לתרומות לחץ כאן

קיום 'הבטחות אפיקומן'

מנהג נפוץ בקרב בתי ישראל בזמננו להבטיח לילדים מתנות בתמורה להחזרת האפיקומן בליל הסדר. למרות שאין הדבר מופיע בצורתו הנוכחית בדברי חז"ל והפוסקים, התקבל מנהג זה בתפוצות ישראל. בתום ליל הסדר, ולעתים קרובות בתום חג הפסח, עולה הרהור בלב ההורים המבטיחים: האם, ובאיזו מידה, חייבים אנו לקיים את ההבטחה?  כפי שנראה בהמשך, החובה לעמוד בהבטחה בהחלט אינה מובנת מאליה, אך יש לדון בכל מקרה לגופו.

האם יש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'

חובת קיום הבטחות נלמדת מציווי הפסוק בפרשת השבוע (ויקרא יט, לו): "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". מכאן נדרש בברייתא (ב"מ מט, א) "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק".

כפי שמתבאר מדברי הגמרא שם, פירוש דין זה תלוי במחלוקת אמוראים. לדעת רבי יוחנן, הכוונה היא שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'. כלומר, כאשר אין מקיימים הבטחה שהובטחה, הגם שלא נעשה מעשה קניין אלא דיבור בלבד, נחשב המבטיח 'מחוסר אמנה', ואין רוח חכמים נוחה ממעשיו.

מנגד, לדעת רב אין בדברים משום 'מחוסרי אמנה', וכוונת הפסוק היא להלכה אחרת, "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב".

בהמשך הסוגיא נאמר שאף רבי יוחנן סובר שאין בדברים משום חסרון אמנה, אלא שרבי יוחנן מודה ב'מתנה מועטת', שאין המבטיח רשאי לחזור בו, משום סמיכות דעת המקבל על דיבורו של הנותן. כיון שמדובר במתנה מועטת, המקבל מאמין בלב שלם שהנותן אכן יקיים את דיבורו, ובמקרה זה מסכים ר' יוחנן שאסור למבטיח לחזור בו. מה שאמר ר' יוחנן שאין בדברים משום 'מחוסרי אמנה' נאמר רק במקום 'מתנה מרובה', שבה אין המקבל סומך את דעתו על דברי המבטיח.

איסור חזרה מהבטחה להלכה

להלכה, נחלקו הראשונים בהבנת דברי הרי"ף (שם, דף פ, א מדפי הרי"ף), שמחד גיסא פסק כדעת ר' יוחנן, אך מאידך גיסא הביא את דברי הברייתא "שיהא הין שלך צדק ואיפה שלך צדק" בנוגע להלכה שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

לדעת הרמב"ן (במלחמות שם, וכן דעת הרא"ש) אמנם המבטיח ואינו מקיים נקרא 'מחוסרי אמנה', אך הלכה זו אינה נלמדת מהפסוק 'הין צדק', ואין בזה איסור תורה. כפי שמבאר המרדכי (ב"מ, סימן שיא), דין 'מחוסרי אמנה' נלמד מדברי קבלה, כדברי הפסוק (צפניה ג, יג) "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב", ואילו הפסוק 'הין צדק' מלמד את ההלכה שאין לדבר "אחד בפה ואחד בלב".

מדברי בעל המאור (ב"מ, שם) נראה שאכן יש ביטול מצות עשה של 'הין צדק' במתנה מועטת (כאשר דעת המקבל סומכת על המבטיח). כן כתב בעל העיטור, (הובאו דבריו במרדכי ב"מ, פ"ד, סימן תנא), ולדעתו יש איסור תורה ממש במי שאינו עומד בדיבורו. כן גם מבואר בדברי השיטה מקובצת (כתובות פו, א) בשם ר"י מקורביל, שלדבריו דורשים מהפסוק 'הין צדק' שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'. בנוסף, כך משמע גם בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות, סוף מס' שביעית), ועוד מפרשי המשנה (ראה רע"ב, שם). עם זאת, בתוספות יו"ט (שם) כתב שאין זה איסור תורה ממש, אלא אסמכתא בלבד.

בשו"ע ורמ"א (חו"מ, סימן רד, סעיף ו-ז) נפסק כדעת רבי יוחנן, שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה' במתנה מועטת, ונקט השו"ע בטעם הדבר "שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותם בדברים שהם נקנים בהם".

מדברי הסמ"ע (ס"ק יב) משמע שהכריע כשיטת הראשונים, שיש במחוסרי אמנה ביטול ציווי הכתוב של 'הין צדק', אך כאמור, יש לומר שאין הכוונה לאיסור תורה ממש (וכן משמע ממה שאמרו חז"ל ש"אין רוח חכמים נוחה" ממי שחוזר מדיבורו, ומשמע שאין בכך איסור תורה), וכן כתב בשו"ע הרב (תחילת הלכות מכירה).

הבטחה שלא בפני המקבל

האיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. לכן, יש לדון בהבטחת מתנה מועטת שלא בפני המקבל, שהרי אין המקבל סומך את דעתו אם אינו נוכח. מכאן יש להסיק שאין איסור לחזור מדיבורו בנוגע להבטחה שלא בפני המקבל. בנוסף לכך, יש לעיין בדין הבטחה לקטן, שניתן לומר שאינו סומך דעתו כגדול על דברי הנותן, ושמא לא יהיה איסור לחזור מדיבורו בנוגע להבטחה לקטן.

בשו"ע הרב (הלכות מכירה, סעיף ו) העתיק להלכה את דברי השולחן ערוך (חו"מ סי' רמג, סעיף א-ב) שגם בהבטחה לתת מתנה שלא בפני המקבל יש דין 'מחוסרי אמנה', והקשה על כך בציונים (אות נג) שהרי לא סמכא דעתו של המקבל, כיון שלא ידע מזה כלל .

ובאמת בשו"ת פרי יצחק (ח"א, סימן נא) כתב "שאם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד, והמקבל מתנה לא ידע מזה כלל, נראה שבכה"ג אף במתנה מועטת אין שום מדת חסידות כלל שלא לחזור". כן גם משמע מלשון המחנה אפרים (הלכות אונאה, סימן כח), שכתב "וכל זה כשאמר ליה תחלה הנותן למקבל ליתן לו מתנה מועטת, דסמכה דעתיה".

קיום הבטחה לקטן

במנחת פתים (רב מאיר אריק, חו"מ סימן רד, סעיף ח) הביא בשאלה הנ"ל מחלוקת בין הפוסקים, והניח שדין הבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו, מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן. מול דעת ההפלאה (כתובות נא), הסובר שאין דין 'מחוסרי אמנה' במקבל שאינו בפניו, ציין שם לדברי מהר"י אלגאזי בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות ז), הסובר שגם בהבטחה לקטן יש משום 'מחוסרי אמנה', אף שאין לו סמיכות דעת.

לולי דבריהם היה נראה לחלק: אף אם נניח שאין איסור לחזור בו מדבריו במקבל שאינו בפני המבטיח, אין להסיק מכאן שאין איסור לחזור מהבטחה לקטן. אמנם לקטן אין מספיק דעת כדי שיוכל לבצע קניינים שונים, אבל באיסור לחזור בו מדבריו הדבר תלוי בסמיכות דעתו של המקבל, ונראה שלקטן למעלה מגיל ארבע או חמש בודאי שיש סמיכות דעת, ויחול כלפיו האיסור של 'מחוסרי אמנה'.

בנוסף לחובת קיום הבטחות של 'מחוסרי אמנה', נאמר בנוגע לקטן טעם נוסף שלא לחזור בו מהבטחתו: כדי שלא ללמד את הקטנים לשקר. כן מבואר בגמרא סוכה (מו, ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר, 'למדו לשונם דבר שקר'".

בשו"ת שלמת חיים (ח"ב, סימן עט) הקשה שהרי יש לאסור אי קיום הבטחות מדין 'מחוסרי אמנה', ולמה הוצרכה הגמרא לאסור את הדבר מפני שילמד את בנו לדבר שקר? מכאן הוכיח ש"כנראה מתנה מועטת היינו לגדול אבל לקטן אינו מחויב". אם נניח שהאיסור לחזור מהבטחה נאמר אפילו בקשר לקטן, צריך לומר שמדובר באופן שאין איסור זה נוהג, כגון במתנה מרובה, או באופן אחר, שאין דעתו של הקטן סומכת על ההבטחה.

הבטחה תחת לחץ

דין נוסף שראוי להזכיר נאמר בהקשר של הבטחות תחת לחץ וסחיטה. בשולחן ערוך נפסק (חו"מ, סימן רסד, סעיף ו): "היה זה בא בכד של דבש, וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים: 'איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו, או שלישו, או כך וכך דינרים', וקבל עליו בעל הדבש, ואמר לו: 'הן' – הרי זה שחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום".

מבואר בהלכה זו שהמבטיח לחברו הבטחה תחת לחץ של סחטנות, אינו חייב לכבד את ההבטחה. כפי שהאריך בנתיבות המשפט (שם, ס"ק ח), נחלקו הפוסקים אם הלכה זו נאמרה רק במקום קיום מצווה (מצווה על בעל הקנקנים להציל את דבש חברו), ולכן רשאי המבטיח להפר את דברו, או שנאמרה ההלכה אפילו שלא במקום מצווה. לפי דעת רובם של פוסקים (ראה ש"ך, שם ס"ק יד, שו"ת רמ"א, סימן פו, שו"ת חת"ס, סימן צא, סמ"ע, סימן רסה, ס"ק ז), ההלכה נאמרה אפילו שלא במקום מצווה.

אולם, בדרך כלל קשה להגדיר את מנהג מתנת האפיקומן כ'סחטנות'. במקרה הרגיל, מצת האפיקומן 'נגנבת' בהסכמת ההורים, ועל דעת שהיא תוחזר תמורת הבטחת מתנה. רק במקרים חריגים, כשה'גנב' סוטה מכללי המשחק ומעלה דרישות בלתי-סבירות, ניתן להגדיר את הנסיבות כסחטנות, ובכך לפטור את האב מהתחייבויותיו.

סיכום

לסיכום, נראה כי ברוב המקרים, אכן חייב האב לקיים את הבטחות האפיקומן.

כפי שלמדנו, המבטיח מתנה מועטת לחברו, חייב לקיים את דברו, והמפר את דברו הרי הוא 'מחוסרי אמנה'. דין זה נאמר על 'מתנה מועטת', עליה סומכת דעת המקבל, ובמקרה הרגיל, הבטחות האפיקומן הינן בגדר מתנה מועטת. ההגדרה המדויקת של מתנה מועטת הינה עניין סובייקטיבי (לפי דעתו של המקבל), ותלויה בנסיבות  של כל משפחה ומשפחה. ככלל, ניתן להניח שהבטחות ההורים מתאימות למצב הכלכלי של המשפחה, ולכן ההבטחה תחייב את ההורים בקיומה.

נחלקו הדעות בנוגע למתנה שלא בפני המקבל, ויש שיישמו מחלוקת זו אף בנוגע להבטחה לקטנים – למרות שיש מקום לדון בהשוואה זו. אולם, גם אם נניח שאין קטן סומך דעתו, עדיין תהיה חובה לקיים הבטחה שנאמרה לקטן משום הצורך להימנע מללמדו 'דבר שקר'. גם אם המתנה הובטחה בנסיבות מחמירות של סחטנות – מקרה חריג במסגרת ליל הסדר המשפחתי – השיקול של חובת אמינות-יתר כלפי ילדים עדיין עשוי לגבור.

בנוגע לילדים קטנים, כגון בני שלוש, יש מקום גדול יותר להקל. ילדים בגיל הרך לא ילמדו לדבר שקר מאי-קיום ההבטחה, ואינם סומכים דעתם עליה, כך שאם מתפייסים בחפיסת שוקולד במקום אופניים חדשים – מה טוב. בילדים מבוגרים יותר, קיום ההבטחה תהיה חלק נוסף מהוצאות החג המרובות.

הרבי ר' העשיל

נסיים במעשה משעשע. הרבי ר' העשיל, הידוע בחריפותו גם בתור נער צעיר, ישב פעם בליל הסדר המשפחתי. כשהגיעו לשלב אכילת האפיקמן, הבחין האב שהאפיקומן איננו! נעצו כולם את מבטם על העשיל, ופנה אליו האב בנעימות להחזיר את המצה המבוקשת. הילד השיב מיד שהוא יחזיר את האפיקומן, ובתנאי שיקנו לו בגד משי.

האב הסכים, קיבל את המצה והתחיל לחלקה למסובין על שולחנו – חוץ מהעשיל, עליו פסח האב. פנה העשיל אל אביו, ושאלו: "למה לא נתתי לי חלק מהאפיקומן, ככל המסובין?" ענה אביו: "גם לך אתן, בני, ובתנאי שתמחל לי על התחייבותי לתת לך מעיל משי!"

הנער העשיל לא השיב מאומה, אלא הביא ידו אל חיקו, והוציא פרוסת אפיקומן אשר הטמין שמה, כשהוא אומר אל אביו: "הבנתי מראש מחשבותיך, שתגמול לי גמולי. אולם הייתי נזהר להקדים לפני המעשה". ואז ענה בקול רם: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות אכילת אפיקומן!" (חוט המשולש, עמ' רכה).

ומכאן שמנהג גניבת האפיקומן אינו טקס חדש, וכבר נהגו כן מדורי דורות. אם קיימו את המנהג, כנראה שנצטרך גם לקיים את ההבטחות!

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. בתחילת המאמר כתוב שדעת רב שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה' ושיטת רב יוחנן שאין. וזה טעות דבגמרא מבואר בדיוק להיפך שרבי יוחנן הוא שסובר שיש בדברים מחוסרי אמנה עיי"ש.
    חג שמח

  2. צודק, השיטות הוחלפו בטעות. מעניין שאתה המגיב הראשון ששם לב לכך. בהמשך הסוגיה נאמר שרבי יוחנן סובר שאין בדברים משום מחוסרי אמנה, אלא שמודה במתנה מועטת, וכנראה מכאן נבעה הטעות. נתקן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *