לתרומות לחץ כאן

מעשר כספים – עשר בשביל שתתעשר

שאלה:

איך בעצם זוכים להתעשר אחרי הפרשת מעשר יש הגדרות מסויימות ועוד שאלה רק מי שמחמש מתעשר או גם מי שמעשר?

תשובה:

לדעת רוב הפוסקים סגולה זו אמורהגם במעשר לבד, אולם לדעת הגר"א דוקא חומש.

מקורות:

עיקר דין מעשר כספים התבאר במסכת תענית (דף ט, ב), שם דרשו חז”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר“. התוספות (שם, ד”ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה, שכן לשון הפסוק העוסק ב”תבואת זרעך”, אלא למֵדים מייתור הלשון (“את כל תבואת זרעך”) שכל הכנסה חייבת במעשר: “ריבית [שמלווה לעכו”ם] ופרקמטיא [מסחר], וכל שאר רווחים”. ואכן זכה יעקב אבינו ע”ה ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה’ ייתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): “ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”.

הגמרא אינה מבארת למי יש למסור את המעשרות, ומצאנו לכך ביאור נוסף במדרש תנחומא (פרשת ראה, סי’ יח): “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים ((ביטוי לאלו העוסקים במסחר.)) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה“. מכאן שעיקר חובת מעשר כספים הוא להפרישם לצורך עמלי תורה. אולם, להלכה בוודאי שחובת מעשר כספים מתקיימת גם בנתינה לעניים, כמו שפסק הרמ”א (יו”ד סימן רמט, סעיף ב) בשם מהרי”ל (הלכות ראש השנה, אות ג): “והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים“.

לדעת הש”ך (שם), מותר אפילו להשתמש בכספי מעשר לצורך מצווה, כגון לארגונים העוזרים לחולים, וכד’, ולא רק לעניים ממש, ובתנאי שהפרשת הכספים הייתה על דעת כן, ולא לשם עניים בלבד (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד, סימן רלא, וברכ”י, סימן רמט, ס”ד). אולם, חשוב להדגיש שעיקר המעשרות נועדו לעניים, ולעמלי תורה בפרט, ולכן אין להשתמש לצורכי מצווה שונים בקביעות ממעשר הכספים.

גודל זכות מעשר כספים, שכפי שאמרו חז”ל, מבטיח לנותן כדין (ומדקדק בשיעור מעשר) עשירות ((לדעת הגר”א, הבטחת עשירות מותנית בנתינת חומש, ולא מעשר.)). רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור, מביא מדרש נוסף בעניין חיוב המעשר: “לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית, ומכל מה שיבוא לידו בשום עניין בעולם, ובזה מולחו לממונו [ביאורו על פי הגמרא בכתובות (סו, ב) ‘מלח ממון חסר’, שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים“. גם המקובלים האריכו בסוד הגדול שיש בנתינת מעשר, כמו שהביא בספר אהבת צדקה (פרק ד, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי), “וזכות המעשר דוחה כל הקליפות”. גם החפץ חיים רמז לזה בספר אהבת חסד (ח”ב, סימן ב, סעיף ז).

לנסות את הקב”ה

הגמרא (תענית ט, ב) לומדת דין ייחודי בנוגע לנתינת מעשר. על אף שאסור לנסות את הקב”ה בכל דבר, שנאמר (דברים ו, טז), “לא תנסו את ה’ אלוקיכם”, מכל מקום במצוות מעשרות מותר לנסות את הקב”ה. כלומר, מותר לאדם לעשר את יבולו (ואת ממונו, וראה בסמוך), ולבחון בכך את הקב”ה אם אכן יתעשר.

אף שהפסוק במלאכי נאמר לעניין מעשר תבואה, מכל מקום האור זרוע בהלכות צדקה (סי’ יג) מביא הדין הנ”ל לעניין צדקה, ומכאן שסובר שמותר לנסות את הקב”ה במעשר כספים. וכן כתב בספר חסידים (סי’ קמד): “גדול הפרשת מעשר שאמר הקב”ה בחנוני… אותו מעשר הוא מעשר עני לתת לעניים מעשר מכל מה שירוויח אדם, הן בריבית והן בלהשכיר את עצמו” ((כן כתב גם רבינו יונה, בספר היראה; וכן פסק החפץ חיים, ספר אהבת חסד, ח”ב, יח.)). וזה שלא כדעת שאלת יעב”ץ (ח”א, סימן ג, וראה גם בפתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק ב), שלדעתו לא הותר לנסות את הקב”ה אלא במעשר תבואה, ולא במעשר כספים.

הטור בסי’ רמז סובר יותר מכך, שבכל נתינת צדקה מותר לנסות את הקב”ה, ולא רק במעשר כספים. הבית יוסף חולק עליו בזה, שלא נאמר דין זה רק במעשר כספים, ולא בכל צדקה, ושתי הדעות הובאו ברמ”א (יו”ד סימן רמז, סעיף ד). הערוך השולחן (שם, סעיף ו) מכריע כדעת הטור, והוסיף ראיה מהחוש: “ולענ”ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר”.

הפרישה (סי’ רמז, אות יב) מביא מדברי המהרש”ל שההיתר לנסות במצווה זו הוא מאחר וההבטחה שיתעשר היא ודאית, אין זה בגדר ניסיון כלל. לאור זאת יש להדגיש שכל מה שהותר לנסות את הקב”ה במעשר הוא רק בנוגע לעשירות. בנוגע לשאר טובות, לא נאמר היתר לנסות את ה’ (פתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק א).

גם החפץ חיים הסיק שמותר לנסות את הקב”ה בעניין מעשר כספים, ולא רק בעניין מעשר תבואה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל