ל”ג בעומר ובל תשחית: השמירה על הסביבה

הרב יהושע פפר
י"ד אייר ה'תשע"ז

 

אחד המנהגים הבולטים ביותר של יום ל”ג בעומר הוא קיומן של מדורות בחוצות העיר – מנהג נפוץ בארץ ישראל ואפילו מחוצה לה (עי’ ערוך השולחן תצג, ז).

הסיבה למנהג זה הוא ככל הנראה מפני גילוי סודות התורה על-ידי רשב”י. רבי שמעון בר יוחאי הביא אור גדול לעולם, ואנו מציינים אור זה על-ידי הדלקת המדורות.

יש מנהג עתיק-יומין להשליך בגדים לתוך מדורת ל”ג בעומר. ייתכן שהטעם למנהג זה הוא שר’ שמעון בר יוחאי לא לבש בגדים בהיותו במערה (למעט שעת תפילה), וכאשר למד תורה עם בנו כיסה עצמו בחול. כזכר לכך אנו משליכים בגדים לתוך האור. המנהג מצוין על-ידי השדה חמד (ארץ ישראל ו).

אולם, יש שכותבים שאין לנהוג כן מפני איסור “בל תשחית” (עי’ פתחי תשובה, יו”ד רנא, ד). כיום, דומה שאין מי שנוהג כן, והמנהג אינו נהוג היום.

ניטול את ההזדמנות לדון במאמר הנוכחי בדיני ‘בל תשחית’. מהו יסוד וטעם לאיסור זה? האם מותר לכרות עצי פרי לצורך, ואיזה צורך מצדיק את כריתתם? האם יש חובה לנקוט בפעולת מניעה כדי למנוע השחתת עצים או מאכלים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

יסוד האיסור: גרימת נזק

לקראת סוף פרשת שופטים, דנה התורה בדיני המצור במלחמה. בתוך הדברים אנו למדים אודות איסור ‘בל תשחית’: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה” (דברים כ, יט-כ).

הפסוק שואל בלשון תמיהה: האם עץ השדה הוא בן אדם – לוחם מתוך צבא המלחמה המאיים על שלום צבא ישראל? כיון שעץ השדה אינו אדם, נצטווינו שלא להשחית עץ פרי, ולהיזהר מלכרותו.

על-פי לשון התכוב, נאמר במשנה (ב”ק ח, ו) כי “הקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי – פטור”. הטעם שאין האדם רשאי לקצץ את נטיעותיו שלו מבואר ברש”י (ב”ק צ, ב, ד”ה אע”פ שאינו רשאי): “דעובר ב’בל תשחית'”.

מתוך לשון המשנה יש ללמוד שיסוד האיסור של ‘בל תשחית’ מושתת על דיני נזיקין: אין לאדם לקצוץ את נטיעותיו משום שהוא גורם בכך נזק לסביבתו ומביא השחתה לעולם. למרות זאת, מי שעושה כן פטור, שכן אין לחייב אדם שגורם נזק לעצמו.

על דרך זו מבואר ב’ספר החינוך’ (מצווה תקכט), תוך כדי הדגשה שהכוונה להנחיל לאדם מידות נכונות ביחס לסביבתו: “שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו. ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו”.

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שעלינו לזכור שהקב”ה הוא זה שברא כל דבר שבעולם, ונתן את הארץ לבני אדם לצרכים שיש בהם תועלת אנושית. לדבריו, מי שמתנהג בדרך השחתה קרוב למידת עובד עבודה זרה, כמו שאמרו חז”ל על “השובר כלים בחמתו” (חורב, אות שצז-שצח).

על מה חל האיסור

עיקר איסור ‘בל תשחית’ נאמר דווקא לגבי עצי פרי, שנאמר: “לא תשחית את עצה” (דברים כ, יט). אולם, אף המשחית את פירות האילן עצמם עובר ב’בל תשחית’, כמו שלמדו חז”ל (ספרי, שם) מקל וחומר: “מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה”.

בגמרא אנו מוצאים שאיסור ‘בל תשחית’ חל על כל הדברים המועילים, למשל: הריגת בעלי חיים (חולין ז, ב) השחתת כלים (שבת קכט, א), מאכלים (שבת קמ, ב), בגדים (קידושין לב, א) – וכך יחול האיסור על השחתת כל דבר המועיל.

אולם, כיוון שעיקר האיסור נאמר לגבי עץ פרי, רק המשחית עץ פרי נענש על פי התורה במלקות, שכן רק עליו נזכרה אזהרה מפורשת בתורה, ואילו המשחית שאר דברים נענש במלקות מדברי חכמים, כמבואר ברמב”ם (הלכות מלכים ו, י): “ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה – עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם” (כן כתב גם ב’ספר המצוות’, לא תעשה נז).

יש שפרשו שהרמב”ם סובר שהשחתת שאר דברים אסורה מדברי חכמים, ואין בכך איסור דאורייתא (נו”ב תניינא, יו”ד סימן י). אך פשטות לשון הרמב”ם (שכתב שעל כולם “עובר בלא תשחית”) מורה שאיסור ‘בל תשחית’ מהתורה חל על כל הדברים, אלא שאין לוקים עליו מפני שהאיסור בא בפירוש על עצי פרי בלבד, וכן מבואר ב’משנה למלך’ (שם, הלכה ח). כך גם מבואר בדעת החינוך (שם, וע”ש ב’מנחת חינוך’), בדעת הסמ”ג (לאוין רכט), הסמ”ק (סימן קעה), והתוספות (ב”מ לב, ב).

כריתת עצי פרי לצורך

חז”ל קובעים במדרש ההלכה (ספרי, דברים רד; ב”ק צא, ב) שהאיסור לכרות עץ פרי אינו איסור גורף, וכי מותר לעשות כן במצבים מיוחדים, כדבריהם: “‘רק עץ אשר תדע’ – זה אילן מאכל; ‘כי לא עץ מאכל הוא’ – זה אילן סרק; אם סופנו לרבות את אילן מאכל, מה תלמוד לומר ‘[כי לא] עץ מאכל’? מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל”. מבואר אפוא שאין להשתמש באילן פרי לצורך עשיית מצור במקום שיש אפשרות להשתמש באילן סרק – אך במקום שאין אילני סרק, מותר להשתמש בעץ פרי לצורך עשיית המצור.

הלכה זו נדרשת על-ידי חז”ל אף מדברי הפסוק “לבוא מפניך במצור” (שם פסקה רג): “הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור, קצצהו”.

הרמב”ן (שם) מסביר תחילה את טעם האיסור: “והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ… ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם… אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן”. לאחר מכן ממשיך הרמב”ן לבאר שמותר לכרות עצי פרי לצורך מבצעי, ולא רק לטעם עשיית המצור: “וטעם ‘אותו תשחית וכרת’ – כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון: שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף”.

בפירוש ה’חזקוני’ על המילים “כי לא עץ מאכל” אנו מוצאים דוגמה נוספת לכך שמותר לכרות גם עצי מאכל, אם הדבר נחוץ לצורך מבצעי: “לא תכרות כל עץ מאכל שבשדה, אלא אותו עץ שהאדם שבמצור יכול לברוח מפניך ולהיכנס בו ולהיות נגדך, ולמנוע אותך לבוא עד החומה”. מותר לכרות יער הסמוך לעיר המצור, אפילו אם מדובר בעצי מאכל, כדי למנוע מן האויב אפשרות להילחם תוך בריחה לתוך היער. על דרך זו מבאר הרשב”ם שמותר לכרות עצי מאכל הקרובים לעיר, המעכבים את חיילי הצבא מלהתקרב לחומה.

‘בל תשחית’ לצרכים אחרים

כמו שהותרה כריתת עצי פרי לצורך מבצעי, כך הותרה השחתת שאר דברים כשיש בכך צורך האדם.

למשל, ידוע המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי שגם בעת השמחה לא יישכח הצער על חורבן בית המקדש. כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חשובה של הזכרת בית המקדש, אין הדבר נחשב להשחתה אסורה (עיין ברכות לא, א; שו”ע או”ח תקס, ב, ברמ”א). כן אבלים מצווים לקרוע על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא חובה עליהם לקרוע את בגדיהם כאות לשבר ולצער שחוו בפטירת קרוב משפחה.

גם לצרכים חינוכיים אנו מוצאים היתר להשחית, כמבואר בגמרא (שבת קה, ב) בעניין אחד מגדולי האמוראים, שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה המעשה שעשו חמור.

בגמרא מבואר שאותו אמורא דקדק בעצמו ונזהר שלא לשבור כלי שיש ממנו תועלת, ולכן לקח כלי שממילא עמד להישבר ואותו השליך לארץ. למרות שגם בזה יש השחתה מסוימת, מכל מקום כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין זה נחשב כהשחתה אלא כפעולה חינוכית מתקנת, ולכן אין בכך איסור.

מדברי התוספות (קידושין לב, א, ד”ה רב יהודה) מבואר שלצרכי חינוך מותר בשעת הצורך להשחית אפילו כלי שיש בו תועלת, אבל אחרים (ה’חינוך’ והסמ”ק) כתבו שאין לעשות כן אלא בכלים שאין בהם תועלת.

תועלת ממונית בלבד

גם לצרכים כלכליים אנו מוצאים היתר להשחית עצי פרי. כך מבואר בדברי הגמרא (ב”ק צא, ב): “אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים – מותר”. כלומר, אם שווי העץ כחומר גלם לבנייה וכיוצא בזה עולה על שוויו כעץ מניב פירות, מותר לקצץ אותו.

הגמרא מדגימה עיקרון זה (לפיו תועלת כלכלית עשויה להתיר קציצת עץ מאכל) בשתי סיפורים: האחד, על שמואל שקצץ עץ דקל כשהתברר לו שהדקל מזיק לגפן שלידו (הנזק היה בעירוב טעם התמרים בענבים); והשני, על רב חסדא שאף הוא עקר דקלים משום שתוצרתם לא הייתה רווחית.

גם הרמב”ם (הלכות מלכים, פרק ו, הלכות ח-ט) פסק שמותר לקצוץ עצי פרי לצרכים כלכליים: “אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים – לא אסרה תורה אלא דרך השחתה… וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, שאינו ראוי לטרוח בו – מותר לקוץ אותו” (ע”ש שהשיעור בעץ זית הוא פחות רובע הקב זיתים, והשיעור בעץ דקל הוא פחות קב תמרים).

גם בשו”ת הרמב”ם (מהדורת בלאו, סימן קיב) אנו מוצאים שהתיר לכרות עץ דקל שאיים בימות החורף להזיק למסגד מוסלמי שעמד מולו (וכמו כן היה גורם לפציעת עוברים ושבים מפני אבנים שהיו אחרים זורקים בו), וזה לשונו: “מותר לכרתו כשצפוי ממנו אחד מאלו הנזקין. וכן מותר לכרתו כדי ליהנות ממקומו או מדמי עציו. לפי שהתורה לא אסרה אלא לכרות על דרך ההשחתה לבד, אמר יתעלה ‘לא תשחית את עצה'”.

הימנעות כריתת עצי פרי אפילו לצורך

מנגד, אין להקל ראש לקצוץ עצים מפני כל צורך זניח.

הגמרא מציינת למעשה ברבא בר רב חנן, שסירב לקוץ את הדקלים שבגבול שדהו, למרות שאלו גרמו נזקים לגפנים של שכנו, רב יוסף, כשציפורים שעל עצי הדקל ירדו על הגפנים וגרמו להם נזק. טענתו של רבא בר רב חנן הייתה שאסור לקוץ דקל כל זמן שהוא מניב לפחות קב תמרים, ואף הזכיר את דברי רבי חנינא, שאמר: “לא מת בני, אלא מפני שקצץ עץ תאנה שלא בזמנו” (בבא בתרא כו, א). התוספות (שם, ד”ה אנא לא קייצנא) מבארים שלעניין קציצת עץ מזיק, יש להבחין בעוצמת הפגיעה והנזק: כיון שבעניינו של רבא בר רב חנן הנזק שגרמו דקליו לא היה חמור כל כך, סירב בצדק לקצץ אותם.

לכן, למרות שהט”ז (יו”ד קטז, ו) כתב בפירוש שמותר לקצוץ עץ פרי אם יש לאדם צורך במקומו (כגון להרחיב את דירת מגוריו, או לצורך אחר – ע”ש שפסק כן על-פי דברי הרא”ש), יש כמה אחרונים שכתבו להחמיר בדבר. בשו”ת משיב דבר (ח”ב, סימן נו) כתב מתחילה שאין להתיר קציצת עצי פרי לצורך כלכלי בלבד (להרוויח רווח שגדול יותר משווי העץ), וגם לאחר שהביא את דברי הרא”ש עדיין נטה להחמיר – ובשו”ת חתם סופר (יו”ד קב) כתב שבמקום שאפשר יש להעביר את העץ למקום אחר, ולהיזהר מלקצצו.

בשו”ת חות יאיר (סימן קצה) הוסיף שאין לקצץ עץ פרי לצורך רווחה בעלמא (כגון מקום לטייל בו), וכתב שאם הדבר אפשרי יש לקצץ את ענפי האילן ולא את העץ כולו, גם אם הענפים יגדלו שוב ויצטרף לקצצם כל כמה שנים.

הצלה מהשחתה

בנוסף על איסור השחתה, האם איסור ‘בל תשחית’ מחייב גם פעולות שיצילו מהשחתה?

שאלה שכיחה בהקשר זה נוגעת לשאריות מזון שנשארו אחר סעודה, ובפרט לאחר אירוע משפחתי וכדומה שבדרך כלל נשאר כמויות משמעותיות של מאכלים שונים. לעתים הטיפול בשאריות אלו כרוך בטרחה מסוימת, ונשאלת השאלה: האם בעל האירוע חייב בנקיטת אמצעים המבטיחים שהמזון לא ייזרק וילך לאיבוד, או שמא אין חובה זו מוטלת עליו?

בנוגע לשאלה זו אנו מוצאים כמה פוסקים שכתבו שאיסור ‘בל תשחית’ נאמר דווקא על מעשה אקטיבי, ואילו על מעשה פאסיבי לא חל איסור ‘בל תשחית’ (עי’ שו”ת מנחת יצחק, ח”ג, סימן מה; עי’ גם ב’חזון איש’ על הרמב”ם, מלכים ו, ח). השלכת שאריות על-ידי הקייטרינג שהוזמן הינה בגדר מעשה ‘פאסיבי’, ולכן בדרך כלל לא יחול על כך איסור ‘בל תשחית’.

אולם, בוודאי שראוי להשגיח על כך שכמות מזון משמעותית, שראויה לאחרים ליהנות ממנה, תועבר לארגון צדקה או ישירות לעניים, כך שלא ילך לאיבוד.

באופן כללי, ה’חינוך’ מדגיש שכפי מידת חסידותו של האדם, כך תגדל קפידתו על השחתו והשתדלותו להציל ממנה. לדבריו, דרכם של חסידים היא ש”אם יוכלו להציל – יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים”.

החינוך מסיים שאדם המקפיד לשמור על חפצי העולם יזכה שימדדו לו באותה מידה: “במדה שאדם מודד – בה מודדין לו. כלומר: בה הוא נדבק לעולם, כענין שכתוב: “שמח לאד לא ינקה רע” (משלי יז, ה). והחפץ בטוב ושמח בו – נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם”.

ל”ג בעומר

האם ישנה תועלת אנושית כשלהי במדורות ל”ג בעומר.

צריכים ככל הנראה להניח שיש בהן תועלת, אם כביטוי כבוד לבר יוחאי, או לכל סיבה נסתרת אחרת – כי בלאו הכי, בוודאי ששרפת עצים, גם עצי סרק, מנוגדת לדרכה של היהדות.

בוודאי שיש להימנע מכל מעשה השחתה מעבר למדורות עצמן, וללמד את ילדינו את החשיבות שבשמירה על הסביבה ומקורותיה הטבעיים שהקב”ה בחסדו נותן לנו.

 

2 תגובות

  • מאת שלמה:

    אש זה אחד מפלאי הבריאה,
    היופי שבהדלקת המדורה הוא לכאורה תועלת מספקת לענין בל תשחית,
    כמובן במצב שאין במדורה השחתה משמעותית.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אמת. אבל כמובן השחתה היא תמיד באופן יחסי של תועלת מול נזק, כך שלשרוף זרדים או קרטונים מיותרים זה בסדר, אבל בגד שעשוי לשימוש וכדומה זה בל תשחית. אדם שישניח את הדולרים שלו במדורה בטח תסכים שיש בזה השחתה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים