האם המציאה אכן אבידה? – הגדרת אבידות להלכה

הרב יהושע פפר
כ"א ניסן ה'תשע"ז

 

אחת השאלות היסודיות ביחס להשבת אבידה היא אם החפץ אכן “אבוד” או שלא. כמובן, אנו צריכים להחזיר חפץ אבוד (אבידה) לבעליו, ואילו חפץ שאינו אבוד יש להשאיר במקומו: אין לנו רשות לנגוע ברכושו של אחר אלא על-פי צו התורה.

אבל מה בדיוק נחשב “אבידה”? איך יש לקבוע אם יש להגביה מציעה ולהחזירה לבעליה, או שיש להשאירה במקומה? באיזה סוגים שונים של מקומות מכירה ההלכה, ואיך מעמדו של אבידה עשוי להשתנות עם הזמן? האם רשלנות של בעלים תגדיר את החפץ כאבידה, או שמא ניתן לראות בכך כמעשה הפקר? ומה הדין במי שמנסה לשבור את כליו בחמתו?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מיקום ומצב הנחה

הגדרת מציאה כאבידה תלויה בשני גורמים עיקריים: מיקום, ומצב הנחה.

ביחס למצב ההנחה, כאשר ניתן להוכיח שחפץ שנמצא נפל לבעליו בטעות, הרי שיש להגדירו כאבידה ללא קשר למיקום החפץ. בדרך כלל, ניתן לוודא שהחפץ נפל בטעות על-פי אופן הימצאות החפץ, המצביע על “דרך נפילה” או על “דרך הינוח”.

כאשר אופי הימצאות מצביע על כך שהחפץ הונח במקומו בכוונה תחילה, אזי ההנחה היא שלא מדובר באבידה, אלא במי שהניח אותו על-מנת לשוב ולקחתו בחזרה. כאשר המוצא ייקחנו לידו, או ישנה את מיקומו, הוא יזיק אפוא לבעלים, שלא ימצא את רכושו בשובו למקום. מכאן שאסור לנגוע בחפץ (שולחן ערוך, חושן משפט רס, ט).

ואולם, יש שני אופנים שבהם גם חפץ שהונח במקומו בכוונה תחילה יכול להפוך להיות אבידה. האחת היא אם יש להניח, מכל סיבה, שהבעלים שכח את החפץ במקומו, ובכך נהפך החפץ לאבוד ממנו (האופן השני יתבאר להלן). הנחה זו נובעת, בדרך כלל, ממיקומו של החפץ, כפי שיבואר בסמוך. גורם נוסף בכך הוא אם היות החפץ מונח במקומו בכוונה מהווה עובדה וודאית, או שהדבר מוטל בספק – שכן לפעמים קשה להגיד בוודאות אם החפץ נפל בטעות או שהונח במקומו בכוונה.

העקרונות המנחים, כפי שעולה מתוך השולחן ערוך והרמ”א (רס, ט-י), הם כדלהלן:

  1. מקום משתמר

אם המקום נחשב מקום בטוח לשמירת חפצים (“מקום משתמר”), או מקום שהרגילות היא להניח שם חפצים לשמירה עד לאסיפתם, אזי אין להניח שהבעלים שכח שם את החפץ. מכאן שאסור ליטול או להזיז את החפץ ממקומו, גם כשאר אין הדבר ברור שהונח שם בכוונה תחילה, וייתכן (על-פי אופן הימצאותו) שהוא נפל בטעות. על הצד שהחפץ הונח במקומו בכוונה, טלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות.

דוגמה לכך היא מקום המיועד להנחת כובעים או מעילים בבית כנסת או מקום ציבורי אחר.

מנגד, אם רואים את אותו החפץ לתקופה ממושכת בבית, כאשר הדבר מוכיח שהחפץ אכן נשכח על-ידי בעליו (כגון צעיף שהושאר לתקופת שבועות באמצע החורף), אזי יישב החפץ לאבידה, ויש לקחתו ולהשיבו על-פי סימנים (עי’ שולחן ערוך רס, א; ש”ך רסא, א; סמ”ע רסב, יב; שולחן ערוך הרב רסב, יב).

  1. מקום המשתמר קצת

הרמ”א (רס, י, על-פי דעת התוספות ואחרים) פוסק שכאשר חפץ נמצא במקום המשתמר קצת, ויש בו סימן, יש ליטול את החפץ ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. כיון שמדובר במקום שאינו משתמר לגמרי, יש מקום להניח שהחפץ נשכח על-ידי בעליו (תוספות, בבא מציעא כה, ב), כך שנטילתו על-מנת להשיבו לבעליו היא לטובת הבעלים (נימוקי יוסף ד, יד, א; עי’ בר”ן, הפוסק שאם החפץ בוודאי הונח במקומו בכוונה, אין לגעת בו). כן הדין כאשר זהות בעלים ידועה למוצא, שכן ניתן בקלות להחזיר את בחפץ לבעליו.

אולם, אם ייתכן שהחפץ הוא במקומו בכוונה, ואין בו סימן היכר (וכמו כן זהות הבעלים אינה ידועה למוצא), אין לקחת את החפץ, כיון שהמוצא לא יוכל להחזירו לבעליו, ואילו השארת החפץ במקומו משאיר סיכוי שהבעלים יחזור וייטלו.

דוגמה לקטגוריה זו של מקום המשתמר קצת היא בסמוך לבניין באזור שמבקרים בו יהודים שומרי מצוות. גם מקום ציבורי שמגיעים לשם בעיקר יהודים שומרי מצוות (כגון מקווה או בית כנסת) עשוי להיחשב מקום המשתמר קצת.

  1. מקום שאינו משתמר

בני אדם אינם מניחים את רכושם במקומות שאינם משתמרים כלל, כגון באמצע הרחוב, ומכאן שמי שמוצא שם אבידה יכול להניח שאכן מדובר בחפץ האבוד לבעליו. אפילו אם אפשר לראות שהחפץ הונח במקום בכוונה תחילה, כתב הר”ן שיש להניח שהבעלים שכח את החפץ, והוא כעת בגדר אבידה.

אם לחפץ יש סימן היכר, יש אפוא ליטול את החפץ, להכריז ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן. כאשר אין בו סימן, דין החפץ יהיה תלוי בייאוש הבעלים: אם ניתן להניח שהבעלים כבר גילה את אבידתו, והתייאש ממנה, מותר למוצא לשמור את החפץ לעצמו (כפי שנתבאר במאמר הקודם בעניין השבת אבידה).

שינוי מעמד החפץ

הדרך השנייה שבה חפץ שהונח במקום בכוונה יכול להפוך לאבידה היא כאשר אופי המקום משתנה ממקום משתמר למקום שאינו משתמר. הבעלים אמנם הניח את החפץ במקום משתמר, אך כעת הפך החפץ לאבידה כיון ששוב אינו משתמר לפי אופיו החדש של המקום.

דוגמה לכך היא כאשר אדם משאיר עת יוקרה בבית הכנסת שיש בו לומדים ומתפללים, ולאחר כמה דקות מגיע מנקה שאינו יהודי ומפנה את המקום מלומדיו ומתפלליו. אם המנקה אינו מוכר כמי שניתן לסמוך עליו, הרי שהמקום הפך ממקום משתמר למקום שאינו משתמר (לפחות לא לגמרי), ולכן יש ליטול את העת ולהחזירו לבעליו.

גם כאשר אין לעת כל סימן, ניתן להחזירו לבעליו על-ידי המתנה למי שיחזור לחפש אחר העת.

אבידה מדעת

כתב הרמב”ם (אבידה יא, יא): “מאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו. כיצד: הניח פרתו ברפת שאין לה פתח, ולא קשרה, והלך לו; השליך כיסו ברשות הרבים, והלך לו, וכל כיוצא בזה – הרי זה איבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: ‘אשר תאבד’ (דברים כב, ג), פרט למאבד לדעתו” (וכן פסק השולחן ערוך, רסא, ד).

לדעת הרמב”ם והשולחן ערוך, עולה שבמקום אבידה מדעת, אמנם אין חובה על המוצא להחזיר את החפץ לבעליו, אך מנגד אין המוצא רשאי לשמור את החפץ לעצמו. הגר”א (רסא, ט) מבאר שלפי דעה זו, לקיחת החפץ על-ידי המוצא ייחשב לאיסור גזל. אך דעת הרמ”א (שם, בשם הטור) היא שאבידה מדעת נחשבת להפקר, ומותר למוצא לקחת את המציאה לעצמו.

הבית יוסף תומך בשיטת הרמב”ם, ומבאר שאין די ברשלנות מצד הבעלים כדי לבסס מעמד של הפקד ולהתיר למוצא לשמור את החפץ לעצמו. מנגד, הש”ך פוסק כדעת הרמ”א, ומבאר שכאשר אבד מאבד את החפץ לדעת, הוא מוכיח בכך את כוונתו להפקיד את רכושו, ועושה אותו הפקר. הוא ממשיך להוכיח שדי בהנחה שאדם מתכוון להפקיר את נכסיו, כדי שאכן ייעשו הפקר לכל (עי’ תוספות, שבת יח, ב; בבא מציעא ל, ב).

יש מקורות (עי’ בש”ך, ועי’ בקצות החושן שדוחה את ראיותיו) המצביעים על כך שאבידה מדעת אכן נחשבת להפקר, אך ישנם מקורות אחרים (עי’ בקצות החושן המציין לבבא בתרא פז, ב) שמהם ניתן ללמוד את ההיפך: שאבידה מדעת אינה הפקר. הפוסקים מיישבים את הסתירה בין המקורות על-פי אבחנה בחוזק ההנחה שניתן להניח על כוונת הבעלים.

כאשר הנסיבות מוכיחות שהבעלים בוודאי התכוון להפקיר את נכסיו, אזי הנכס הופך הפקר ומותר למוצא. למשל, בגמרא בבא מציעא (כג, ב) מבואר שכאשר אדם משאיר חבית יין פתוחה, וממילא חשופה לנחשים ושאר מזיקים, נחשב הדבר לאבידה מדעת, מותר למוצא לקחתה (רש”י).

אבל בנסיבות אחרות, ההנחה אינה כה חזקה. למשל, הגמרא שמציין הקצות החושן מתייחסת לאדם שמוסר חפץ לקטן, שנחשב לאבידה מדעת. אמנם מסירת החפץ לקטן נחשבת לרשלנות, אך אין בכך מעשה הפקר ממש. לעתים, נוחות מפתה אותנו לקחת סיכונים, אך רשלנות, כפי שמבאר הבית יוסף, אינה הפקר.

הרמב”ם והטור חולקים אפוא על הערכת כוונת הבעלים, ולא על השאר אם אבידה מדעת תיחשב להיפקר או שלא (עי’ בבית יוסף; מחנה אפרים, הפקר סימן ו; בית הלוי, ח”א, סימן כד). לכן, פוסק הרמב”ם שכאשר אדם משאיר את ארנקו ברשות הרבים, רשלנות יש כאן, אבל הפקר אין כאן. מנגד, השארת חבית פתוחה וחשופה לנחשים ושרצים, באופן שאין אדם בעולם שהיה שותה ממנה שוב, מגלה את דעת הבעלים להפקיר את חבית היין ולהתירה לכל אדם.

השלכות מעשיות

השלכה מעשית מכל הנ”ל היא חפץ הנמצא בפח אשפה, הממתין לאסיפה. אם ייתכן שהחפץ נפל מבעליו בטעות, כגון חפצים קטנים העלולים להיאסף במטאטא וכדומה, יש להחשיבו כאבידה ולהחזירו לבעליו (שולחן ערוך רס, יא). כן הדין בחפץ יקר-ערך, שלא סביר להניח שבעליו השליכו לאשפה (אלא על ילד שובב שהשליכו).

מנגד, אם נסיבות המקרה, כגון גודל החפץ, מיקומו המדויק או מצבו, מורים על כך שהחפץ הושלך בכוונה, ייתכן שיסכים הרמב”ם שמותר למוצא לקחתו לעצמו. כן עולה מדברי הגמרא (בבא מציעא כה, ב) על-פי פשטות משמעם, כפי שמציין הש”ך.

בנוסף לכך, ניתן לחלק בין סוגים שונים של רשות הרבים. מי שמשאיר ארנק לזמן קצר בכיכר שקטה מהווה אולי מעשה רשלני, אך אין להשוות אותו למי שמשאיר ארנק על צדו של כביש ירושלים תל-אביב. כן, אדם שמשאיר חפץ בתחנת רכבת, ולאחר מכן עולה על רכבת לתחנה אחרת (כאשר ברור שלא שכח את החפץ במקום), גילה בדעתו שהוא מפקיר את החפץ ואינו מעוניין בו עוד. במקרים אלו, גם הרמב”ם יסכים שמותר למוצא לקחת את החפץ לעצמו.

יוצא מן הכלל לדין אבידה מדעת הוא מקרה שבו אדם מבקש להשחית את רכושו. כאשר אדם זורק כלי בחמתו מחלון הבית, אסור לעובר-ושב לתפוס את החפץ ולקחתו לעצמו. הסיבה לכך היא שהבעלים לא הפקיר את החפץ, אלא התכוון להשקיט את כעסו על-ידי זריקתו.

על-פי הגמרא (סנהדרין מח, א), הדנה בכלים שמשליכים לקבר יחד עם בעלם הנפטר), עולה שעל העובר-ושב להציל את החפצים שהושלכו (ככל שיכול), ולהחזירם לבעלים – דבר שכמובן מהווה טובת הבעלים. בנוסף, אסור לו להחזיר את החפצים לבעליהם עד שהלה נרגע מחמתו, שכן מאחר שהגיע לידו נעשה המוצא שומר עליהם, ועליו להחזירו רק לאחר שניתן לסמוך על הבעלים שלא ינסה שוב לשברם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים