מעשר כספים לנישואי ילדים / מזונות ילדים ממעשר כספים

רבני בית ההוראה
כ' אדר ה'תשע"ז

שאלה:

האם אני יכול לשמור מעשרות לילד שלי לאחר גיל שש שאיני מחויב במזונותיו. או לחתונתו (חשוב לציין שכרגע אין לי ילדים). וכן לשמור מעשרות ללימודי הבנות.

תשובה:

שלום רב

יש אפשרות לעשות מהכסף גמ”ח פעיל של הלוואות כספים, ובהגיע עת הנישואין אפשר לתת לו את הכסף, ראה אהבת חסד ח”ב פרק יח. אולם יש שנהגו לו לעשות כך בכל הכסף, שכן עיקרו מיועד להחזקת תלמידי חכמים עניים, אלא בחלקו. להחזקת הילים אחרי גיל 6 זה נדון רחב בפוסקים, ונהגו להחמיר שכל שימוש שאדם מחוייב בו על פי חוק או אפילו לפי כללי ההתנהגות הרגילה לא נותנים מכספי מעשר.

מקורות:

בספרי האחרונים דנו, אם אדם רשאי ליטול ממעות מעשר לצורך מזונות בניו, או שנחשב הוא בכך כפורע חובו ממעות מעשר ואסור. ולפי פשוטם של דברים, נראה לחלק לענין זה בין קטנים שאינם בני שש שנים, שהאב חייב לזונם מעיקר הדין [אם מדאורייתא וכחלק מחיוב מזונות האשה וכמש”נ לעיל דין א בשם הר”ן, ואם מדרבנן ומתקנת אושא, כמסקנת דברי האבני מילואים אבהע”ז שם], לבין קטנים בני שש שנים ומעלה, שחיוב האב לזונם אינו אלא מדין צדקה בעלמא, ומשום כך, אפשר שמותר לו ליתנם ממעות מעשר וככל צדקה הניתנת לעניים.

וכדברים אלו היה נראה לכאורה מלשון הרמב”ם (הל’ מתנות עניים פ”י הל’ טז), שכתב: “הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן, כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם”. וכ”ה בטוש”ע (יו”ד סי’ רנא סעי’ ג). אלא שכבר נחלקו בדבר גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים:

בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג סי’ עה) כתב, דכיון שחיוב מזונות הבנים לאחר שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, אדם רשאי לספק לבניו אלו את צרכיהם ממעות מעשר, וכן כתב בשו”ת התשב”ץ (ח”ב סי’ קלא), וכן הסכימו להלכה בש”ך (יו”ד סי’ רמט ס”ק ג), שו”ת באר שבע (סי’ מא), ס’ ראשון לציון לאוה”ח (יו”ד סי’ רמט סעי’ א), ושו”ת פרי יצחק (ח”ב סי’ כז).

אולם, הט”ז (יו”ד סי’ רמט ס”ק א) כתב, שאע”פ שחיוב האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא מדין צדקה בעלמא, מ”מ אין הוא רשאי ליתן זאת ממעות של מעשר, שהרי הוא כפורע חובו מהן, וכן כתב שו”ת אבני צדק (יו”ד סי’ קמב). ודבריהם צ”ע טובא, מה חילוק יש בין צדקה זו לאחרת, ואמאי חשיב בכהאי גוונא כ”פורע חובו”. ביותר צ”ע, היאך לא זכר שר את דברי מהר”ם מרוטנבורג הנ”ל דס”ל דשרי.

לחלק בין בני ו’ שנה לבני י”ג שנה

ובישוב קושיא זו, ראה ס’ בית דינו של שלמה (יו”ד סי’ א דף נ) שמצדד לומר, דלדעת הט”ז חלוק בזה דין בניו הגדולים שלאחר י”ג שנה, העומדים ברשות עצמם, מבניו הקטנים שלאחר שש שנים ועד בני י”ג שנה שאינם ראויים למשא ומתן. ולדעתו, לא התיר מהר”ם מרוטנבורג להשתמש בכספי מעשר אלא לצורך מזונות בניו הגדולים ממש [כשהם עניים], שאינם תלויים באב כלל ודינם ככל עני המזדמן לו. אבל בניו הקטנים שבני שש שנים התלויים בו בכל עת, אה”נ דאסור לזונם מכספי מעשר, וכדעת הט”ז.

בשו”ת אבני צדק שם כתב, דאף הש”ך לא התיר אלא בגדולים ממש, ולא בקטנים שבני שש שנים, ונמצא לדבריו, שאין כל פלוגתא בין הט”ז לש”ך בזה.

ובביאור הדברים נראה לומר ע”פ מה שנתבאר לעיל דין כז, דאף שיסוד חיובו של האב לזון את בניו לאחר שש שנים אינו אלא משום צדקה בעלמא, מ”מ חיוב גמור הוא ומתקנת אושא, וחמיר משאר עניני צדקה, ועיי”ש הנפק”מ שהעלנו בזה. ואפשר שמשום כך אין האב רשאי לזונם ממעות של מעשר.

ומ”מ מסקנת דברי בעל הבית דינו של שלמה אינה כן, עי”ש שכתב, דכיון שאין האב חייב לזון את בניו לאחר שש שנים אלא משום צדקה בעלמא, אין כל חילוק בין בניו שבני שש שנים לבניו הגדולים, והוסיף, שאילו ראה הט”ז את דברי מהר”ם מרוטנבורג היה חוזר בו מדבריו. ומ”מ עיקר סברת הט”ז לפי זה אכתי צ”ב.

שיטת ערוך השולחן ומו”מ בדבריו

בס’ ערוך השולחן (יו”ד סי’ רמט סעי’ ז) עמד אף הוא על הערה זו, וכתב: “אבל הוצאת בניו ובנותיו הקטנים, אע”ג דדרשינן ‘ועושי צדקה בכל עת – זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים’, מ”מ אין זה בכלל צדקה, ועל צד הדרש אמרו חז”ל כן, כלומר, דגם זה מצוה, אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה, דא”כ לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת”. יתירה מזו הוסיף שם, דאף המגדל את בני בניו ובני בנותיו אינו יכול לחשב את הוצאותיהם בכלל מצות הצדקה דבני בנים הרי הם כבנים.

ודבריו צע”ג בתרתי: חדא, מש”כ דאין זו צדקה אלא “דרש בעלמא”, דבר זה נסתר להדיא מלשון הרמב”ם הנ”ל בריש הדברים. ומש”כ דאף מזונות בני בניו אינם נחשבים לצדקה, הוא תימה רבתי, דהא להדיא כתבו הפוסקים דאפי’ קטנים פחות מבני שש שנים אין אבי אביהם חייב לזונם, דלענין חיוב מזונות הבנים לא אמרינן “בני בנים הרי הם כבנים”, הובאו הדברים לעיל דין יג.

הנוהג ליתן לעניים אם מותר לתת לבניו

כמו”כ, עיקר דברי בעל ערוך השלחן שהואיל ופרנסת בניו הקטנים אינה נחשבת לצדקה אלא מצוה בעלמא, לא ניתן לקיימה ממעות של מעשר, נמי צ”ע, דמכל מקום לא גרע האי דינא משאר עניני מצוה שלדעת הרבה פוסקים מותר לקיימן ממעות של מעשר [אא”כ מחוייב הוא בקיומן]. ואף על פי שלדעת הרמ”א (יו”ד סי’ רמט) אסור לתת ממעות מעשר למצוות אחרות מלבד עניני צדקה לעניים, ומשום דממון עניים הוא [ועי’ מה שהאריך בדבריו בשו”ת חת”ס ח”ב סי’ קלא], מ”מ לא גריעי בניו משאר עניים דעלמא, וודאי יש להם זכות במעות אלו, ומה לי אם נפטר האב בנתינה זו ממצות צדקה או ממצוה אחרת, הא סו”ס ניתנו המעות לעניים ולא לצורך אחר.

וביותר, שהרי בלאו הכי דעת הרבה פוסקים אינה כרמ”א [עי’ דרישה יו”ד סו”ס רמט, ובאר היטב שם ס”ק ב בשם מהרש”ל]. ועי’ פתחי תשובה (שם ס”ק ב) דאם בתחילת קבלתו היה בדעתו גם לשאר מצוות, כו”ע מודו דשרי [וע”ע שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ קיט]. ובשו”ת ערוגות הבושם (יו”ד סי’ רכ) כתב, דהני מילי במעות שכבר הופרשו וזכו בהם עניים, אבל מעשר שלא הופרש אף הרמ”א מודה שמותר ליתנו לשאר מצוות [והאריך לבאר, דאף מי שנהג כל ימיו ליתן את המעשר לעניים אין בזה משום נדר, דלא היתה קבלתו אלא על עצם הנתינה ולא על אופן החלוקה]. וא”כ קשיא היאך פסק בזה הערוך השולחן בסכינא חריפא לאיסורא.

המורם עד עתה

ומכל מקום נמצאנו למדים עד עתה, דג’ שיטות בדבר: רהיטת דברי הט”ז וכן הסכים לדינא בערוך השולחן, דאין לזון את בניו ממעות מעשר. רהיטת דברי הש”ך ע”פ מהר”ם מרוטנבורג, שו”ת באר שבע, ובית דינו של שלמה, שמותר לזון את בניו ממעות מעשר. ולדעת האבני צדק בהבנת דברי הפוסקים הנ”ל, יש לחלק בזה בין קטנים לגדולים בני י”ג שנה. [בבניו שאינם בני שש שנים, פשיטא דאסור לכו”ע].

ביאור שיטת הט”ז

ומעתה נבוא ליישוב דברי הט”ז, ואגב אורחין נלמד מכאן גדר חדש בדין “פורע חובו ממעות מעשר”: דהנה, בברכי יוסף (יו”ד שם אות יח) כתב, כי מה שאמרו (מנחות פב ע”א) דדבר שבחובה אינו בא ממעות מעשר, אין כוונת הדברים רק לחיובים המוטלים על האדם ע”פ דין, כמזונות בניו שאינם בני שש שנים או שאר עניני מצוה כלולב וסוכה וכיוצא באלו, אלא כל הוצאה שאדם מוכרח להוציא מנכסיו, מצד מידת רחמנותו, או כדי שלא יהיה ללעז בפי הבריות שהוא מפקיר את בניו ברעב, אין הוא רשאי ליתנה ממעות של מעשר. דאף שאינו מחוייב בכך על פי דין, מכל מקום הוא נראה כפורע חובו מן הצדקה. משום כך סבר הט”ז, שאף שאין אדם חייב לזון את בניו לאחר שש שנים אלא משום צדקה בעלמא, הואיל ודרכו של עולם כך הוא שאדם זן את בניו, נחשב לו הדבר לענין זה כחובה גמורה שאסורה לקיימה ממעות של מעשר.

ולפי זה יראה לדינא, דאף הט”ז אינו אוסר ליתן לבניו ממעות של צדקה אלא לענין דברים שהוא מוכרח ליתן להם, אבל שאר ענינים הנצרכים להם ובידו להמנע מלתתם, אה”נ דמותר ליתנם גם ממעות של מעשר, שהרי לזה אינו מוכרח [ובלבד שיהיו ענינים אלו נצרכים להם עד כדי כך שמותר ליתנם ממעות של צדקה].

בזמנינו שאדם חייב לזון את בניו מחוק המלכות

אמנם, טעם נוסף נראה לומר בזה לחומרא בזמנינו, דכיון שחוק המלכות מחייב כל אדם לזון את בניו ולדאוג לכל צרכיהם עד הגיעם לגיל י”ח שנה, ואם נמנע מכך, ביד המלכות להוציא את בניו מביתו וליתנם במקומות חינוך כראות עיניהם, בהא ודאי חשיב כפורע חובו ממעות של מעשר. דלא גרע חיוב זה משאר מיסים וארנוניות המוטלים על האב, שאינו יכול ליתנם ממעות אלו.

לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים מדאורייתא

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סי’ קמג) פירש בדעת הט”ז, לשיטתו [לעיל דין א] דס”ל שהואיל והאשה מוכרחת  מעצם טבעה ומנהג נשות מקומה לזון את בניה, נחשב הדבר כצורך לה ונכלל בקיצבת מזונותיה. ונמצא לפי זה, דחיובו של האב לזון את בניו אינו דין צדקה בעלמא, אלא הוא חלק ממזונות האשה, ומשום כך אינו רשאי לפורעו ממעות של מעשר. אולם, לפי פשטות הדברים שחיוב זה אינו אלא מדרבנן ומתקנת אושא, ליתא להאי סברא.

יסוד דין מעשר כספים

ומכל מקום המיקל בדבר זה יש לו על מי לסמוך, שהרי בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג סי’ עד) כתב שדין מעשר כספים אינו חיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מנהג בעלמא. וכדבריו הסכימו לדינא הב”ח (יו”ד סי’ שלא), שו”ת פני יהושע (סי’ ב), שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ ו), שו”ת חת”ס (יו”ד סי’ רלא, רלב, ועיי”ש בדעת מהרי”ל דהוא חיוב דאורייתא), ושו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ פה). ולפי זה, נראה שהואיל וכל עיקרו אינו אלא לפנים משורת הדין, שפיר יש לסמוך על דברי האחרונים דלעיל שהקלו בדבר מטעמים שונים, וא”צ לחוש לדעת המחמירים.

ואף דקי”ל, שמי שנהג בעצמו זמן מה להפריש מעשר מכל הכנסותיו נחשב לו הדבר כאילו קיבל עליו ענין זה בנדר [י”א דלא חשיב כנדר עד שינהג בכך ג’ פעמים, וי”א שכבר בפעם ראשונה חל עליו הדבר כנדר], מכל מקום נראה פשוט דאף גדר קבלת נדר זה אינה אלא לפי מהותו של החיוב והדרך הראויה לנהוג בו, דודאי לא היתה דעת הנודר לשנות מן המנהג ולהחמיר על עצמו יותר מן המקובל, אלא שקיבל עליו לנהוג במנהג זה לפי גדריו ההלכתיים. ולפי”ז שפיר יש מקום להקל בדבר ע”פ האחרונים הנ”ל.

[אכן, הט”ז (יו”ד סי’ שלא ס”ק לב) האריך לחלוק בזה על הב”ח, וס”ל שדין מעשר כספים הוא חיוב גמור מדינא, וכ”כ בשו”ת חוות יאיר (סי’ רכד), ולדעתם ליתא לסברא זו].

אופן שומת הרווח לחישוב המעשר

טעם נוסף יש לצדד בזה לקולא, ע”פ מה שנחלקו הפוסקים באופן שומת המעשר, ומאיזה חלק מן הנכסים מחוייב אדם להפרישו, אם מסך כל הרווח שהיה לו בעסקיו, כולל המעות שהוא נצרך להוציא לפרנסת ביתו, או שמנכים את הסכום הנצרך לפרנסת הבית, ורק מהמעות הנותרות עליו ליתן מעשר.

בשו”ת אבקת רוכל (סי’ ג) כתב: “אחר שהפריש מהקרן, יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית“. והובאו הדברים בשיירי כנה”ג (יו”ד סי’ רמט, הגה”ט אות א). ומבואר מדבריו, שהמעות שנצרך להוציא לפרנסת ביתו אינן בכלל שומת הרווח. וכדבריו אלו פסק להלכה בקיצוש”ע (הל’ צדקה, סי’ לד סעי’ ד), ז”ל: “יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו“, וכ”כ בשו”ת קנין תורה (ח”א סי’ קב) בשם הגר”י שור מקיטוב, עיי”ש, ועי’ שו”ת מהר”ם ברודא (סי’ יד).

אולם, בס’ בית דינו של שלמה (קונטרס המעשר סי’ טו) כתב, שאין אדם רשאי לנכות את צרכי ביתו מכלל חישוב הרווח, וציין, דתשובה זו המובאת באבקת רוכל אינה מהבית יוסף, אלא מחכם אחר שאין ידוע אם בר סמכא הוא אם לאו, והואיל ולא נזכרה קולא זו בין הפוסקים, אין להקל בדבר. כמו”כ הוסיף, שיתכן שאף דברי אותו חכם אינם אמורים אלא באדם עני הנצרך למעות המעשר לעצם חיותו ופרנסתו, ופטור מן הצדקה מעיקר הדין. אבל מי שיש לו מעות כדי פרנסתו, חייב לחשב את הרווח על פי כלל הכנסותיו, ואין לו לנכות מהן את ההוצאות שהוציא עבור אנשי ביתו.

כדבריו אלו נקטו הברכי יוסף (יו”ד סי’ רמט אות ה, ועי”ש ס”ק יח), ערוך השולחן (יו”ד סי’ רמט סעי’ ז), ושו”ת אגרות משה (יו”ד שם), דאין לנכות מכלל חישוב הרווח אלא את ההוצאות שהוציא להדיא עבור עסקיו, כגון מס הכנסה, ודמי הנסיעות ליריד, ומה שאכל ושתה בדרכו לשם, אבל ההוצאות שהוציא עבור פרנסת ביתו נכללים בחישוב הרווח ועליו להפריש מהם מעות מעשר, וכ”ה להלכה בס’ אהבת חסד (פי”ח אות ג).

בשו”ת חוות יאיר (סי’ רכד) כתב, שחנוני העושה לפרנסתו רשאי לנכות מן הרווח את שכר טורחו, ורק מהרווח הנותר לאחר ניכוי שכרו צריך להפריש מעשר. והרי זה בדומה לתשובת האבקת רוכל הנ”ל, ובתוספת חידוש, דלא מיבעיא שמותר לנכות את הוצאות ביתו, אלא אף רשאי הוא ליטול לעצמו משכורת עבור טורחו, ורק מהנותר לאחר ניכוי משכורתו יתן מעשר. אולם, בשו”ת שאילת יעב”ץ שם דחה דבריו, שהרי פועל שכיר יום חייב אף הוא בנתינת מעשר, אף שאת כל שכרו הוא נוטל עבור טורחו, ומשום כך מסיק דאין אדם רשאי לנכות אפי’ כשכר טורחו.

סיכום הדברים

נמצא מעתה, כי אף שהכרעת רוב הפוסקים שלא לנכות את הוצאות בני ביתו מחישוב הרווח לענין הפרשת מעות מעשר, מכל מקום יש מן הפוסקים שהקלו בזה. ואפשר, שבצירוף כל הנהו פוסקים דלעיל דס”ל שאף בלאו הכי מותר לאדם לזון את בניו ממעות מעשר לאחר שמלאו להם שש שנים, המיקל בזה לענין בניו שבני שש שנים ומעלה יש לו על מי לסמוך, ובפרט כשהוא נוהג בהם בהרווחה היתירה על הנצרך לעצם קיומם.

שכר לימוד

לענין שכר לימוד הבנים נחלקו הדעות: בס’ אהבת חסד (פי”ט אות ב) כתב, דכיון שהאב מצווה ללמוד עם בניו, וקיום חובתו זו נעשית על ידי שהוא משלם למלמד שילמד עם בניו [ראה יו”ד סי’ רמה סעי’ ד, וראה שו”ע הרב הל’ ת”ת פ”א הל’ ד, שאף כופין את האב לכך], מלתא דפשיטא הוא שאין ליתן זאת ממעות של מעשר, וכבר הקדימו בזה בשו”ת באר שבע (סי’ מא).

אולם בס’ לקט יושר (יו”ד עמ’ 76) כתב, שהואיל ונקטינן שאין האב חייב ללמד את בנו בשכר אלא תורה שבכתב ולא משנה ואגדות [ראה בזה מאירי קידושין ל ע”א], ממילא רשאי הוא ליתן לצורך זה ממעות של מעשר, וכ”כ בשו”ת פרי יצחק שם [אכן, פלוגתא היא בין הראשונים, במי שלא דחיקא ליה שעתא, אם מחוייב הוא ללמד את בניו משניות ואגדות, וראה מש”כ בזה הטור יו”ד סי’ רמה].

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קיג), סבר לחלק לענין זה בין חינוך הבנים לחינוך הבנות, שהואיל ואין האב מצווה ללמדן תורה, יש מקום להקל טפי. ומ”מ מסיק, דאף לענין לימוד הבנות, כיון שע”פ חק המלכות הם מחוייבות ללמוד במוסד כל שהוא, אם יתן לשם כך ממעות של מעשר, הרי הוא “פורע חובו ממעות מעשר”. ואף על פי שאם היו לומדות במוסד ממלכתי לא היה נצרך לשלם שכר לימוד, ורק משום חפצו שיתחנכו במקום של תורה נצרך הוא לכך, סוף סוף הואיל ומקיים הוא בזה את חיובו על פי חוק, הדבר אסור.

אולם, בשו”ת משנה הלכות (ח”י סי’ קנט) נקט בפשיטות, דכיון שעל פי דין תורה אין האב חייב ללמד את בנותיו, מותר ליקח את שכר לימודן ממעות מעשר [ועי”ש שדן בכעין זה על דבר בנים הלומדים בישיבות שבשעות הערב מלמדים מעט לימודי חול, וסבר, שלצורך לימודים אלו רשאי האב ליקח ממעות מעשר].

לחלק בין קטנים לגדולים

ולדינא, נראה שיש לחלק לענין זה בין בנים קטנים – שאינם בני י”ג שנה שעיקר חינוכם על האב – לבין בניו הגדולים שמותר ליתן את שכר לימודם ממעות של מעשר. ומקור לכך מצינו במדרש (בראשית רבה פ’ סג), ז”ל: “ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית וכו’, כך כל י”ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י”ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, א”ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י”ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה”. ומבואר לכאורה, דאין אדם חייב ללמד את בנו תורה אלא עד י”ג שנה ולא יותר.

כמו כן אמרו חכמים בפסיקא זוטרתא (בראשית פ’ כה): “א”ר אלעזר ב”ר שמעון, צריך אדם להטפל בבנולהעסיקו בתורה ובמצות עד י”ג שנה”. וע”פ זה כתב בלחם חמודות (ברכות פ”ט אות ל), שבהגיע הבן לגיל מצוות נפטר האב מהחיוב לחנכו ושוב אינו נענש בסיבתו, והובאו דבריו במג”א (סי’ רכה ס”ק ה, ועיי”ש עוד בפמ”ג וא”ר ס”ק ד, מש”כ בזה). ונראה, שהואיל ואינו מצווה ללמד את בנו תורה לאחר שהגיע לי”ג שנה, אפשר שיוכל ליתן את שכר מלמדיו ממעות של מעשר.

מיהו, בשו”ע הרב לבעל התניא (הל’ ת”ת פ”א סעי’ ו) נראה שנקט בפשיטות, שהאב חייב ללמד את בנו תורה כל זמן שידו תקיפה עליו, ועיי”ש שנקט שהוא עד כ”ד שנה, ויסודו מסוגית הגמ’ בקידושין (ל ע”א) דמבואר שם דעד שיבוא הבן לכלל כ”ד שנה מחוייב האב להוכיחו על פניו, ולפי דבריו אין מקום לחילוק זה, וצ”ע [וראה שו”ת לבושי מרדכי (או”ח סי’ לז) שהקשה ע”ד הלחם חמודות מסוגית הגמ’ בקידושין שם, וע”ע שו”ת משנה הלכות שם].

אמנם, לולי דבריו היה נראה שחילוק רב יש בין דין “חינוך” למצות “תוכחה”, ואין כל ראיה מסוגית הגמ’ בקידושין לענינינו. דאף שאין האב חייב לחנך את בנו בלימוד התורה וקיום המצוות לאחר שהגיע למצוות [ומשום כך אף אינו נענש לאחר מכן בסיבתו], מכל מקום, כיון שאימתו של האב מוטלת על הבן עד כ”ד שנה, מוטל עליו להוכיחו על פניו לבל יחטא. ד”מצות תוכחה” מוטלת על כל אדם שתוכחתו יכולה להועיל במניעת האיסור, ואין לה ענין עם מצות החינוך.

ומכל מקום, הוצאות הנלוות לתלמודם של הבנים, הכל מודים שהאב רשאי ליטלם ממעות מעשר, וכגון דמי הנסיעות הנצרכים להם כדי להגיע למקומות לימודיהם וכדומה (שו”ת משנה הלכות שם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים