כמה זמן עד כוס הקפה? הלכות המתנה בין בשר לחלב

הרב יהושע פפר
י"ח אדר ה'תשע"ז

 

פרשת כי תשא מזכירה את האיסור של תערובת בשר בחלב, במילים “לא תבשל גדי בחלב אמו”. חז”ל דרשו את שלשת האזכורים של איסור זה לשלשה חלקים מובחנים: איסור בישול בשר בחלב, איסור אכילת בשר בחלב, ואיסור הנאה מבשר בחלב (חולין קטו, א).

בנוסף על איסורי תורה אלו, חז”ל הוסיפו חובה להמתין פרק זמן מסוים בין אכילת בשר לבין אכילת מוצרי חלב. חובה זו לא תוקנה כמצווה דרבנן גמורה, אלא כחיוב מתוך מנהג. מדובר כמובן במנהג מחייב המשפיע מאד על חיי היומיום; למעט צמחונים, אין מי שלא מביט מזמן לזמן בשעון כדי לבדוק אם הוא כבר יכול לשתות את כוס הקפה הבאה (או השוקולד החלבי…).

במאמר זה נדון בדיני המתנה זו, שנהגו כדי להרחיב מתערובת בשר בחלב. מה הטעם להמתנה בין בשר וחלב? כמה זמן אורך שיעור ההמתנה? האם צריכים להמתין לאחר טעימת בשר בלבד? מה הדין של חולים וקטנים? מה הדין במקום ספק? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

סוגיית הגמרא בהרחקה בין בשר לחלב

במשנה (חולין קד, ב) נאמר כי בשר עוף אינו נאכל עם גבינה. כלומר, מן התורה נאסר אכילת בשר בהמה עם חלב, ואילו רבנן תיקנו שאין לאכול בשר עוף עם חלב. הגמרא ממשיכה לדון אם מותר לאכול חלב מיד לאחר סיום אכילת בשר, או שמא יש צורך להמתין בין אכילת בשר וחלב, או לעשות פעולות אחרות כמו “הדחה” ו”קינוח” – לשטוף את הידיים ולנקות את הפה.

בתחילת הסוגיה מובא: “תנא אגרא חמוה דרבי אבא, עוף וגבינה נאכלין באפיקורן”. רש”י מבאר שהכוונה ל”דרך הפקר, שאינו נזהר בהם”. לפי דעה זו, אין צורך לא בנטילת ידיים ולא בקינוח הפה בין אכילת בשר לבין אכילת גבינה.

הגמרא ממשיכה לחלק בין אכילת בשר בהמה וגבינה לבין אכילת בשר עוף וגבינה: אמנם מצאנו שלא הקפידו להפריד בין אכילת בשר עוף לבין אכילת גבינה, אבל אין הדבר כן בנוגע לבשר בהמה וחלב. הגמרא מציעה חילוק נוסף בין אכילה ביום, שאז אדם יכול לראות אם נדבק בידיו משהו מהבשר או החלב (ואין צורך לאסור את אכילתם יחד) לבין אכילה בלילה.

בהמשך הסוגיה (קה, א) הגמרא מצטטת חקירה כללית: “בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה”: האם אדם שאכל בשר וכעת רוצה לאכול גבינה חייב להמתין. הגמרא מצטטת את תשובת ר’ יוחנן “ולא כלום”, אך שוב מביאה את דברי רב חסדא: “אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר”.

עוד מסופר על מר עוקבא שהעיד על אביו שאם היה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה עד למחרת באותה שעה, אך מר עוקבא עצמו היה ממתין לאחר אכילת בשר מלאכול חלב עד הסעודה הבאה.

זמן ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת גבינה

בדברי התוספות בסוגיה נאמרו שני חידושים. רבנו תם ובעל ‘הלכות גדולות’ מייסדים “דאכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא נטילה וקינוח, אבל בנטילה וקינוח שרי”. כלומר, לפי דעה זו אין חובת המתנה כלל בין בשר לבין גבינה, ודי בהדחת הידיים וקינוח הפה. בנוגע למר עוקבא, שלא אכל עד לסעודה אחרת, מבארים התוספות שהכוונה ללא נטילה וקינוח. אפשרות אחרת היא שמר עוקבא היה מחמיר על עצמו.

עוד חידשו התוספות שבמקום שיש חיוב המתנה, שיעור ההמתנה בין אכילת בשר לחלב אינו נקבע בזמן, אלא בסיום הסעודה הראשונה. כך עולה מפשטות לשונו של מר עוקבא, שהיה ממתין עד הסעודה הבאה לאכול מאכלי חלב: כיון שסילק את השולחן, ובירך ברכת המזון, מותר לו לאכול סעודה חלבית.

לעומת דעת התוספות, הרי”ף (כפי שהובאו דבריו ב’בית יוסף’, סימן פט), הרא”ש (חולין, שם) והרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק ט) פירשו את דברי מר עוקבא שהכוונה לזמן הממוצע בין סעודת אחת לסעודה אחרת. רק לאחר המתנה של פרק זמן שבין סעודה לסעודה, הותרה אכילת חלב ומוצריו. הרא”ש כתב: “דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב, ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר”. לדעת הרמב”ם, שיעור ההמתנה של “כדי שיעור סעודה אחרת” הוא “כמו שש שעות“.

ראשונים אלו חלקו אף על חידושם של רבנו תם והבה”ג הנוגע לקינוח והדחה: לדעת שאר הראשונים אין היתר לאכול גבינה לאחר בשר על ידי נטילה וקינוח ללא המתנת זמן, כמו שכתב הרא”ש: “ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף, ואין לשנות המנהג”.

פסק ה’שולחן ערוך’ ונושאי כליו

להלכה פסק השולחן ערוך (יו”ד סימן פט, סע’ א) כדעת הרמב”ם: “אכל בשר אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות”. מנגד, הרמ”א הביא את דעת רבנו תם והבה”ג, “שאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קינוח והדחה”.

אולם, שוב הוסיף הרמ”א: “והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה”. הרמ”א מוסיף שהמתנת שעה אחת מועילה רק באופן שבירך ברכת המזון, “דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין”. בט”ז (ס”ק ב) כתב לבאר שמנהג זה הוא מעין “פשרה” במחלוקת הראשונים הנ”ל: אין צורך להמתין שש שעות שלמות, אך אין להתיר אכילת מוצרי חלב על-ידי קינוח בלבד, ויש להמתין שעה.

הרמ”א מסיים וכותב: “ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות”. הט”ז מדגיש ש”בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות”, והש”ך (ס”ק ח) אף הוא מחמיר בדבר, ומציין את דברי המהרש”ל ש”כן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה”. למרות שיש ראשונים שחילקו בין בשר בהמה לבין בשר עוף (וחיה), להלכה התקבלה דעת הרמב”ם (שם) שאין לחלק בכך.

כן יש ראשונים המחלקים בין בשר לבין תבשיל של בשר, ובין גבינה לבין תבשיל של גבינה. המנהג הוא שלא להבחין בכך, ולהקפיד על המתנת שש שעות גם לאחר אכילת תבשיל של בשר ולפני אכילת תבשיל חלבי (רמ”א, יו”ד פט, ג).

המנהג בפועל

ברוב תפוצות ישראל המנהג ברור להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת מוצרי חלב, “ואין לפרוץ גדר” (פרי מגדים, משבצות זהב ס”ק א). ב’חכמת אדם’ (כלל מ, סי”ג) כתב שאין להקל בכך שלא במקום הצורך (כגון עבור חולה), ומי שמקל ראש בהמתנה עובר באיסור “אל תיטוש תורת אמך”. כן נקבע אף ב’ערוך השולחן’ (פט, ז).

אולם, יש מקומות שנהגו להמתין שלוש שעות (המנהג הוזכר ב’דרכי תשובה’ סק”ג), וכך נוהגים חלק מיוצאי גרמניה ואנגליה. מנגד, האריז”ל היה נוהג להמתין יום שלם בין אכילת בשר לגבינה, וכן יש שנהגו סלסול בעצמם וממתינים כ”ד שעות שלימות אחרי אכילת בשר (דרכי תשובה סק”ד וסק”ו).

יש אף מי שנוהג להמתין שעה אחת בלבד, כדברי הרמ”א מעיקר הדין, ומנהג זה ידוע כמנהג הולנד.

עבור מי שנוהג להמתין שש שעות, יש שכתבו שצריך להמתין שש שעות מלאות (גינת ורדים, גן המלך קנד), שכן שיעור זה דומה לשיעור מקוואות של מ’ סאה: גם בטיפה פחות, המקווה נפסל. מנגד, אחרים קבעו שדי בהמתנה של חמש וחצי שעות, כלשון הרמב”ם שמזכיר “כמו שש שעות” (עי’ אורחות חיים, ח”ב, עמ’ 335; כל בו קו; שו”ת יביע אומר, ח”א, יו”ד ד).

כיון שנחלקו המנהגים, על-פי דעות שונות בראשונים ביחס לחובת ההמתנה, כתב ה’שולחן מלכים’ (מד, א) שאם שכח אדם שאכל בשר, ובירך בטעות על מאכל חלבי (לאחר סיום סעודת הבשר), יש לבלוע חלק מתוך המאכל החלבי, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה (שיש בכך חשש איסור תורה). יש שחלקו על כך, אך בשו”ת יחווה דעת (ח”ד, סימן מא) הביא דעות רבות המסכימות לכך.

טעם ההמתנה והשלכותיו

רש”י (חולין קה, א ד”ה אסור) מפרש את טעם ההמתנה מפני הטעם שנשאר בפה: “דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו”. מנגד, הרמב”ם (שם) כותב שהטעם הוא “מפני הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח”. לפי שתי הסיבות, אין להמתין שש שעות אלא משעת אכילת הבשר, ואין צורך להמתין מסוף הסעודה עצמה (כך הסכמת הפוסקים, ושלא כדעת ה’ערוך השולחן’ סעיף ד).

הטור (סי’ פט) כותב השלכות הלכתיות בין הטעמים. לפי דעת רש”י, מי שמוצא בשר בין שיניו חייב להסירו, ואילו לדעת הרמב”ם אינו צריך להסירו, אלא להמתין בלבד. כמו כן, לדעת רש”י מי שלעס בשר ולא בלעו, אינו חייב להמתין, כי מאחר שלא בלע אין כאן שומן – ואילו לדעת הרמב”ם צריך להמתין, שכן נשאר בשר בין שיניו.

בניגוד לכך, במי שבלע בשר בלי ללעסו יהיה צריך להמתין לדעת רש”י, ואילו לדעת הרמב”ם לא יהיה צורך להמתין, כי לא לעס את הבשר בשיניו.

הטור מסיים “וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים”, וכן נפסק ב’שולחן ערוך’ (סע’ א), באופן שיש להחמיר בכל המצבים. משום כן, אם לאחר שהמתין שש שעות מצא בשר בין שיניו, פסק הרמ”א (סעיף א) שצריך להסירו וגם לקנח ולהדיח פיו.

למרות האמור לעיל, יש לציין לדברי רבי עקיבא איגר בחידושיו (ס”ק ב), שדייק מלשון הרמ”א שדווקא לאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות, אבל לאחר לעיסה אינו צריך להמתין שש שעות, כיון שיש מתירים בכך לגמרי (כך פסק גם ב’יד יהודה’ ס”ק א). אך יש שחלקו ופסקו שאין להקל בכך (פרי מגדים ס”ק א; גליון מהרש”ק). במקום הצורך אפשר להקל ולסמוך על דברי המקלים, אלא שיש להקפיד לקנח ולהדיח את הפה (באכילת פת וכדומה ובמים).

הטועם בשר והבולע ויטמינים בשריים

בשו”ת אגרות משה (יו”ד, ח”ב סי’ כו) כתב כי הן לדעת רש”י והן לדעת הרמב”ם אין צורך להמתין לאחר בליעת ויטמינים שיש בהם בשר. אך ב’ספר הכשרות’ (סע’ מו) הביא את הוראת האגרות משה [מפי השמועה] שמכל מקום אין לבלוע כדורים אלו ממש עם חלב, לפי “שמכוער הדבר”. בנוסף, כותב הרב פיינשטיין שבמקום שלועס את הכדורים, יש להמתין שש שעות מלאות.

כך גם בטעימה בלבד, באופן שאינו לועס ואינו בולע אלא טועם בלבד, אין צורך להחמיר ולהמתין, ומותר באכילת מאכלי חלב מיד (יד יהודה סק”ב; דרכי תשובה סקי”ב ו-כב). אם טעם בלשונו בלבד אין צורך אפילו בהדחת הפה (פאת השולחן סק”כ), ויש מחמירים שידיח את פיו (בדי השולחן סקט”ז).

ספק בהמתנה בין בשר לחלב

מעשים בכל יום שבא אדם לאכול מאכלי חלב אחר שאכל באותו יום בשר, ואינו זוכר מתי סיים אכילתו, ובכך מסתפק לו אם עברו כבר שש שעות המתנה. בספר יד יהודה (בפיה”א ובפיה”ק, תחילת הסימן) כתב שמי שיש לו ספק אם יש שש שעות צריך להחמיר ולהמתין עד שיהא ודאי שש שעות, ואין מקילים מטעם ‘ספיקא דרבנן’ כיון שהוא “דבר שיש לו מתירין” (הוא יכול להמתין ובכך לעקוף את הספק לגמרי).

אולם, מצאנו בזה שתי סברות להקל בדברי הפוסקים. סברא אחת (אשר העתיק בספר ‘דלתי תשובה’) היא שיש להקל בזה מטעם ‘ספק ספיקא’ (צירוף של שתי ספקות): ספק אחד בזמן ההמתנה, וספק שני שמא העיקר כדעת הפוסקים שאין צריך להמתין שש שעות. אולם, יש דעות שאין מקילים בספק ספקא במקום “דבר שיש לו מתירין”, ולכן טעם זה אינו ברור להקל.

סברא שניה להקל נכתבה בספר בדי השולחן (ביאורים, ד”ה שש שעות, בשם בעל ה’יוסף דעת’), שיש להתיר על-פי דעת הרמ”א שמעיקר הדין שאין צריך להמתין שש שעות אלא שעה אחת בלבד, אלא שנכון להמתין.

עוד יש לצרף את מה שדקדקו כמה אחרונים בדעת הרמב”ם שכתב שחייב אדם להמתין “כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות“. כאמור, הרמב”ם לא ציין שש שעות ממש (ב’שולחן ערוך’ השמיט את המילה “כמו”), ומכאן סיבה נוספת להקל.

כן לכאורה יש מקום להקל אף בספק אם המאכל שאכל הוא בשרי או פרווה, למרות שבספק זה אין לצרף את הצד קולא בדעת הרמב”ם.

איזו שעות?

ב’כנסת הגדולה’ (יורה דעה פט, ה) נשאל על איזו שעות יש למנות בהמתנה בין בשר לחלב: האם שעות אלו הן ‘זמניות’, המשתנות לפי אורכו של יום, או שמא מדובר בשעות ‘שוות’, לפי חילוק היום לכ”ד שעות שוות?

ב’כנסת הגדולה’ מציין את דברי הרמב”ם בפירוש המשנה לברכות, שם כתב שכל השעות של המשניות הן ‘זמניות’. מכאן הסיקו כמה מפרשים שגם השעות של המתנה בין בשר לחלב הן זמניות (עי’ פרי חדש, פט, ו). ואולם, ב’כנסת הגדולה’ שלל דעה זו, שכן לפיה נמתין רק זמן קצר (כשלש שעות) בחודשי החורף, ואילו זמן ארוך בחודש הקיץ (למעלה משמונה שעות), ולא מצאנו לעולם מי שיעיר על כך.

ברור אפוא שהמנהג הוא להמתין שעות שוות. דעה זו הובאה ב’פתחי תשובה’ (פט, ג) בשם כמה פוסקים, וכן פסקו ה’ערוך השולחן’ (פט, א) והלבוש (פט, ח). יש לציין מנגד לדברי ה’מטה אפרים’ (עמ’ כח, ד), שכתב שהחומרה של המתנת שש שעות נאמרה דווקא כאשר יום ולילה שווים, ואילו בשאר ימות השנה יש להקל בהמתנת זמן קצר יותר.

בפרי מגדים (משבצות זהב פט, א) העיר שלפי הטעם של המתנה מפני זמן העיקול, אין היגיון בהבחנה בין החורף לבין הקיץ.

חולים וקטנים

מי שחולה (אפילו קצת) וזקוק לשתיית חלב וכדו’ כדי לחזקו, מותר לאכול מאכלי חלב אף בתוך שש שעות, אך לכתחילה עליו להמתין לפחות שעה אחת כדי לקיים את עיקר הדין כפי שנפסק ברמ”א (פתחי תשובה ס”ק ג, בשם חת”ס סימן עג; חכמת אדם כלל  מ, סעיף יב). כך יולדת בתוך חודש ללידתה יכולה להקל בהמתנת שעה, ובלבד שיברכו ברכת המזון לאחר אכילת בשר.

קטן ממש (דהיינו פחות מבן שלש שנים) אינו צריך להמתין כלל לאחר אכילת בשר, ואילו קטן פחות מבן ט’ שנים אינו צריך להמתין מעיקר הדין יותר משעה (חלקת יעקב ח”ב, סי’ פח; ח”ג, סי’ קמז; בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ פד), שכן מצד חובת חינוך די בכך. ב’דרכי תשובה’ אף הביא דעות שבתוך שעה ובאותה סעודה מותר להאכיל לקטן גבינה.

בנוגע לילד שעבר ט’ שנים, יש להקל לו אם הוא זקוק לחלב לאחר שימתין לפחות שעה מאכילת הבשר.

למרות הדינים הנ”ל, יש שנהגו להקפיד שלא להאכיל לקטנים מאכלי חלב אחר מאכלים בשריים תוך שש שעות כבר מגיל שש ושבע, שלא במקום צורך. בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א סימן תלה) הביא שמגיל חמש או שש יש להקפיד לחנכו בהמתנת שלש שעות, ומגיל תשע או עשר בהמתנת שש שעות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים