שאלה:
שלום רב
בדין נגיעה של קירוב בנדה.
רציתי לשאול אם נגיעה שלא באה מחיבה או תאוה, אך יש בה צורת של חיבה, כמו מה שלפעמים דרך העולם לגעת אחד בשני גם אם לא מחיבה, אך כצורה של חיבה[הדברים דקים ואיני כ"כ מצליח להסביר, אך אני מקווה שכוונתי מובנת]
תשובה:
שלום רב,
אני מבין שכוונתך לשאול האם יש בזה איסור דאורייתא או לא. כי איסור גמור יש. השאלה היא רק האם זה איסור דאורייתא או דרבנן של הרחקות.
מאחר שגם אתה לא מצליח להסביר, אני גם לא מצליח להסביר. ואם אנו נמצאים בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא או אפילו איסור גמור מדאורייתא. אני מניח שגם אתה יודע כיצד יש לנהוג.
אכן כוונתי לדין דאורייתא.
אנסה לבאר יותר את השאלה:
יש נגיעות שאנשים לא נוגעים מחמת תאוה וכד', ובלי מחשבה מוקדמת וכד', אלא סוג נגיעה שגם מקובלת בין חברים למרות שאינה נובעת מאהבה, אלא רק שאנשים שאינם מכירים זה לא ישתמשו בה, ומאידך חברים ישתמשו בה אף בלי כוונה מיוחדת [כגון חיבוק קל וכד', טפיחה על שכם, שנעשה לפעמים דרך אגב ובמתעסק.]
ובאמת שאלתי נובעת מחמת מקרה של נגיעה באשתו נדה בצורת מתעסק כנ"ל [שלא זכר שהיא בהרחקות] והשאלה האם מיקרי שעבר על איסור דאורייתא.
אני מבין.
אבל השאלה היא לא כיצד אנשים מסתכלים על נגיעה כזו. אלא על האיש הזה ועל הנגיעה הזו. האם היא היתה נגיעה של חיבה או לא. ובדרך כלל ענין כזה בין איש ואשתו, זה נגיעה של חיבה. לכן לענ"ד לדעת הרבה מהפוסקים הוא עבר על איסור דאורייתא בשוגג.
לכאורה אינו פשוט דהווי איסור דאורייתא, שהרי הרמב"ן בהשגותיו (ל"ת שנג) דחה את דברי הרמב"ם דס"ל דנגיעת חיבוק ונישוק הווי דאורייתא וילפינן לה מלא תקרבו. אלא סובר הוא דדוקא תשמיש המיטה ממש הווי דאורייתא, אבל חיבוק ונישוק לא הווי אלא מדרבנן. אבל עכ"פ צדק הרב המשיב כיון שהטור והשו"ע באה"ע סי' כ פסקו דהווי דאורייתא כהרמב"ם.
השאר תגובה