לימוד תורה לנשים

הרב יהושע פפר
כ"ח אייר ה'תשע"ז

 

בימים המתקרבים לחג השבועות, אחת השאלות הנשאלות לעתים קרובות קשורה ללימוד תורה לנשים. יש בנות ונשים המרגישות שאף הן רוצות להשתתף בסדרי הלימוד של ליל שבועות. יש גם לא מעט מסגרות, קל וחומר בחו”ל, המעמידות תכניות לימוד לנשים ביום מסוגל זה.

תכנית לימוד תורה לנשים הן כמובן דבר ראוי, אך השאלה – שאלה שגבולותיה רחבים כמובן מהעניין המסוים של ליל שבועות – היא איזה תוכן תורני ראוי לקהל יעד של נשים. מדובר אמנם בשאלה עדינה ועכשווית, ובמסגרת מאמר קצת לא נוכל למצה את הנושא. אך ננסה לעמוד על המקורות העיקריים ביחס לנושא, ולדון בשאלות הבסיסיות סביבו.

האם יש איסור של לימוד תורה לנשים? האם מותר לאשה ללמד את עצמה תורה? האם יש הבחנה בין חלקים שונים בתורה? האם יש הבדל בין דורות קדומים לבין דורנו אנו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך דברינו.

מקור ה”איסור”

נאמר בפסוק: “ולמדתם אתם את בניכם” (דברים יא, יט), ומכאן למדה הגמרא (קידושין כט, בף בשם הספרי) שהאב מצוּוה ללמד את בנו, ולא את בתו. כמו כן אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה, שכן הציווי הכללי של לימוד תורה נובע מאותו פסוק.

בנוסף על פטור נשים מתלמוד תורה, אנו מוצאים אמרות הקובעות את לימוד התורה לנשים כעניין שלילי. במשנה בסוטה (פ”ג, מ”ד) חולק רבי אליעזר בתוקף על שיטת בן עזאי (שהורה שיש ללמד תורה לנשים, אך מסיבה צדדית), והכריע בפסקנות כי “כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת”. על אותו המשקל, בירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: “יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים” (סוטה פ”ג ה”ד).

בביאור עניין תיפלות כתב רש”י שהוא לשון תשמיש, וביאר (סוטה כא, ב): “שמתוכה היא מבינה ערמונית, ועושה דבריה בהצנע”. חכמת התורה עלולה לגרור את האשה לערמומיות ורוע. הרמב”ם (בפירושו למשנה) ביאר באופן אחר, וכתב שהוא “שווא ודברי הבל”. בהלכות תלמוד תורה (א, יג) הרחיב הרמב”ם בפגם של לימוד תורה לנשים:

“אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית […] ואע”פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן”.

לדעת הרמב”ם, הפגם של לימוד תורה לנשים טמון בכך שנשים מוציאות את דברי התורה “לדברי הבאי”, ויש בכך ביזיון לתורה.

הרבה פוסקים, ובראשם הרמב”ם (הנ”ל) ובעקבותיו ה’שולחן ערוך’ (יו”ד רמו, ו) הביאו את דברי רבי אליעזר להלכה. מכאן עולה, לכאורה, שאין ללמד תורה לנשים.

חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה

אולם, הרמב”ם מגביל את דבריו: “במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה – אינו כמלמדה תפלות”.

כך גם העתיק בשולחן ערוך (שם), ובב”ח (שם) ביאר את מקור הדברים ממצוות הקהל, שהיו נוכחים אנשים, נשים, וטף (דברים לא, יב). הגמרא (חגיגה ג, א) מביאה את דברי רבי אלעזר בן עזריה ש”אם האנשים באו ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין”, ומכאן שמוטלת על המוטלת על הנשים מצווה לשמוע תורה שבכתב, “כדי שידעו לקיים המצוה”. מבואר אפוא שלא נאמר האיסור אינו על תורה שבעל-פה, ולא על תורה שבכתב.

עם זאת, הרמב”ם כותב שאין ללמד אשה תורה שבכתב לכתחילה, אלא שאם מלמדה אין בכך משום תיפלות. על הלכה זו הקשה הט”ז (יו”ד רמו, ד) שהרי הנשים היו באות לשמוע דברי תורה במצוות הקהל, ולכאורה מבואר שהוא עניין של לכתחילה, ולא של בדיעבד. על זה כתב ליישב:

“נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים, וזה באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה, וזה מובן בלשון התלמוד ‘אנשים ללמוד והנשים לשמוע’, דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו – כן נראה לי”.

נמצא לפי זה שגם תורה שבכתב אין ללמד לנשים לכתחילה, אלא שאין בכך את החומר של לימוד תורה שבעל-פה.

עניינים הנצרכים לנשים

סייג נוסף לשלילת תלמוד תורה לנשים (שאף הוא נלמד ממצוות הקהל) נוגע למצוות מעשיות שנשים חייבות בהן. כך מבואר בספר חסידים (סימן שיג):

“חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת – איך תשמור שבת? וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו ‘הקהל את העם האנשים והנשים והטף'”.

המהרי”ל (שו”ת מהרי”ל, סימן קצט) התנגד לכך, וסבר שהנשים יוכלו לדעת כיצד לקיים המצוות הנוגעות להן על פי מסורת מעשית, ללא לימוד עיוני, ובמקום ספק יוכלו לשאול מורה הוראה:

“ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו ע”פ הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל ע”פ הקבלה מבחוץ”.

בעניין זה פסק הרמ”א (רמו, ו) שלא כדעת המהרי”ל: “ומ”מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה”. המפרשים ביארו שלא מדובר במצוות תלמוד תורה כפי שמצווים בה אנשים, אלא בצורך ללמוד את ענייני המצוות כדי שתוכלנה לקיימן כראוי, כמו שכתב בשו”ת בית הלוי (ח”א, סימן ו):

“גם במצוות שנוהגות בהן, אין בהם מצוות תלמוד תורה כלל כמו דהווי באנשים. דבאנשים הווי הלימוד מצוות עשה, וכמו הנחת תפילין, וכשלומד מקיים מצוות עשה. וגם במצוות שאין נוהגין בו, מכל מקום מחויב ללמוד משום מצוות עשה דתלמוד תורה. אבל בנשים אין בלימודם שום מצווה כלל מצד עצמו, רק הסמ”ג כתב דמכל מקום מחויבים ללמוד מצוות הנוהגות בהן, כדי שתדע היאך לקיימם. וזהו דמחלק בחגיגה: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע […] אבל הלימוד בעצמו לא הווי שום מצווה כלל אצלם, ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה, ויודעת היאך לעשות, שוב אינה צריכה ללמוד עוד, אפילו להסמ”ג”.

על דרך זו מבואר אף בשו”ת אבני נזר (יו”ד סימן שנב). לפי גישה זו, יש לצמצם את מה שמלמדים תורה לנשים למינימום הנצרך לקיום מצוותיהן ולשמירת הדת.

כן עולה מלשון הרב משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ג, סימן פז):

“הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב”ם (פ”א מהלכות תלמוד תורה הי”ג) פסק כר”א בסוטה דף כ’ ע”א שאין ללמד לבנות תורה […] עכ”פ משניות שהוא תורה שבע”פ צוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות”.

לדבריו, אין ללמד בנות תורה שבעל-פה, ורק משניות פרקי אבות (וכדומה) יש ללמדן כדי להורות להן דרך ישרה ודרכי מוסר נכונות.

לימוד תורה על-ידי נשים עצמן

הדיון הנ”ל מתייחס ללימוד תורה לנשים, ולא ללימוד תורה על-ידי נשים.

הפרישה (יו”ד רמו, ס”ק טו) דייק את לשון הרמב”ם שלא דיבר על לימוד תורה של נשים אלא דווקא על לימוד תורה לנשים. בנוסף לכך, הרמב”ם קבע שאם אישה למדה תורה יש לה על כך שכר, ועוד הזכיר שדווקא רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד. מכאן הסיק: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר” (וזאת בתנאי שאינה מוציאה את דברי תורה לדברי הבאי).

כן כתב הרב שך זצ”ל ב’אבי עזרי’ (תלמוד תורה א, יג), וכבר הקדימם המהרי”ל שכתב (שו”ת מהרי”ל החדשות, סימן מה): “ודווקא המלמד לבתו, אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצווה ועושה, שהיא מכוונת לטובה”.

ואכן, כבר בדברי התרגום יש משמעות מעין זו, שכן על הפסוק “מנשים באהל תבורך” (שופטים ה, כד) כתב בתרגום יונתן שתבורך יעל “כחדא מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין” [=כאחת הנשים המשמשות בבית המדרש].

עם זאת, יש להעיר שאין כאן עידוד לנשים ללמוד תורה לבדן. אישה המחליטה על דעת עצמה ללמוד תורה, הרי ש”יצאה מהרוב” (כלשון הפרישה) – ואילו אם אחרים מעודדים אותה, או שעושה כן מתוך לחץ ציבורי, שוב לא תזכה לאותו מעמד.

נשים יוצאות דופן

לאור הנ”ל ניתן להבין איך נעשו כמה בקיאות בחכמת התורה. בתקופת חז”ל אנו מוצאים את ברוריה שחלקה על ר’ טרפון בהלכה (התוספתא, כלים, ב”מ, פ”א, ה”ו, מביאה את ר’ יהושע ששיבח את דבריה – אך קשה ללמוד מברוריה שהייתה אשה יוצאת דופן), וכך שר’ יהושע בנו של ר”ע נשא אשה על מנת שתלמדו תורה (ירושלמי, כתובות פ”ה, ה”ב).

בשו”ת התשב”ץ (ח”ג, סימן עח) מוזכרת לטובה הרבנית אשת הרב רבי יוסף אבי הרב מתיתיה טרייביש מפריז, שתירצה תירוץ וחידשה חידוש בהסבר דברי חז”ל. גם בשו”ת מהרש”ל (סימן כט) הביא אודות הרבנית מרים בת הגאון מהור”ר שפירא שלימדה בישיבה הלכה מאחורי וילון לפני בחורים מופלגים, ובשו”ת מהרי”ל (סימן ע, סעיף ב) נשא ונתן בהלכה עם אשה חכמה (אך ייתכן שלימדוה לטעון).

גם בדורות אחרונים, נודעה אם רבי עקיבא איגר כ’תלמידת חכם’, וכך גם אשת הסמ”ע, סבתו של ה’חוות יאיר’ (שזכתה שספרו ייקרא על שמה), ועוד רבות.

למרות זאת, כתב בשו”ת ‘שבט הלוי’ (ח”ו, סימן קנ) שאין לאשה בדורות שלנו לסמוך על עצמו כאותן נשים יחידות שזכו לחכמה אך הוסיף שאם למדה לעצמה והצליחה בכך, מקבלת על זה שכר.

שינוי ההלכה בשינוי הדורות

כתב ה’חפץ חיים’ (ליקוטי הלכות, סוטה, פרק ג) שבדורנו יש טעם לשינוי בגישה ללימוד תורה לבנות:

“ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב ‘שאל אביך ויגדך’; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז”ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד’, ויעברו על כל יסודי הדת ח”ו”.

על דרך זו כתב ה’חפץ חיים’ במכתבו בנוגע לייסוד ‘בית יעקב’ (הו”ד בספר ‘שבילי החינוך’ עמ’ 35):

“עניין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר”ל שורר בכל תקפו […] וכל החששים והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה […] כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי’ לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס’ צאינה וראינה בכל ש”ק. משא”כ בעוה”ר בדורותינו אלה”.

כלומר, לנוכח השינוי העמוק בתפוסי חינוך הבנות, כיום אין לחוש לאיסור של לימוד הבת תורה, כי בלאו הכי יש חשש שמא תסור הבת לגמרי מדרכי ה’. למרות זאת, הזכיר החפץ חיים בדבריו חומש, נביאים וכתובים, וגם פרקי אבות, ולא הזכיר לימוד אינטנסיבי יותר הכולל לימוד תורה שבעל-פה (משנה וגמרא).

גם הרב זלמן סורוצקין זצ”ל (בשו”ת מאזנים למשפט, ח”א, סימן מב) כתב דברים דומים לכך, אם כי קצת מטעם אחר (מחשש שהבתים כבר אינם מחנכים על-פי מסורת המצוות, ולא מחשש כפירה ודעות כוזבות כפי שכתב החפץ חיים), וכך הסכימו גדולי ומאורי הדור שלפני המלחמה. גם האדמו”ר מגור (ה’אמרי אמת’) מסר (על-ידי אחותו) ברכה מיוחדת לגב’ שרה שנירר על יוזמת מוסדות ‘בית יעקב’: “ודאי שיש לעשות הכל למען חינוך הבנות אשר עד כה הוזנח כל כך. יש לנו ב”ה אלפי בחורים כשרים וחסידים, אך מאין יבוא להם ‘עזרם’ אם לא מ’בית יעקב”‘.

עם זאת, יש להדגיש שה’משנה ברורה’ עצמו לא הרחיק לכת להתיר לימוד כל חלקי התורה שבעל-פה לנשים, והתייחס בעיקר ללימוד תורה המותאם במיוחד לבנות (כפי שנהוג במוסדות ‘בית יעקב’).

לימוד תורה לנשים כיום

כיום, השיח והדיון סביב לימוד תורה לנשים הרחיבו את גבולותיהם, והם עדיין בעיצומם. כידוע, ישנן גישות שונות ביהדות הדתית, וחילוקי דעות רחבות ביחס לאיזה לימוד תורני ראוי לבנות ונשים.

כפי שציינו מדברי המהרי”ל, יסוד מרכזי העומד ברקע הוא הכוונה: על הכוונה להיות טהורה, לשם עבודת ה’ ולמען סיבות על דרך שמנה החפץ חיים. כאשר הכוונה איננה טהורה, ונובעת מתוך רעיונות הזרים למסורת ישראל, אזי גם התוצאה – פגומה.

בפרוס עלינו חג השבועות, הלוואי שנזכה לטהר את ליבנו בתורתו, ולזכות בחלקנו בתורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים