מכירת חמץ בפסח: “הערמה” מותרת?

הרב יהושע פפר
י' ניסן ה'תשע"ז

 

זמנים משתנים

בדורות קדומים, כנראה שרק מעטים היו מוכרים חמץ לגוי קודם הפסח. תקנת מכירת חמץ אינה מופיעה בדברי הגמרא, ונדמה שלא היה בה צורך רחב. כל יהודי היה דואג לבער את מוצרי החמץ מרשותו קודם הפסח, כמצוות התורה: “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם” (שמות יב, טו).

במשך הדורות, קם צורך למצוא פתרון עבור בעלי מפעלים ומבשלות שנתקלו למצוקה מול מצוות ביעור החמץ. המהפכה התעשייתית שינתה את פני הייצור והאכסון של מוצרים רבים, כך שיהודים בעלי מפעלים החזיקו ברשותם כמויות גדולות מאד של חמץ. ביעור החמץ כדין תורה היה מביא בעטיו הפסדי עתק, ועלול היה לסגור שערי פרנסה בפני יהודים רבים.

מול צורך זה, התחילו לנהוג בתקנת מכירת חמץ, לפיה נמכר החמץ לגוי קודם הפסח, ונקנה ממנו בחזרה לאחר הפסח. התקנה המקורית נועדה לבעלי מפעלים ומבשלות, אך בימינו פשט המנהג, והוא נהוג כיום הן עבור מפעלים גדולים (גם ‘מדינת ישראל’ מוכרת את חמצה לגוי על-ידי הרב הראשי לישראל), והן עבור אנשים פרטיים.

כבר דנו בעבר בפרטי הדין של מכירת החמץ. במאמר זו נדון בשאלה מסוימת של צד ה”הערמה” שיש במכירה. כיון שמוכרים את החמץ לפני פסח, בידיעה שנקנה אותו בחזרה לאחר הפסח, עולה החשד שמא המכירה אינה אמתית. עד היכן ראוי להסתמך על מכירת החמץ? היכן אנו מוכנים להסתמך על “הערמה”, והיכן יש להיזהר מכך? האם יש הבדל לעניין זה בין הלכה דאורייתא לבין הלכה דרבנן?

ערב מכירת החמץ (שניתן, כמובן, לערוך דרך אתרנו din.org.il), ננסה ללבן שאלות אלו בהמשך הדברים.

עצת מכירת החמץ

נפתח בסקירת ההתפתחות לאורך הדורות של מנהג מכירת החמץ.

האזכור הראשון של מכירת חמץ בפסח הוא בדברי התוספתא (פסחים פרק ב, הלכות ו-ז), שם מבואר שכאשר ישראל וגוי נוסעים יחד בספינה, וברשות היהודי חמץ שעליו לבער לפני הפסח, רשאי היהודי למכור את החמץ שבידו לגוי או לתתו במתנה, “וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה”.

הלכה זו מובאת בדברי רב עמרם גאון (אוצר הגאונים, פסחים מח): “ישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע [מאורע] הוא – מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא? כיון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה, וקימא לן חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה”.

עצת רב עמרם כוללת כמה סייגים: (1) שתהיה העברה פיזית של החמץ לרשות הגוי; (2) שמדובר במכירה או מתנה גמורה שאין בה “הערמה”; (3) שלא יהא רגיל לעשות כן מידי שנה בשנה. בהתייחסו לדברי התוספתא, כותב הריטב”א דברים דומים: “אבל אם הערים, והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח, וליטול אחר הפסח – קנסינן ליה, והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח”.

כלומר, לפי דרך זו המכירה צריכה להיות מכירה גמורה ורצינית, באופן שאין לחזור על עצת מכירת חמץ מידי שנה. החזרה על מכירה מידי שנה, כאשר בכל פעם נקנה החמץ מן הגוי לאחר הפסח, מגלה שאין כאן מכירה רצינית, אלא “הערמה” בלבד.

אולם, עם השנים אנו מוצאים גישות מקלות יותר. הרשב”א (ח”א, סימן תתנ) מציין בשם מהר”ם מרוטנבורג (ביחס לחומץ שנתחמץ בשמרי שכר) ש”יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר”. הוא אינו מזכיר איסור לחזור על כך מידי שנה. ב’תרומת הדשן’ (סימן קל) הקל עוד יותר, והוסיף שמותר למכור את החמץ “בדבר מועט” – במחיר סמלי. בנוסף, הוא מתיר לעשות כן גם כאשר ידוע שהגוי ישמור את החמץ עד לאחר הפסח, ויחזור ויתנו לו.

ב’בית יוסף’ (אורח חיים סימן תמו) כתב שמותר להערים במכירת חמץ, ומה שהחמיר התוספתא בכך אין הכוונה למי שמכר בקניין גמור, אלא למי שמכר “על תנאי”. אסור לאדם למכור חמץ על תנאי שהגוי יחזיר את החמץ לאחר הפסח, אך מותר למכור מכירה גמורה לגוי, גם כאשר ברור שהוא יחזיר את החמץ לאחר הפסח.

מכירת חמץ בתוך הבית

המקורות המוקדמים העוסקים במכירת חמץ מציינים דווקא מקרים שבהם החמץ נמצא מחוץ לביתו של ישראל. מניין ההיתר למכור חמץ לגוי, ולהשאירו בבית המוכר היהודי, כפי שנהוג כיום?

עצת מכירת חמץ לגוי תוך השארת החמץ בבית מוזכרת לראשונה בדברי הב”ח (אורח חיים, סימן תמח), זאת לאור הנסיבות המיוחדות של היהודים במדינתו: “ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף, ואי אפשר להם למכרם לגוי מחוץ לבית… יש להתיר בענין זה שימכור לגוי כל החמץ שבחדר, וגם החדר עצמו ימכור לגוי”. כיון שמוכר את החמץ, ואף את החדר שבו מונח החמץ, הרי זה כאילו הוציא את החמץ מרשותו, ושוב אינו עובר עליו.

ב’מגן אברהם’ (שם, ס”ק ד) מדגיש שמעיקר הדין די בכך שמוכר את החמץ בלבד, בתנאי שאינו מקבל אחריות על החמץ (כלומר, שלא יתחייב לשלם לגוי אם החמץ יאבד), אך מוסיף שיש למכור את החדר עם החמץ שבו (וכן כתב ב’משנה ברורה’, ס”ק יב; ראה ט”ז, ס”ק ד).

ברור מתוך לשון הפוסקים שהיתר מכירת חמץ באופן הנ”ל נאמר לצורך מקרי אילוץ. ב’אליה רבה’ (ס”ק ז) כתב שלכתחילה אין להקל במכירה כזו (כשהחמץ נשאר בבית היהודי) לעניין חמץ גמור, וחילק בין מכירת יין שרף (שאי אפשר למכרו מחוץ לבית, ולכן יש להקל בו), לבין מכירת שכר שאפשר להיזהר בו שלא ישתייר בפסח, ואין לערוך בו מכירת חמץ.

בשו”ת אורי וישעי (סימן קכא) הוסיף שבזמנו התפתח מסחר בשכר, ועקב הכמויות הגדולות של שכר יש להקל בכך. אולם, אף הוא חושש מלכתוב היתר גורף, ומדגיש שההיתר הוא רק משום “הפסד ממון של ישראל”.

הסתמכות על “הערמה”

כדי להבין עד היכן ראוי ומותר להסתמך על מכירת החמץ, כדאי להביא מקרים דומים נוספים של “הערמה”, ומהם נוכל ללמד אף על מכירת החמץ.

יש שני סוגים עיקריים של “הערמה”. סוג אחד של “הערמה” מתייחס למעמד קנייני – על דרך מכירת החמץ, שקשור לקניין שנעשה בחמץ – וסוג אחר מתייחס לדינים נוספים (כגון מי שדואג להיפטר מהפרשת חלה על-ידי ש”עושה את עיסתו קבין” – חלקים קטנים). לעניינו, נעסוק בסוג הראשון.

המשנה במסכת תמורה (ה, א) מלמדת: “כיצד מערימים על הבכור? מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה. ילדה זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים”. המשנה עוסקת באדם שאינו רוצה לתת את הבכור לכהן, ולכן הוא ‘מערים’. בהיותו בבטן אמו, הבעלים מקדיש אותו לקרבן, וכאשר יש לו צורך להקריב קרבן הוא מנצל את העובר שנולד ומקריב אותו.

כן אנו מוצאים במשנה נוספת בעניין מעשר שני: “מערימין על מעשר שני. כיצד? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים – הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני” (מעשר שני פרק ד, משנה ד). כלומר, אדם שמפריש פירות מעשר שני בשדהו חייב להעלות אותם לירושלים, או לפדות אותם ולהעלות את הכסף. אם האדם פודה ולא מעלה את הפירות פיזית, הוא חייב להוסיף חומש על דמי הפדיון. ואולם, הוספת החומש מחויבת דווקא כאשר הוא פודה את המעשר בעצמו. אם הוא פודה פירות של אחרים, הוא פטור מהחומש.

אם אדם רוצה לחסוך את הוספת החומש, קובעת המשנה שהוא יכול לתת את הפירות לעבד ולשפחה, אבל בסוף הוא יפדה ויעלה לירושלים עם הכסף. באופן זה הוא חוסך את הקנס.

דוגמה מאוחרת יותר של הערמה המותרת היא באדם שהשכיר בהמתו לגוי, כאשר הוא יודע שהגוי יעבוד בה בשבת, באופן שיש כאן עבירה על איסור “שביתת בהמתו”. הרמ”א (אורח חיים, סימן רמו, סעיף ג) מציע פתרון לבעיה זו: “ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג’ בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה”.

מפרשי השולחן ערוך נחלקו בהבנת הדברים. יש אומרים שאמנם לאחר שבת אין אדם יכול לזכות בה, אך בשבת זהו הפקר גמור (וכן נקט ה’משנה ברורה’, ס”ק יח). אבל דעת ה’מגן אברהם’ (ס”ק יא) שגם בשבת אין כל אדם יכול לזכות בה: יש כאן “הפקר שאינו הפקר” – הפקר שכל כולו הערמה.

יש דוגמאות רבות נוספות של הערמה – מכירת כלי לגוי כדי לפטור מחובת טבילת כלים (יו”ד קכ, טז); הפקר כדי לפטור מחובת ביעור בפירות שביעית (ירושלמי, שביעית כו, א); תקנת הפרוזבול הפוטרת את האדם מחובת שמיטת כספים בשביעית (גיטין לו, א); לתת לאחרים או להפקיר כדי שיוכל אדם המודר הנאה ממנו לאכול (נדרים מח, א); ועוד.

הערמה – מפני שכתוב בה ברכה

בספר ‘בכור שור’ (פסחים כא, א) כתב לפקפק על כל ההיתר של מכירת החמץ, משום שלדבריו אין להערים על מצוות התורה כלל, אלא דווקא במצוות דרבנן. יש להעיר שמי שנשאר ברשותו חמץ בפסח בדרך כלל אינו עובר על איסור תורה, שכן הוא “מבטל” את החמץ – אך שורש האיסור הוא כמובן מדאורייתא.

אך על-פי דברי המשניות הנ”ל כתב ה’חתם סופר’ (שו”ת חת”ס, או”ח סימן מב) שמותר “להערים” אף בעניין דאורייתא, כגון בדיני מעשר שני שהם דיני תורה. כן כתבו כמה וכמה אחרונים (מקור חיים, סימן תמח, יא; שו”ת צמח צדק, יו”ד סימן קב; עונג יו”ט סימן כח; ועוד).

מנגד, בשו”ת בית אפרים (או”ח סימן לג) כתב להוכיח מדברי הירושלמי כדעת ה’בכור שור’. בירושלמי נאמר בעניין מעשר שני: “למה מערימין עליו? – מפני שכתוב בו ברכה”. בשו”ת בית אפרים הבין את שהכוונה היא שמועיל הערמה במעשר שני דווקא מפני שכתוב בו “ברכה”, ואילו בתחומים אחרים של תורה אין להערים.

ה’חתם סופר’ ביאר את דברי הירושלמי באופן אחר: ברכת התורה נתונה דווקא למי שפודה את פירותיו במעות, ומביאן לירושלים. העם נמנע מלפדות את הפירות בגלל תשלום החומש, ולכן התירו חכמים להערים ולפטור מן החומש, כדי שיזכה בברכה. כלומר, הכוונה בירושלמי היא רק לציין את הצורך במנגנון של “הערמה” – ואין ללמוד מכאן שבמקומות אחרים, שאף בהם צורך, אין “להערים”.

פטור מן המצווה או להציל מן האיסור

מקור חשוב המבאר את היחס שלנו ל”הערמה” קניינית מופיע בדברי התוספות.

במסכת בכורות (ג, ב) אנו מוצאים שהיה רב מרי בר רחל מקנה את אוזן בהמתו לגוי, ובכך היה מפקיע את הבהמה מקדושת הבכורה. הגמרא מספרת שרב מרי נענש על כך, עד שמתו כל בהמותיו. בתוספות מבארים שכיום אין אנו נזהרים בכך, ובביאור השני כתבו: “אי נמי, בימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם אסור לעשות על ידי הפקעה, אבל אנו דלא בקיאין בכך – מוטב להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה”.

כלומר, בימי חכמים ידעו איך להטיל מום בבהמה כדי להפקיע אותה ממעמד “קדשי מזבח”, ולכן היה אסור להפקיע את הקדושה לגמרי על-ידי הקנאה לגוי. כיום, שאין אנו בקיאים בכך, מותר לעשות כן כדי להציל מפני התקלה.

מדברי התוספות מבואר שיש להבדיל בין הערמה שנעשית כדי להתגבר על איסור, לבין הערמה כדי לא לקיים את המצווה: הערמה כדי להציל מפני התקלה מותרת ורצויה, ואילו הערמה שבאה כדי לפטור את עצמו מן המצווה – בעייתית.

האם מכירת חמץ מטרתה להציל מן האיסור (איסור חמץ בפסח), או שמטרתה לפטור מן המצווה (מצוות “תשביתו שאור מבתיכם”)? ייתכן שהדבר תלוי בשאלה אם יש מצווה של ביעור חמץ בפועל, או שכל המצווה היא שלא יהיה לאדם חמץ בביתו בפסח, ואין מצווה מיוחדת לבער חמץ.

אבל נדמה שהדבר יהיה תלוי בכוונתו העיקרית של כל אדם ואדם, דבר שמשתנה לפי נסיבותיו. מי שפרנסתו תלויה בכך, ומחזיק מלאי גדול של חמץ, בוודאי יתקשה מאד לבער את כל חמצו קודם לפסח. במקרה זה, יש לומר שמכירה באה בעיקר להציל מן האיסור. אין כוונתה לעקוף את המצווה, שכן האופציה להשבית את כל חמצו היא אופציה רחוקה, כמעט ולא מעשית.

בניגוד לכך, אדם פרטי שיש לו רק מעט חמץ בביתו, ולמרות זאת אינו מבערו אלא סומך על מכירת החמץ – ייתכן שתידון כוונתו כמי שמפקיע את מצוות הביעור, ולא כדואג לאיסור.

סיכום

רבים נהגו להקל במכירת חמץ. למרות זאת, כתבו כמה פוסקים, ובראשם הגר”א, שיש להיזהר שלא לסמוך על מכירת החמץ לעניין חמץ גמור (בעבר כתבנו לדון מה נחשב ל”חמץ גמור” לעניין זה). יש מחמירים בדבר, ויש מקלים בו, כל אחד לפי מנהג אבותיו ומנהג מקומו.

בכל מה שאינו “חמץ גמור” – תערובת חמץ וספק חמץ – נהגו העם במכירת חמץ.

יש גם לציין שהמכירה שאנו עורכים היום מהודרת יותר ממה שהיה בעבר, בעיקר בגלל שכיום רבנים מובהקים עורכים את המכירה עבור כולם, מה שמביא הידור במכירה. קשה אפוא לדעת איך פוסקי הדורות היו מתייחסים אליה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים