“וטמא, טמא יקרא” – לקחים הלכתיים מקריאת המצורע

הרב יהושע פפר
ל' ניסן ה'תשע"ז

 

פרשת תזריע מתחיל לעסוק בדיני צרעה. בין דינים רבים, התורה מלמדת שאדם שעל אדם שלקה בנגע צרעת חייב להודיע על מצבו הטמא: “והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא” (ויקרא יג, מה).

רש”י מבאר את טעם ההכרזה: “וטמא טמא יקרא – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו”.

הכרזת הטמא על טומאתו משמשת את הגמרא (מועד קטן ה, א), בשם רבי אבהו, כמקור לחובה ההלכתית של ציון קברים. בה במידה שעל המצורע להכריז על טומאתו, כדי שיידעו אנשים להיבדל ממנו, כך חובה לסמן קברים, כדי שידעו אנשים – ובפרט, כהנים – להיזהר מהם.

הגמרא מציינת כמה הצעות נוספות למקורות שמהם ניתן ללמוד את החובה לציין קברים. אחד המקורות, אותו מציע אביי, הוא מדין “לפני עור לא תתן מכשול”. יש לציין את הקברים כדי שלא ייכשל בהם אדם, כשהוא אינו מודע להימצאותם.

במאמר הנוכחי נדון בחובה לציין קברים, ובהלכות נוספות הקשורות לכך. האם מדובר בדין תורה או בדין דרבנן? מה הטעם להלכה זו? מי חייב לציין את הקברים, ואיך הלכה זו זוכה לביטוי גם בתחומים נוספים? נדון בשאלות אלו בהמשך הדברים.

מצווה מן התורה או דין דרבנן

האם החובה לציין קברים היא דין תורה או דין דרבנן?

מלשון הגמרא, החותרת אחר מקור להלכה זו, משמע לכאורה שמדובר בדין תורה: “אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין?”. הגמרא מציעה מקור מהנביא יחזקאל, ומיד שואלת: אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דליתי יחזקאל, מאן אמר?”. החיפוש אחר מקור מן התורה מביא את התוספות (שם, ד”ה והא) להבין שמדובר במצווה מן התורה.

ואולם, הגמרא משתמש במילה “רמז”, שאין בה הכרעה לכך שמדובר בדין תורה, ויש שהבינו שמדובר בסמך מן התורה, ולא בהלכה דאורייתא. תוספות הנ”ל מבינים שהשימוש במילה “רמז” הוא משום שהפסוק מדבר בעיקר על נושא אחר, ולא משום שההלכה אינה דין תורה. אך במקום אחר (בבא בתרא נז, א) נקטו התוספות שמדובר בדין דרבנן, ולא בדין תורה, ואף הוכיחו כן מדברי הגמרא במסכת נדה (נז, א). בגיליון רבי עקיבא איגר על התוספות ציין לסתירה זו.

בספר המצוות (עשין קיב) ציין הרמב”ם את המצווה על המצורע לקרוא “טמא, טמא”, ומרחיב את המצווה לאנשים טמאים נוספים. אולם, הרמב”ם אינו מזכיר את החיוב לציין קברים, ומשמע אפוא שמדובר במצווה דרבנן, ולא מצוות התורה. במשנה למלך (הלכות יו”ט, פרק ז, הלכה טז) כתב עוד שמצוות התורה עצמה מוגבלת רק למצורע מוחלט, ואילו בשאר הטומאות, כולל טומאת קברים, אין מצווה מן התורה להכריז אלא מצווה דרבנן בלבד.

אין לעניין זה הסכמה ברורה בין הפוסקים והמפרשים, אך נדמה מרוב הדעות שהחיוב אינו דין תורה אלא דין דרבנן. בציונים למסכת נדה, כותב מהר”ץ חיות שאנו מוצאים לשונות דומות בדברי הגמרא לעניין דינים דרבנן (שיש להם אסמכתא מן התורה). גם היעב”ץ (בהגהות למועד קטן) מגיע למסקנה דומה. מנגד, הגר”א (הגהות לירושלמי, מעשר שני כח, ב) ציין שלדעת הירושלמי מדובר במצווה דאורייתא.

טעם החיוב

המקור האחרון המובא על-ידי הגמרא, בשם רב אשי, הוא מדברי הכתוב: “ושמרתם את משמרתי”, שמכאן אנו למדים: “עשו משמרת למשמרתי”. דברי הכתוב מתייחסים לשמירה על תרומה, שלא תטמא. כנראה לאור מקור זה, רש”י מבאר שיש לציין את הקברים “כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם”. גם על הטעם של “לפני עור לא תתן מכשול” מבאר רש”י שיש לעשות “דבר על הטומאה שלא יהיו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות”.

הנושא העיקרי, לפי דברי רש”י אלו, הוא אפוא טהרת התרומה. הר”ן, בדומה לכך, מבאר שיש לחשוש שמא תרומה תבוא להיטמא, או שמא יאכל כהן תרומה במצב של טומאה.

ואולם, ההבנה הפשוטה של החיוב לציין קברים הוא מחשש שכהנים יבואו במגע או יאהילו על הקברים, ובכך ייטמאו (ויעברו על איסור טומאת כהנים). כן מבואר ברמב”ם, שכתב: “ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כהנים” (בהלכות יום טוב, פרק ז, הלכה יא). כן נקט הרמב”ם גם בפירוש למשנה (מעשר שני ה, א; שקלים א, א), וכן מבואר בטור (אורח חיים סימן תקמד).

הבנה זו מתחזקת לאור הראשונים והפוסקים שהביאו את חובת ציון הקברים גם בזמן הזה. אף-על-פי שאין אנו אוכלים תרומה כיום, ואין אפוא חשש לשריפת תרומה או לאכילת תרומה בטומאה, עדיין חל חובת ציון הקברים, וצריך לומר שהמטרה בכך היא להציל כהנים מטומאת מת.

על מי מוטל ציון הקברים

החיוב לציין קברים מוזכר במשנה בשני מקומות: בתחילת מועד קטן, ובתחילת מסכת שקלים. במקומות אלו, המשנה כוללת כמה חיובים ביחד עם החיוב לציין קברים: “באחד באדר, משמעין על השקלים ועל הכלאיים. בחמישה עשר בו, קורין את המגילה בכרכים, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים; ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות, ויוצאין אף על הכלאיים”.

מזה שהמשנה כורכת יחד את ציון הקברים יחד עם צורכי ציבור מובהקים כגון תיקון הדרכים והרחובות, משמע לכאורה שלא מדובר בחובה המוטלת על הפרט, אלא בחובה המוטלת על ה”ציבור”, והמקוימת על-ידי מי שיש לו סמכות על הציבור. בדרך כלל, הגוף הסמכותי הוא ה”בית דין” של אותה העיר.

בשו”ת שואל ומשיב (מהדורא קמא, ח”א, סימן צד) אנו מוצאים שכתב על דרך זה, ש”כל ישראל מצווין לעקור הכלאים אף בכרם חבירו, ושלוחי בית דין היו יוצאים לעקר כלאים”. כלומר, אמנם כל ישראל ערבים זה לזה, התפקיד העיקרי של דאגה למצב הרוחני של העם (מעבר לאחריות האישית של כל אחד על עצמו) מוטל על בית הדין.

ואולם, הרמב”ם מציין שיש חובה אישית לציין קברים: “כל המוצא קבר, או מת, או דבר שמטמא באהל מן המת, חייב לציין עליו כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ובחולו של מועד היו יוצאין מבית הדין לציין על הקברות” (הלכות טומאת מת פרק ח, הלכה ט). מבואר אפוא שאין החובה מוטלת על בית הדין לבד, אלא גם על היחידים.

אבל החובה שהרמב”ם מטיל על היחידים מוגבלת למי שמוצא קבר או מת. לאחר שמוצא קבר, עליו לציין אותו, כדי לוודא שאחרים לא ייכשלו בו – על דרך האיסור הכללי של “לפני עור לא תתן מכשור” (שמטיל כמובן חובה אישית).

בניגוד לכך, לא תחול חובה על כל אדם לצאת מדרכו, לטרוח ולהוציא הוצאות על חיפוש וציון קברים. חובה זו, שאמנם מוטלת על כל ישראל, נופלת דווקא על בית הדין. יש לציין לדברי הגמרא בשבת (לה, א), המביאה שלאחר שר’ שמעון בר יוחאי יצא מן המערה, הוא ביקש לעשות תיקון ציבורי חשוב, ובחר לציין מקומות שאסורים לכהנים משום קבר המת.

אזהרה לאיסורים נוספים

האם חלה חובה מקבילה ביחס לאיסורים אחרים? האם בכל פעם שיש חשש למכשול, עלינו לסמן את האיסור כדי שלא ייכשלו בו אחרים?

לצד ציון קברים, המשנה (מעשר שני ה, א) מציינת חיובים נוספים: “כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה, ושל ערלה בחרסית, ושל קברות בסיד”. מבואר שיש לציין עצים שיש בהם איסור ערלה, וכן כרם רבעי, ולא רק טומאת קברים. בירושלמי (כח, ב) מבואר שהמקור לחיוב זה הוא מהכרזת המצורע, כפי שמבואר (בשם רבי אבהו) לעניין ציון קברים.

על דרך ציון קברים, אין הכוונה שעל האדם להשקיע זמן וכסף על חיפוש אחר וציון מכשולים רוחניים. ואולם, כאשר המכשול שייך לאדם – עץ של ערלה וכדומה – חל חיוב אישי לציין אותו, ואילו כאשר המכשול הוא ברשות הרבים, חל החיוב על הרשות הציבורית הרלוונטית (בית הדין). כאשר אדם שבא במגע עם מכשול, חלה עליו אחריות אישית לסמן אותו; בלאו הכי, חלה אחריות ציבורית על הרשות הציבורית.

מובן מאליו שיש לכך הרבה השלכות מעשיות. לציין רק השלכה אחת, כאשר אדם אופה עוגה חלבית לאירוע ציבורי כלשהו, יחול עליו חיוב לציין בדרך כלשהי שהעוגה הינה חלבית, כדי שלא יבואו אנשים להיכשל באיסור של בשר וחלב. גם אם אין בכך חיוב משום “לפני עור לא תתן מכשול”, עדיין יהיה בכך חיוב של ציון המכשול כפי שנלמד מדין הכרזה של המצורע.

יהי רצון שלא ניכשל בכל חטא, עבירה ועוון – לא אנחנו לא חברנו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים