קריאת המגילה לנשים: חיוב שונה מגברים?

הרב יהושע פפר
י' אדר ה'תשע"ז

 

שאלה העולה לעתים קרובות ברמה המעשית היא חיוב נשים בקריאת המגילה. אמנם נשים חייבות בקריאת המגילה, אבל גדר החיוב שנוי במחלוקת, והנושא זוכה לדיון הלכתי רחב, הן על-ידי פוסקי הזמן לדורותיהם וביתר שאת בזמנינו.

מהי הדרך הטובה ביותר לשמיעת המגילה על-ידי נשים? האם ראוי שאישה תקרא את המגילה לעצמה? האם קבוצת נשים יכולה ליצור “מניין” לבד לקריאת המגילה? האם יש הבדל בין חיוב המגילה לגברים לחיוב המקביל לנשים, ואיך הדבר עלול להשפיע על נוסח הברכה?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

חיוב נשים בקריאת המגילה

המקור הראשוני והעיקרי לחובת קריאת המגילה לנשים הוא דברי הגמרא בשם ר’ יהושע בן לוי: “אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס” (מגילה ד, א). אמנם נשים בדרך כלל פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן – ואף מקרא מגילה מהווה חיוב התלוי בזמן – כאן נשים חייבות, מפני ש”אף הן היו באותו הנס”.

נחלקו המפרשים בביאור הטעם שניתן על-ידי הגמרא, שגם נשים היו בנס ההצלה של חג הפורים. לדעת הרשב”ם (כפי שהתוספות מביאים), הכוונה היא שעיקר הנס התגלגל על-ידי נשים: נס פורים נעשה בעיקר על-ידי אסתר, וכן נס חנוכה על-ידי יהודית, וגאולת פסח על-ידי נשים צדקניות של אותו הדור. מסיבה זו, נשים חייבות במצוות שנקבעו ביחס לאותו הנס. מנגד, לדעת התוספות הכוונה היא שאף נשים היו חלק מהנס: הן ניצלו בפורים כמו כולם, וכן נגאלו בפסח.

בקריאה פשוטה של הגמרא מורה, נראה לכאורה שנשים חייבות באותה מידה כגברים. הבנה זו מתחזקת לאור דברי הגמרא בערכין (ג, א), הדנה בדברי המשנה במסכת מגילה (יט, ב).

המשנה קובעת כי “הכל כשרין לקרות את המגילה” למעט חרף שוטה וקטן. הגמרא בערכין דנה במשמעות המילה “הכל” – מה המילה באה לרבות? הגמרא מפרשת שהכוונה לרבות את הנשים, כדברי ר’ יהושע בן לוי האמורים. הכללת נשים עם גברים במילה “הכל” מורה, לכאורה, על כך שחיוב נשים שווה לחיוב גברים.

חיוב שווה

ואמנם, דעת רש”י היא שגברים ונשים שווים בחובת קריאת המגילה. כן מבואר מתוך פירושו (ערכין ג, א), שכתב כי נשים “חייבות במקרא מגילה, וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם“. העובדה שנשים כשרות להוציא את הזכרים ידי חובתם מורה על כך שחיוב נשים שווה לחיוב גברים; אילו החיוב היה שונה, לא היו נשים כשרות להוציא את הזכרים (כפי שיבואר להלן).

כמה ראשונים מסכימים לדעה זו, לפיה חיוב נשים דומה לזה של גברים, והן יכולות מעיקר הדין להוציא את הגברים ידי חובתם. כן מבואר בריא”ז (פרק ב, הלכה ג, הובאו דבריו בשלטי גיבורים), בריטב”א, מאירי, נימוקי יוסף (בפירוש למגילה ד, א), אור זרוע (ב, שסח), רבינו יהונתן, בעל ספר המכתם, בעל ספר המאורות, ועוד.

כן עולה לכאורה בשיטת הרמב”ם, שכתב (הלכות מגילה א, א) כי “הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים …”. מיד לאחר מכן ביאר הרמב”ם: “אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה”. העובדה שאין הרמב”ם מבחין בין גברים לבין נשים מורה שאין ביניהם הבדל, וכן הבינו המגיד משנה (מגילה א, ב) והגהות מיימוניות (אות א).

חיוב שאינו שווה: קריאה ושמיעה

העניין מסתבך דווקא מתוך מקור ראשוני נוסף, שהוא דברי התוספתא (מגילה ב, ד), המחלקים בין גברים לבין נשים ביחס לקריאת המגילה. התוספתא קובעת ש”הכל חייבין בקריאת מגילה, כהנים לוים וישראלים וגרים…. כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו וכו’. נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן”.

נראה לכאורה שדברי התוספתא סותרים את דברי הגמרא האמורים בשם ר’ יהושע בן לוי, לפיהם נשים חייבות בקריאת המגילה. ואמנם, כמה מפרשים מבארים שדברי התוספתא הם דעה חולקת, הנדחית מפני הדעה המובאת בדברי הגמרא. המאירי כתב ברוח זאת שאין לנו לדחות את דברי הגמרא המפורשים מפני דברי הברייתא. על-פי דברי הגמרא, נשים חייבות בקריאת המגילה והן יכולות להוציא אחרים ידי חובתם ככל החייב במצוות.

ואולם, מפרשים אחרים מיישבים את המקורות זה עם זה, על-פי פסק בעל הלכות גדולות, שמחלק בין קריאת המגילה לבין שמיעת המגילה. לדבריו, “הכל חייבין במקרא מגילה … נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית המגילה, אלא שחייבין במשמע. למה? שהכל היו בספק – להשמיד ולהרוג ולאבד. והואיל והכל היו בספקא, הכל חייבין במשמע” (הלכות גדולות, סימן יט).

התוספות (ערכין ג, א; מגילה ד, ב) מביאים את דברי בעל הלכות גדולות כדי ליישב בין המקורות. כאשר ר’ יהושע בן לוי קובע שנשים חייבות בקריאת המגילה, אין הכוונה שמוטל עליהם חובת הקריאה עצמה, אלא שנשים חייבות בשמיעת המגילה.

מנגד, הפטור של דברי התוספתא אינו מתייחס לשמיעת המגילה, אלא לקריאתה. הגמרא בערכין אמנם מזכירה שאשה קוראת את המגילה, אך הכוונה לקריאת המגילה לעצמה, ולא לגברים: גברים חייבים בקריאת המגילה ולא רק בשמיעה, ונשים אינן יכול להוציאם ידי חובתם.

דעה זו מופיעה אף היא בכמה ראשונים, כגון הראבי”ה (תקסט), המרדכי (מגילה ד, א, רמז תשעז), ועוד (ספר העיתור, ספר האשכול, רבנו ירוחם, ואחרים). חלקם אף מבארים שלבעל הלכות גדולות הייתה גרסה אחרת בדברי הגמרא, לפיה נשים חייבות ב”משמע מגילה” מפני שהיו באותו הנס (ולא ב”מקרא מגילה”).

זילא מילתא

כמה פוסקים הבינו שנשים אינם מוציאים גברים בקריאת המגילה מפני שהדבר אינו ראוי, אינו צנוע או שיש בו זילות. דעות אלו סוברות שבעיקרון אין הבדל בין חיוב גברים לבין חיוב נשים, אך למרות זאת אין לנשים להוציא גברים ידי חובתם.

למשל, בספר מצוות גדול (הלכות מגילה) כותב שקריאת המגילה דומה לקריאת התורה, שאין לאישה לקרוא לגבר ולהוציאו ידי חובתו. אמנם מעיקר הדין נשים עולות לקריאת התורה (מגילה כג, א), בפועל אין להן להוציא גברים ידי חובתם, משום “כבוד הציבור”. כן נקט גם בפרי מגדים. יש שמציינים חוסר צניעות בקריאת המגילה עבור גברים, מדין “קול באישה ערווה” (כל בו, פרק מה; אורחות חיים, מגילה ב).

בתוספות הראש (סוכה לח, א) מזכיר סיבה אחרת למה שאין לאישה להוציא גבר ידי חובתו. הוא מציין את ההלכות גדולות תוך שהוא משווה את קריאת המגילה לברכת המזון: כפי שפסק בעל הלכות גדולות שאין הנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם בקריאת המגילה, כך בברכת המזון אין להן לעשות כן, משום זילותא.

יש לציין לדברי הקרבן נתנאל, שהבין את דעת התוספות בסוכה (שם) בדרך אחרת: אין הנשים מוציאות את הגברים משום שאינן חייבות בקריאה, והוא הדין שאין הנשים מוציאות את הנשים עצמן, מפני שיש בכך זילותא (דבריו הובאו אף במשנה ברורה, שער הציון תרפט, טו). ואולם, מדברי התוספות הרא”ש (שלא התגלה בזמנם) מבואר שדברי התוספות מתייחסים להוציא גברים ידי חובתם בלבד. כן מבואר גם בערוך השולחן (רעא, ה).

איזו ברכה לברך?

כאשר אישה קוראת לעצמה או לנשים אחרות, או כאשר גבר כבר יצא ידי חובתו וכעת בא להוציא נשים ידי חובתן – איזו ברכה יש לברך?

השולחן ערוך פוסק ש”הכל חייבים בקריאתה: אנשים ונשים, וגרים ועבדים משוחררים. ומחנכים את הקטנים לקרותה” (תרפט, א). בהלכה העוקבת הוא מוסיף ש”אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו. והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך, אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים”. הרמ”א מוסיף לכך: “ויש אומרים, אם האשה קוראה לעצמה, מברכת ‘לשמוע מגילה’, שאינה חייבת בקריאה”.

עולה אפוא שלפי הפסק הפשוט של השולחן ערוך, יכולה אישה להוציא את הגבר ידי חובתו. בשולחן ערוך אמנם מוזכרת דעה החולקת, אך כתב הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחווה דעת ג, נא) שהדעה ראשונה היא עיקר, כדרכו של השולחן ערוך, ולכן מעיקר הדין יכולה אישה להוציא את הגבר ידי חובתו (אולם, גם בשיטת השולחן ערוך, דעה זו אינה מוסכמת).

במנהג אשכנז, הסכמת הרמ”א לדעה האחרונה גוזרת שאין האישה מוציאה את האיש ידי חובתו. יתרה מזו, הרמ”א, על-פי דברי התוספות, מבין שהסיבה לכך היא מפני שיש אבחנה ברורה בין חיוב האיש לבין חיוב האישה, בכך שהאיש חייב בקריאה ואילו האישה חייבת בשמיעה בלבד. מכאן המשיך הרמ”א והזכיר שיש משנים את נוסח הברכה לאישה, שעליה לברך “על שמיעת מגילה” במקום “על מקרא מגילה”.

המגן אברהם (תרצב, ה, בשם הב”ח) כותב שכך הדין גם כאשר איש (שכבר יצא ידי חובתו) קורא לאישה, וכן פסק במשנה ברורה (תרפט, ח; ועי’ בשו”ת תשובות והנהגות, ח”א, סימן תג).

ברכה אחרונה

לאחר קריאת המגילה של ליל פורים, מברכים ברכה אחרונה: “הרב את ריבנו”. ברכה זו קשורה לפרסום הנס שמקיימים בקריאת המגילה, ולכן אין מברכים אותה ביחידות, אלא רק במניין עשרה.

הרמ”א (אורח חיים תרצ, יח) מסתפק אם אישה מצטרפת למניין עשרה של אנשים: “יש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה”. לעניין קריאת המגילה, ייתכן שנשים מצטרפות למניין עשרה, שכן יש בכך פרסום הנס, אך ייתכן שאינן מצטרפות. אפשר להציע אפוא שכל הספק הוא רק בצירוף נשים למניין עשרה של אנשים, מטעמי צניעות, אך ביחס למניין שלם של עשר נשים, אין ספק שיש בכך קיום של פרסום הנס, ויש לברך את הברכה האחרונה כדין (עי’ מקראי קודש, פורים לה).

ואולם, בספר הליכות בת ישראל (כב, יד) מבואר שהמנהג הוא שאין מברכים את הברכה האחרונה בקריאה של נשים, גם כאשר יש עשה נשים הנוכחות בה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים