שאלה:
שלום וברכה,
לשיטת הרב עובדיה זצ"ל.
התחתנתי לפני שבועיים. גיליתי אתמול שנכתב בכתובה שנת חמשת אלפים חמש מאות ושבעים ושבע שנה במקום חמשת אלפים ושבע! מאות ושבעים שנה.
פניתי לרב המקדש מיד.
הרב הזמין את אותם עדים ונכתבה כתובה חדשה עם התאריך הנכון וחתימת העדים בשנית לאחר שמיניתי אותם שוב. האם עשיתי כראוי?
1. בתחתית הכתובה, ישנו חלק שבו הרב מצהיר שהעדים חתמו בפניו כולל פרטי העדים +כתובת מגורים שלהם. הבנתי שהנ"ל נועד לצורך הכנסת פרטים לרבנות ואינו חלק מהכתובה הרשמית.
מה הדין באם חלה טעות בחלק הזה של מילוי פרטי העדים (לא בחלק של חתימת העדים והחתן)? האם ניתן לתקן בלי למלא כתובה מחדש?
הרב מקדש, כתב ביום ה בשבת קודש לחודש אדר, במקום ד באדר ואף תיקן זאת לאחר חתימת העדים על הכתובה.
2. האם במשך השבועיים בה שהיתי עם אשתי עם הכתובה פסולה, עברתי עבירה?
תודה רבה
תשובה:
שלום רב,
עשית מצוין. הכתובה בעיקרון היא פסולה משום ששטר מוקדם פסול. ולכן הרב עשה מצוין שכתב כתובה חדשה.
אמנם התאריך שהוקדם בטעות ב200 שנה שזה הרבה לפני לידת החתן והכלה… לכאורה ברור שנכתב בטעות, אולם יש לדעת שלפני למעלה מ600 שנה היה בספרד שטר חליצה (שטר הוכחה שהאישה קיבלה חצילה ומותרת לכולם) שנכתב בה בטעות שנת קד במקום קלד כלומר, השמיטו את המילה שלושים. ובמקרה זה גם לפני לידת האישה. והריב"ש (סי' שעב) השיב שלמרות ששטר מוקדם הוא כשר לראיה שבו, בכל זאת השטר פסול משום שהעדים חתמו על שקר, ובכך הם נפסלים לעדות והריב"ש האריך להוכיח מסוגיות שטעות כזו אל תולים שזה נעשה בטעות, אלא בכוונה תחילה וממילא העדים נפסלו לעדות!! כלומר, במקרה שלך לצורך הענין, העדים של הכתובה הראשונה נפסלו לעדות, עד שיעשו תשובה!! והר"ן (רבו של הריב"ש וה"ר חסדאי סברו שאין כל היגיון לומר שהתאריך המוטעה נכתב בכוונה תחילה ולא ניתן לפסול את העדים לקהל (ראה שם סי' שעה) אבל הריב"ש שם החזיק בדעתו. ניתן להרחיב בסוגיה זו עוד, אבל כאן הבאתי רק את הנקודה העיקרית של המחלקות ביניהם.
לכן, הכתובה ודאי היתה צריכה להכתב מחדש. לגבי העובדה שהשתמשת עם אותם עדים לכאורה גם לדעת הריב"ש זה טוב משום שהם מן הסתם חזרו בתשובה בהנחה שהם חתמו על התאריך המוטעה בכוונה תחילה.
לגבי השאלה אם עברת עבירה בכך ששהיית עם אשתך משך שבועיים עם כתובה פסולה. אכן כן, מדרבנן אסור להשהות את אשתו ללא כתובה. אולם עדיין יתכן ששטר זה אינו פסול משום שהטעות בה היא ברורה ראה שו"ע חו"מ סי' מג סעי' ח'. ובכל אופן כידוע דעת הנתיבות (סי' רלד) שאין שוגג בדרבנן צריך כפרה.
