ספקות בספירת העומר

הרב יהושע פפר
כ"א ניסן ה'תשע"ז

מצות הספירה

אמנם פרשת השבוע בארץ ישראל היא פרשת בהר, אך בחו”ל קוראים השבוע פרשת אמור, שבה נכללת מצוות ספירת העומר. כיון שהן בארץ ישראל, והן בחו”ל, ממשיכים אנו השבוע בקיום מצוות ספירת העומר, נקדיש את מאמר השבוע להלכות הספירה, ובפרט לספקות וטעויות העולים במסגרת ספירת העומר.

ספקות וטעויות רבות עשויות לעלות בספירה: ספקות בנוגע לעצם הספירה, ספקות בנוגע למספר הימים, מי שנשאל על-ידי חברו אודות יום הספירה והשיב לו, ספירה בכתיבה, וכך הלאה. בס”ד נדון בכמה מספקות אלו, ונסקור את פסקי ההלכה הרלוונטיים להם.

הקדמה: מצוות ספירת העומר

כהקדמה לספקות וטעויות העולים במסגרת הספירה, עלינו להביא בקצרה כמה מיסודות הספירה, שיש בהם השלכות חשובות לכל דיני ספירת העומר. ובעיקר, יש להקדים שני נידונים חשובים: האם מדובר במצווה דאורייתא או מצווה דרבנן, והאם כל ימי הספירה נחשבים למצווה אחת, או שמא ספירת כל יום ויום מהווה מצווה בפני עצמה?

בזמן שבית המקדש היה קיים, והביאו קרבן מנחת העומר, נהגה מצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר. בכך נצטווינו לספור מיום הקרבת הקרבן העומר, ועד חג השבועות, שנהג לאחר תום שבעה שבועות של ספירה: “שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום”. בזמן הזה, כאשר אין בית המקדש קיים, ואין מקיימים מצות הקרבת מנחת העומר, נחלקו הראשונים האם מצווה זו הינה מן התורה, או שאינה אלא מדרבנן זכר למקדש.

שיטת בעל המאור (סוף מסכת פסחים), הרא”ש (פסחים פרק י, סימן מ), הר”ן (פסחים דף כח, ב), ועוד ראשונים (ראה חינוך מצוה שו), היא שמצווה זו בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. לשון הפסוק מורה שמצוות הספירה שייכת דווקא לקרבן העומר, ול”מנחה חדשה” של שבועות, ובזמן שאין הקרבנות נוהגים, כך אין הספירה נוהגת מדין תורה.

אך מנגד, שיטת הרמב”ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז, הלכה כב), הראבי”ה (סימן תקכו) ועוד ראשונים היא שגם בזמן הזה מצוות הספירה היא נוהגת מן התורה. דעת הרמ”ה (אגרות עמ’ קנא) ורבנו ירוחם (נתיב ה, ח”ד) היא שבזמן הזה נוהגת חובת ספירת ימים מן התורה, אך ספירת שבועות אינה מן התורה אלא מדרבנן, והיא כמובן שיטה מחודשת, וראה ב’אור שמח’ (על דברי הרמב”ם, שם) במה שכתב לבארה.

להלכה, נקטו רוב הפוסקים שמצוות הספירה אינה אלא מדרבנן, אך חששו הפוסקים אף לשיטות שהיא מצווה דאורייתא. כך מבואר ברמ”א (סימן תפט, סעיף ד), וכמו שביאר בחידושי רבי עקיבא איגר לשו”ע (שם סעיף ט). כפי שיבואר להלן, יש בכך השלכות חשובות בנוגע לספקות וטעויות בספירת העומר.

כמו כן, נחלקו הראשונים אם מצות ספירת העומר היא מצווה בפני עצמה בכל יום ויום, או שמא היא מצוה אחת המתחלקת למ”ט יום. לשיטת הבה”ג, כל הימים מהווים מצוות ספירה אחת, ואילו לדעת הרא”ש (פסחים פרק י, סימן מא, וכן דעת התוספות מנחות סו, א) “כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה”. בספר מקור חיים (סימן תפט) תמה שלא מצאנו שייתכן לברך על מצווה אחת מ”ט פעמים, וצריך לומר שכל לילה מהווה מצווה בפני עצמה, וכן כתב ב’פרי מגדים’ (אשל אברהם תפט, ב), וראה בשו”ת מהרלב”ח (סימן סב) שהאריך בנידון זה.

גם לשאלה זו יש השלכות חשובות בנוגע לספקות וטעויות בספירה, כפי שיבואר להלן.

ספק אם ספר

נחלקו הפוסקים, כפי שהביא ב’משנה ברורה’ (תפט, לג-לד), אם ניתן לספור ספירת העומר ביום, או שמא אין לספור אלא בלילה. בשל מחלוקת זו, פסק ב’שולחן ערוך’ (סעיף ו) שמי ש”שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה”.באופן זה, כששכח לספור ספירת העומר בלילה, אך נזכר ביום, ימשיך לספור ספירת העומר בשאר לילות בברכה.

הסיבה לכך, כמו שביאר ב’משנה ברורה’ (ס”ק לח) הוא מפני שיש כאן ‘ספק-ספיקא’. מחד, ייתכן שלא דילג כלל בספירת הימים, לפי השיטה שספירת היום עולה לספירה כשרה. ומאידך, גם אם ספירת יום לא נחשבת לספירה, ונמצא שדילג על יום של הספירה, הרי שלפי שיטת ראשונים אחת אין ספירת הימים מעכבת זו את זו, וכל יום מהווה מצווה בפני עצמה.

כיון שיש כאן שתי ספקות, יש להקל ולהמשיך למנות את ימי הספירה בברכה. רק באופן ששכח לספור לגמרי באחד הימים, בין בלילה ובין ביום, אזי ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה, וזאת מפני שיש כאן רק ספק אחד: הוא בוודאי דילג על יום אחד של הספירה, ולא נותר לנו אלא ספק שמא יש מצווה בפני עצמה לספור בכל יום ויום. יש לו לספור ולקיים את המצווה מספק, אבל אין לו לברך עליה, שמע תהא ברכתו לבטלה (וכתב ה’משנה ברורה’ שטוב שישמע את הברכה מאחר, ויכוון לצאת ידי חובתו).

מי ש נסתפק לו אם ספר באותו יום או לילה, עליו לספור בלי ברכה (שו”ע תפט, ח, וביאור הלכה ד”ה שכח). כמו בכל המצוות, מי שמסתפק אם קיים יש לו לקיים שוב את המצווה, אך אין לברך, לאור הכלל הנודע ש”ספק ברכות להקל”.

בדיעבד, אם לא שם ליבו לכך לאורך היום, ולא חזר לספור עד למחרת בלילה, יכול להמשיך לספור בברכה, כמו שפסק ב’שולחן ערוך’ (שם): “אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה”. הסיבה לכך היא כפי שנתבאר לעיל בסמוך: יש כאן שתי ספקות, ספק אם ספר באותו היום, וספק נוסף שאפילו אם לא ספר, שמא יש מצווה בפני עצמה בכל יום ויום. לכן, יש לו להמשיך לספור בכל יום ויום בברכה.

גם אם כמה אירע לו כמה פעמים שנסתפק אם ספר או לא, ולא נזכר עד לאחר אותו יום, יכול להמשיך לספור בברכה.

מסתפק במספר הימים

כיום, רחוק הדבר שיהיה לאדם ספק בעניין יום הספירה, באופן שאינו יכול לברר את ספקו בקלות. אם אינו זוכר איזה יום הוא, ואינו מגיע לבית הכנסת וכדומה, הרי שיכול להתקשר לחבר, ליצור קשר בדרכים אלקטרוניות, או לחפש באינטרנט.

אולם, בעבר הלא כה רחוק, הציור היה שכיח למדי: מי שנמצא שלא במקום ישוב, או חולה המרותק למיטתו, ואין לפניו לוח שיוכל לדעת באיזה יום בספירת העומר הוא נמצא. מה יעשה מי שנסתפק בספק זה?

האחרונים האריכו בציור זה, המעלה כמה ספקות ותהיות בעניין מהות הספירה. הספק המרכזי הוא: שמא ספירה מתוך ספק אינה נחשבת כלל לספירה, ורק מי שסופר בדרך של וודאות מקיים את המצווה – כלומר, אם ספרתי “היום שני ימים בעומר” ושוב ספרתי “היום שלשה ימים בעומר”, נחשב הדבר כאילו לא ספרתי כלל! (בנידון זה ראה: ועיין שו”ת דבר אברהם ח”א, סימן לד; שו”ת הר צבי או”ח ח”א, סי’ לו בסופו; שו”ת ערוגת הבושם או”ח סימן קסח, אות ד; שערי ישר, שער הספיקות פ”ה; בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סימן מח הכריע שבדיעבד יצא).

בשל הספק שבדבר זה, יש לספור את שני הימים המסופקים ללא ברכה. אולם, כשייוודע לו באיזה יום הוא עומד, יש להמשיך מאותו היום והלאה לספור בברכה את הספירה האמיתית.

שאלו חבירו וענה לו

אחד המקרים השכיחים בהם עולים ספקות במצוות הספירה הוא מי שעונה לחברו בעניין מניין הימים, קודם שמנה בעצמו את מספר הימים.

מי ששאלו חברו לאחר שקיעת החמה בעניין מניין ספירת אותו היום, לא יענה לו “היום כך וכך”, אלא יאמר לו “אתמול היה כך וכך”. כך הורה ב’שולחן ערוך’ (סעיף ד), וביאר: “שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה”. והוסיף שם, “אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה, אין בכך כלום”.

הסיבה ששוב אין המשיב רשאי לספור בברכה, למרות שלא כיון לצאת ידי חובת הספירה בתשובתו לחברו, הוא מפני שלעניין הברכה אנו חוששים ש”מצוות אין צריכות כוונה”, כמו שביאר ב’משנה ברורה’ (ס”ק כב): “ואף דאנן קי”ל [שאנחנו פוסקים] דצריכות כונה, וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה, לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה, ולא יברך על הספירה שימנה אח”כ”.

אולם, לא בכל מתן תשובה מפסיד המשיב את האפשרות למנות את ספירת העומר בברכה. מי שעונה “כך וכך הספירה”, בלי להקדים מילת “היום”, לא הפסיד את הברכה (ויכול עדיין למנות בברכה), כיון שלא יוצאים ידי חובה בלי תיבת “היום”, כמו שפסק ב’משנה ברורה’ (ס”ק כ).

כך, מי שענה “היום כך וכך”, כשעומד לאחר השבוע הראשון של הספירה (מהשבוע השני והלאה), לא הפסיד את הברכה, כיון שלא הזכיר את מניין השבועות. במקום שמכוון לצאת ידי חובתו, יש ספק אם מי שמנה ימים, ואינו מנה שבועות, יוצא ידי חובתו (ראה ב’משנה ברורה’ ס”ק ז שהביא בזה מחלוקת בין הפוסקים), ולכן חייב למנות שוב בלי ברכה. אבל במקום שלא כיון לצאת ידי חובה, בצירוף הספק אם המונה ימים ללא שבועות יוצא ידי חובתו, רשאי למנות שוב בברכה.

אולם, מי שמשיב בשבוע הראשון של הספירה “היום כך וכך”, שוב אינו יכול למנות, שכן תשובה מהווה מניין שלם של ימי העומר.

מי שעונה לחברו “אתמול היה כך וכך ימים לעומר”, ובאמת אתמול היה תשעה ימים והיום הוא יום העשירי לספירה, יכול לספור עדיין ביום זה בברכה. במקרה הזה, משמעות אמירת המשיב שאתמול היה מניין מסוים היא ככוונה מפורשת שאינו רוצה לצאת ידי חובת הספירה – וכיון שהייתה לו כוונה זו, בוודאי שיכול לספור שוב בברכה (כמבואר ברשב”א שהובא ב’בית יוסף’, וב’משנה ברורה’ ס”ק כב; ראה גם שו”ת באר משה ח”ג, סימן פ).

שאלו חברו האם היום עשרה ימים לעומר, וענה לו הן, שניהם יכולים לספור בברכה  (כף החיים, ס”ק סא). שוב, מתוך השאלה והתשובה ברור שאין כאן כוונה לצאת ידי חובה.

ספירה בחיסור ובראשי תיבות

הסופר (ביום ל”ט) היום מ’ ימים חסר אחד לעומר, יצא ידי חובה (משנה ברורה ס”ק יא). לכן, אם שואלו אדם כמה ימים לעומר, לא יאמר לו ‘היום כך וכך חסר כך וכך’ שאם יאמר כן, כי אם יענה כן לא יוכל לספור שוב בברכה.

אולם, באופן זה יש אומרים שעדיין יכול לחזור ולספור בברכה, כי סגנון התשובה מורה שכוונתו שלא לצאת ידי חובה (שו”ת באר משה, ח”ג, סימן פב).

במניין בראשי, כגון שאמר היום ל”ג בעומר, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו או שלא. שיטת המהר”ש הלוי (עי’ באר היטב, ס”ק ב שהביא דבריו) שיצא ידי חובתו, ואילו בשיירי כנסת הגדולה כתב בשמו שלא יצא ידי חובתו. לכן, מי שמונה בראשי תיבות יש לו למנות שוב בלא ברכה, אך מי שמשיב לחברו בראשי תיבות, ולא התכוון לצאת ידי חובתו, רשאי לחזור ולמנות בברכה.

ספירה בכתיבה ובדרך לימוד

עוד נידון שדנו בו הפוסקים הוא כתיבת מניין ימי העומר. מי שכתב (בלילה, קודם שספר ספירת העומר) את מנין הימים, כגון שכתב בראש דף “י”ב לעומר”, או שכתב “י”ב למנין בני ישראל’ (או בראשי תיבות המקובלים, “למנב”י”), וכדומה, לא יצא ידי חובה, ויכול לחזור ולספור בברכה (שערי תשובה ס”ק ו, בשם ברכי יוסף).

אולם, דברי ה’ברכי יוסף’ מתייחסים למי שמנה בראשי תיבות, ולא פירש מה הדין במי שמנה בכתיבה באופן שכתב את המלים במלואן. בשאלת ספירת העומר בכתיבה (כשכותב “היום כך וכך ימים בעומר), כשהכותב מכוון לצאת בכך ידי חובתו, כתבו כמה פוסקים שיצא ידי חובתו (שו”ת רע”א סימנים כט-לב; שו”ת חת”ס ח”ו סימן יט (ועי’ שו”ת כתב יוסף סימן קו), ועי’ מנחת חינוך מצווה שו). בפוסקים הרחיבו בשאלה זו, ולא נאריך בה במסגרת זו.

לכן, מי שכתב באגרת את המניין המלא של ימי העומר (ולא בראשי תיבות בלבד), לא יחזור וימנה בברכה, אבל ימנה בלא ברכה.

2 תגובות

  • מאת בתיה:

    שלום לרבנים אליבא דמי שאומר שלא אומרים ספק ספיקא כדי לברך האם עדין יגידו לברך ואם כן מה סברתם הרי זה נוגד את הכלל שלהם? תודה רבה!

  • מאת רבני בית ההוראה:

    יש שאמרו שבספירת העומר העיקר להלכה בלאו הכי שכל יום הוא מצוה בפני עצמה [וממילא אפשר לברך], ולכן יש לברך בספק ספיקא .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים