאשר יעלה הדבר בידינו לקבל את רשיון האומות יהיה הדבר כפקודה לנו, ומחוייבים נהיה לעלות כבימי עזרא!] וע”כ אמרו, דכיון שהעליה לארץ היתה ברשיון האומות ע”י ההצבעה באו”ם אין בזה כל איסור. ואף שמיד לאחמ”כ נאלצו להלחם על ישיבתם כאן בשנת תש”ח, מלחמה זו כבר היתה בגדר מלחמת מגן להנצל מאויביהם הקמים עליהם וזה ודאי מותר לאחר שכבר יושבים הם בה, וכן נראה מדברי האבני נזר שם ס”ק מד.

דין ג’ השבועות ביחס ליושבים בארץ או לשולטים בה

אמנם יש לפקפק קצת בהיתר זה, כיון שלפי פשוטם של דברים האיסור לעלות בחומה מתייחס ליושבי הארץ – שלא נכבוש אותה מידם בחוזקה, וא”כ אפשר שאין כל תוקף להצבעה באו”ם היות והחלטה זו נתקבלה ע”פ דעתם של אומות שאין להן כל קשר לא”י ואילו המוסלמים יושבי הארץ התנגדו לה.

אלא שיש מקום לומר, שכיון שהמוסלמים לא שלטו בא”י מזה מאות שנים, אלא הבריטים הם ששלטו בה וקדמו להם הטורקים, לכן אף שיושבי הארץ הקבועים היו שבטים מוסלמים שהתנגדו לדבר אין הם הבעלים להתנגד לזה, ועיקר האיסור לעלות בחומה מתייחס לשולטים בארץ ולא לדרים בה, והאנגלים קיבלו עליהם את החלטת האו”ם.

גדרם של ישובי יהודה ושומרון בנידון זה

אלא שגם לשיטה זו עדיין יש לדון מהו היחס לשטחי יהודה שומרון וחבל עזה שסופחו לישראל בשנת תשכ”ז נגד החלטת האו”ם כידוע, האם יש בכך משום עליה בחומה. ולכאורה יש להקל ולומר, היות ומלחמה זו נכפתה עלינו שלא ברצוננו, ומחוייבים היינו להלחם בהם עד תום כדי להגן על חיי יושבי הארץ והכיבוש נעשה מאליו ע”י נצחון המלחמה ההיא נחשב הדבר שבאה הארץ לידינו בהיתר, ועתה שוב איננו מחוייבים למוסרה להם ואפשר שאף אסור הדבר.

מו”מ בדברי הגה”ק מסאטמר בזה – דין מרידה באומות

בס’ ויואל משה מחמיר מאוד בנידון זה וכתב בזה כמה נימוקים: א. אף אם נאמר שאין בעליה לארץ ברשיון האומות איסור מחמת השבועה הראשונה שלא יעלו בחומה, מ”מ יש בזה איסור מחמת השבועה השניה – שלא ימרדו באומות, היות ותוכנה של שבועה זו שלא נערוך כל מלחמה עם אומות העולם אלא נהיה משועבדים תחתיהם. ונקט שם, שאיסור זה נוהג לא רק בחו”ל כאשר יושבים אנו תחת שלטון האומות אלא גם בעת ישיבתם בא”י כל זמן הגלות.

אמנם יש לפקפק מעט בדבריו, דלכאורה יש לחלק בזה בין מלחמה הנעשית לצורך כיבוש או רווחה למלחמה הנכפית עלינו לצורך ההגנה על חיינו, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ויעויין בשו”ע או”ח שכט סעי’ ו דנכרים שצרו על עיירות ישראל מחללין את השבת במלחמה עליהם, והלכה זו לא נאמרה שם לימות המשיח כמבואר שם להדיא, וכנראה שלמד שאם תחזור בה ישראל מכוונתה לכונן מדינה שוב לא יחפצו ללחום בנו, אולם עובדא זו אינה מוכחת כלל, וגם מי יימר שעלינו לדאוג לכך שלא יהיו חפצים לכלותינו כדי שלא יווצר מצב שנמרוד בהם.

מלבד זאת, עצם ההנחה שהאיסור למרוד באומות נאמר גם בא”י אינו מוכרע, דיעויין בעץ יוסף (שה”ש רבה פ”ב) שכתב להדיא ששבועה זו נאמרה רק בזמן היותם חוץ לא”י תחת שלטון האומות, וענינה שלא נסיר מעלינו את עול המיסים ששליטי הארץ ההיא מטילים עלינו, אבל בהיותם בארצם תחת שלטון ישראל אין איסור למרוד באומות.

באורו בשיטת רש”י

ב. עוד כתב שם בספרו, כי מה שאמר רש”י “שלא יעלו בחוזקה” אין כוונתו שכל האיסור הוא רק כשעולים בלא רשיון האומות אלא גם ברשיון האומות אסור, וכוונת רש”י שלא נפציר באומות הרבה להתיר לנו את הישיבה בארץ, ודימה זאת לאמור בתורה “ותחזק מצרים על העם לשלחם” שכוונת הכתוב היא שמצרים הרבו להפציר בישראל שיצאו ולא שגרשום בחוזקה ממש.

סתירת דברי האהבת יונתן בזה

והנה אף שפירושו בדברי רש”י דחוק מאוד כמבואר לכל מעיין, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא לחינם הדגיש זאת רש”י, מ”מ לעצם שיטתו מצינו סעד בדברי רבי יונתן איבשיץ בס’ אהבת יונתן הפטרת פ’ ואתחנן, שכתב: ויובן גם מה דכתיב השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ותחפץ הוא כינוי לנקבה בתי”ו המשמשת כנודע, וזה פירושו: כנסת ישראל צוחה באלה ובשבועה – אם תעירו ואם תעוררו את האהבה נגד קיבוץ ישראלי באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפ”ה צוחה שחלילה תלך שמה, כי הקץ סתום אולי אין עתה הזמן האמיתי. עכ”ד.

ומבואר לכאורה להדיא מדבריו, שאין לעלות לא”י ביחד קודם בוא הגואל אפי’ ברשיון האומות!

אכן הפלא שבדבריו, שבפירושו להפטרת פ’ שופטים כתב לכאורה ממש להיפך, שכתב: השביע הקב”ה לכנסת ישראל שלא יעלו בחומה – פי’, שלא יתאספו ישראל להלחם בחוזקה. ומבואר להדיא שנקט להלכה כפשטות דברי רש”י שדוקא בדרך מלחמה אסור לעלות ולא ברשיון האומות ונראים הדברים כסותרים למש”כ בפ’ ואתחנן.

וע”כ צ”ל בדוחק שאין כונתו לומר שיש איסור לעלות לא”י ברשיון האומות, אלא שחלילה לנו מלעשות כן שמא טרם הגיע הקץ ולא נמצא מקום אחיזה בארץ מחמת אויבינו הקמים לכלותינו, ואין זה איסור אלא עצה בעלמא. וצ”ע. ומ”מ ראיה אין מדבריו.

שיטתו של הגאון הנ”ל שדין ג’ שבועות ביהרג ואל יעבור

ג. עוד כתב בס’ ויואל משה (אות כ), ע”פ דברי המהר”ל בס’ נצח ישראל פכ”ד, שג’ שבועות אלו אינם איסור בעלמא אלא יש למסור נפש על קיומן ודינן ביהרג ואל יעבור! דהמהר”ל שם האריך הרבה בביאור ענין השבועה ומדוע הוצרך להשביעם גם בשמים ובארץ וגם באילות השדה שהם האבות והאמהות הק’, ובסוף דבריו שם כתב: “ומה שהשביעם בדורו של שמד, ר”ל, שאף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה, וכן הפי’ אצל כל אחד ואחד ויש להבין זה”.

אלא שאף הוא שם בספרו עומד על החידוש העצום שיש בדברים שהרי לא מצינו בשום מקום שיש למסור נפש על קיום מצוה מלבד שעת השמד או בג’ עבירות חמורות שדינם ביהרג ואל יעבור, ומאי אולמייהו של שבועות אלו מכל שאר המצוות שבתורה שיש למסור נפש על קיומן, ובאות עו – עז שם פירש את הדברים ע”פ דברי השל”ה הק’, שכתב, שאל לו לאיש ישראל לשנות אפי’ דבר אחד מן התורה ולהודות בפני נכרי על החייב שהוא פטור או על המותר שהוא אסור או להיפך, שהרי זו כפירה גמורה בתורת משה ודינו ביהרג ואל יעבור. והיינו, שהכפירה בתורת משה כולה או מקצתה דינה כע”ז שיש למסור נפש ולא לעבור עליה. וכתב, דעפ”ז י”ל שעצם העליה בחומה מלבד היותה הפרה לשבועה שהשביענו הי”ת גם היא מהווה כפירה גמורה בהשגחתו יתברך על יראיו, שהרי מובטחים אנו מהי”ת שיעמוד לימין עמו ישראל בכל מקומות פזוריהם להושיעם מיד רודפיהם, עד שבהגיע הזמן יוליכם קוממיות לארצם ויתן אויביהם ניגפים לפניהם. ועל מעשה של כפירה זה יש למסור את הנפש.

ולכאורה דברים אלו קשה להולמם, שהרי א”כ יכולים אנו לומר כך גם לגבי שאר מצוות, שאם גוי אונס יהודי לעבור על אחת ממצוות ה’ והלה נאות לו זוהי כפירה גמורה בהשגחת הי”ת עליו, דממ”נ אם נגזר עליו שינצל הרי לא תיפול שערה מראשו ארצה, ואם לאו מה יועיל לו הדבר, והרי הדין אינו כן שע”כ חייבתנו תורה להשתדל בהצלת חיינו גם כאשר נוגד הדבר את חוקי התורה וביטולה זהו קיומה, שאל”כ אף בעצת הרופאים אסור לשאול שהיאך יתכן שהקב”ה שולח מחלה לאדם והוא מתחכם עמו ודורש בעצת הרופאים, וכבר עמדו בזה התוס’ בפ’ החובל ואמרו דמקרא מלא דיבר הכתוב “ורפא ירפא” – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וכך היא צורת הנהגת ה’ בבריאה. וא”כ אם תווצר סכנה לעם ישראל וכדי להציל נפשם יעלו לארץ פשיטא שאין בכך כל כפירה בהשגחת ה’ וממילא אין למסור על כך את הנפש.

אכן צדקו דבריו שאל לו לאיש להעלות בדעתו שיש בידו להסיר מעליו את עול הגלות בלא שיד ה’ עמדה לו שזהו כופר גמור ונכונים הדברים בכל תחומי החיים ואינם ענין לכאן כלל.

מלבד זאת, אם חיליה דהגה”צ מסאטמר מדברי מהר”ל, הרי בס’ באר הגולה באר השביעי כתב להדיא כלשונו של רש”י – שלא יעלו ישראל לארץ בחומה – ר”ל ביד חזקה, וא”כ ודאי שברשיון האומות מותר לעלות וממילא גם חילול ה’ אין בזה, ואין הדבר נוגע למציאות בא”י כיום.

והעולה על כולנה, הנה כבר הוכחנו לעיל באריכות שלדעת המהר”ל ג’ שבועות אלו אינן איסור הלכתי אלא גזירה היא שגזר ה’ שנהיה נשלטים בידי האומות עד בוא גואל צדק, וכתב רק ש”אין ראוי” לבטל גזירות אלו ופשיטא שא”צ למסור נפש על כך.

וממילא מה שאמר מהר”ל שאפי’ אם יהיו רוצים להמית אותם ולענותם עינוי קשה לא יהיו יוצאים אין כוונת הדברים שאסור להם הדבר, אלא שכך היא הגזירה בגלות המרה הנמשכת עד ימינו אלה בעוה”ר, שלעיתים ירעו לנו הנכרים מאוד וימיתו רבים מישראל במיתות משונות ואכזריות ואפ”ה עדיין נותרים אנו בגלות ונאנקים תחת עול שלטונם האכזר. יתן הי”ת שנזכה לראות בקרוב בישע עמו.

מו”מ בדברי אם הבנים שמחה שדין ג’ השבועות מותנה בכך שישיבתנו ביניהם בשויון זכויות

היתר נוסף לענין זה של ג’ השבועות כ’ בספר אם הבנים שמחה ע”פ דברי הרמב”ן (דברים כח מב) שכתב: ודע כי התוכחות וכו’ הן כולן עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותך וכו’, שאחרי היותנו בארצות אויבינו לא נתקללו מעשי ידינו ולא אלפנו ועשתרות צאננו, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו, ואף גם זאת בהיותם בארצות אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם וכו’. עכ”ל.

ועפ”ז אמר, שהחיוב להשאר בגלות מותנה בכך שאכן תנאי החיים שלנו שם שוים לשאר יושבי הארץ ההיא, אבל אם סובלים שם ישראל מכל מיני רדיפות והצקות בטלה השבועה ומותרים הם לשוב לארצם.

אכן דברים קשים הם, דמי יימר לתלות את הבטחת ה’ לימי הגלות בשבועה שהשביענו שלא נעלה בחומה, אכן יש שכתבו כעין דבריו ואמרו שג’ השבועות תלויין זו בזו, וכיון שהאומות לא מקיימות את שבועתם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי אף אנו פטורים משבועתנו.

ומ”מ הראנו לדעת שלדעת הרבה הפוסקים אחר הסכמת האו”ם אין בישיבתנו כאן חשש ג’ השבועות.