שאלה:
שלום רב. רציתי לשאול האם מותר או ראוי לערוך סעודת הודיה ביום שבת או בסעודת פורים.
תשובה:
שלום רב
מותר כך לעשות. בשונה מימים טובים בהם נאמרה הלכה שאין מערבין שמחה בשמחה מותר הדבר ביום הפורים. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל שהיה מגדולי פוסקי דורינו התחתן ביום הפורים, והדרשה אותה נשא בשמחת הנישואין היתה בענין זה ממש, להסביר שביום הפורים מותר לערב שמחה בשמחה ואין ענין לשמוח בנס הפורים בדוקא. גם בשבת אין מצות שמחה.
מקורות:
בשו”ת הרשב”א (ח”ג סי’ רע”ו) כתב וז”ל: שאלת אם מותר לישא אשה בפורים? מסתברא שהוא מותר. דושמחת באשתך כתוב (דברים ט”ז י”ד) בחגך ולא באשתך (מו”ק ח:) אבל בפורים מותר, ועוד דהוה ליה חד יומא ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה וכמאן דאמר משום פריה ורביה ובענינים אלו הולכים בהן להקל דמדרבנן הם עכת”ד. והו”ד בב”י (סי’ תרצ”ו). וכן פסק בשו”ע שם סעיף ח’. וז”ל מותר לישא אשה בפורים, וברמ”א שם הוסיף שזה בין בי”ד ובין בט”ו וכ”ש שמותר לעשות פדיון הבן, ע”כ.
ובמג”א שם (ס”ק יח) כתב להקשות ע”ז, דהא קימ”ל דאין מערבין שמחה בשמחה כמו שכתבתי ריש סי’ תקמו וילפינן לה מקרא, א”כ היאך מותר לערב שמחת הנשואין בשמחת פורים, וי”ל דמש”ה סיים הרשב”א, ודברים אלו מדרבנן הם והולכין להקל, כלומר בלמ”ד אין מערבין באמת אסור אבל כיון בלאידך שרי הולכין להקל, וא”כ לפי מה שכתבתי ריש סי’ תקמ”ו דקי”ל כמ”ד אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור, לכן נח’ שיעשה תרופה ביום י”ג, עכ”ל.
אמנם צ”ל דלדעת המג”א אין לאסור לישא אשה ביום ט”ו באדר להיושבים בפרזות, וכל חומרתו היתה, י”ד לפרזים וביום ט”ו למוקפין כמ”ש בשו”ת ריב”א חאו”ח (סי’ י”ט) בפשיטות וכתב בלא עלה על דעת אחד מהפוסקים לאסור דאף לדעת המג”א דהחמיר היינו דוקא בי”ד, וטעמו משום דאין מערבין, וזהו דוקא ביום י”ד לפרזים וביום ט”ו למוקפין, אבל יום ט”ו לפרזים אף דאסור בהספד ותענית הוא רק ממגילת תענית ולא מקרא דימי משתה ושמחה, ואין לחוש לערבו בשמחה אחרת, וראיה לזה דהא בט”ו למוקפין כתב בשו”ע (סי’ תרפ”ח סי’) דאין עושין סעודת פורים עד אחר השבת, ומזה למד הפר”ח דה”ה לנשואין בפורים אבל ט”ו לפרזים לא מצינו שיעשה משתה וסעודה אחר השבת. עכ”ד. וע”ע בשו”ת התעוררות חשובה ח”ג חאו”ח (סי’ תצ”ט).
וכן בפרי חדש (סי’ תרפ”ח ס”ה) העיר על דברי הרשב”א, שי”ל שגם רב אשי דיליף מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך, מודה שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא דיליף לה מקרא דהוי איסורא דאורייתא דהוי עיקר דרשה, ומדברי הרי”ף והרא”ש נראה דאיכא נמי טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה וכ”כ התוס’ לחד שנויא, הלכך אין לסמוך בזה על תשובת הרשב”א הנ”ל ע”כ.
וא”כ נמצנו למדים דאיכא מח’ בין השו”ע והרמ”א שיסודם מדברי הרשב”א שמותר לישא אשה בפורים ולא חיישינן למ”ד עירוב שמחה בשמחה. לבין המג”א והפר”ח שאין לישא אשה בפורים משום דאין מערבין שמחה בשמחה.
ויש להקשות לפי”ז דא”כ יסתרו דברי מרן השו”ע אהדדי. דבסי’ תרפ”ח (ס”ו) פס’ שאין עושים סעודת פורים שחל להיות בשבת אלא מאחרין ליום א’ והוא משום שאין מערבין שמחה השמחה. כמבואר במקורו בירושלמי פ”א במגילה ה”ד דפורי םכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה פי’ את ששמחתם תלויה בב”ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ע”כ וע”ש בקרבן העדה, ע”ש. והכא חזינן דפסק כהרשב”א דלא חש למ”ד שאי מערבין שמחה בשמחה ועי’ בשו”ת קול אליהו (למהר”א ישראל) ח”ב חאו”ח (ס”ס כ”ח) שכתב להוכיח מחמת סתירת דברי השו”ע אהדדי דלא כהפר”ח בהבנת הירושלמי הנ”ל, וכתב שצ”ל שאין טעם הירושלמי משום עירוב שמחה.
ובלבוש שם סעי’ ח’ הו”ד במג”א, כתב דלפי מה שכתב לעי לבסי’ תרפ”ח סעי’ ו’ דאין לעשות סעודת פורים בשבת, א”כ ה”נ אסור לעשות סעודת נשואין בי”ד, ע”כ. ר”ל לסתור דברי הרשב”א מהא דפסקו דברי הירושלמי הנ”ל והשוה ענינם לאהדדי. וצ”ב אמאי לא שת לבו לסתור דברי השו”ע אהדדי וכמי שכתבנו, אולם עי’ במג”א שם שכתב לחלק דבסי’ תרפ”ח לענין איסור עשיית סעודת פורים בשבת טעמו דא”כ לא תהא סעודת פורים ניכרת, אבל הכא מה בכך דלא תהא סעודת הנשואין נירת, ע”ש. אמנם אפשר שאין חילוקו מוכרח דאפשר דבפורים אין ענין שיהא הסעודה ניכרת דבה אמרו שחייב איניש לבסומי עד דלא ידע כו’. כשאר דלא קפדא על כן שישכח סעודת פורים, וכמו שראיתי שכתב הגאון ר’ שלמה קלוגר בס’ ספר החיים (סי’ תרצו) שמיניה כתב לחזק פסק הרשב”א והשו”ע לישא אשה בפורים ולית לן למיחש למה שאמרו שאין מערבין שמחה בשמחה.
ולענ”ד יש ליישב זה, דהנה ודאי דהרשב”א ג”כ ידע הא דקימ”ל הא דאין מערבי שמחה בשמחה כשמואל מו”ק שם זה גופיה נשאל שם למ”ד אין מערבין דכך קימ”ל שאין נושאים כו’. דהאי טעמא שייך נמי בפורים כו’. וע”ז השיב שמסתדרא שמותר כנ”ל. ובדבריו מבואר דהוא בא לבאר אפי’ למ”ד שאין מערבין כו’. וכל הג’ הטעמים שיש שם בגמ’ לא שייכי בפורים. א. עירוב שמחה בשמחה. ב. דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך. ג. משום ביטול פו”ר גזירה שמא ישהה הנשואין ע”ד הרגל כדי להרווחי הוצאות הנשואין, וע”ז השיב הרשב”א לב’ הטעמים האחרונים, ומ”ש. עי’ מחצית השקל שם (ס”ק ח’) אמנם מדברי הרשב”א בסופו ג”כ א”ש טעם עירוב שמחה בשמחה, שכתב ובענינים אלו הולכים להקל דבדרבנן הם. ע”כ. וזה בא לומר אפי’ לטעם עירוב שמחה, וכמו שחש לכן כבר המג”א, ושכן הוא בס’ מאמר מרדכי סי’ תרצו. ולפי”ז אני מבין אמאי אף ע”פ כן חלק מהג”א על הרשב”א והשו”ע מהא נראה מדבריו שכן הבין דברי הרשב”א. ומה נתלה על כך שלפי מה דהעלה הלכה בסי’ תקמו כמ”ד שאין מערבין שמחה בשמחה הביא ג”כ אין נושאין אלא בי”ג. והא הרשב”א איירי אפי’ לפי מאי דקימ”ל.
והן אמת שראיתי למ”ש בשו”ת זרע אמת (חאו”ח סי’ ק”ב) שכתב לדחות דברי המג”א והפר”ח ולהעמיד דברי הרשב”א ופסק השו”ע וכ’ שדברי הרשב”א אזלינן ג”כ לשמואל שס”ל שאין מערבין שמחה בשמחה ואפ”ה מודה שמותר לישא אשה בפורים דהא שמואל נפקא ליה מקרא דשלמה, שבעת ימים של חינוך בהמ”ק ושבעת ימים של הרגל, ומש”ה שפיר דייקינן דדוקא ברגל הוא דאין מערבין שמבש”ח, אבל בפורים שפיר דמי, וכי היכי דדייק הרשב”א מטעמא דרב ושמחת בחגך ולא באשתך, משא”כ בפורים, ה”נ דייק אליבא דשמואל, דדוקא ברגלים יש להקפיד משום אין מערבין שמחה בשמחה אבל לא בפורים, ומה שסיים הרשב”א שבענינים אלו שהם מדרבנן הולכים להקל משום דלכאורה הי’ מקום לצדד להחמיר בלאו דוקא רגלים, ואפשר דה”נ בפורים דכתיב ביה שמחה, ע”כ מאר שבענינים אלו שהם מדרבנן אנו הולכים להקל, וראיה לזה ממה שאמרו בירושלמי (ב”ק דמגילה) שאם חל ט”ו אדר בשבת, אין עושין הסעודה בשבת אלא באחד בשבת, ופריך ויעשו בשבת, ומשני לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב”ד, יצא זה ששמחתו בידי שמים, ואם איתא שגם לגבי שמחת פורים אין מערבין שמחה בשמחה, מאי פריך ויעשואה בשבת, ולמה הוצרכו ללמוד מיתירא דקרא דכתיב לעשות אותם כו’, תפיו”ל דכללא הוא דאין מערבין שמחה בשמחה, אלא דדוקא ברגלים אמרינן הכי ולא בפורים, והתימה על מ”ש הלבוש דלפי מאי דקימ”ל כירושלמי הנ”ל. שאין עושים סעודת פורים שבשבת נכתב דינו של הרשב”א, ודמחול מה”ת אזיל, בתר איפרא, דאדרבא מהירושלמי ראיה לדינו של הרשב”א, דבפורים לא שייך כללא דאין מערבין שמחה בשמחה, ולכן העלה וסיים דבריו כהרשב”א ובפסק השו”ע. וכתב דתנא דמסייע הוא הא”ר שהשיג על המג”א בזה והעלה כדברי הרשב”א, ושכן נוהגין לעשות נשואין בפורים. וסיים בזה כלל העולה: שכיון שהרשב”א התיר לעשות נשואין בפורים ולא נמצא אחר מהראשונים שחולק עליו וגם מרן השו”ע פסק כן, וכ”כ הרמ”א בדר”מ וגם הא”ר שהוא מרבנן ב?? סמך עליהם סמיכה בכל כוחו, הכי אית לן למעבד הלכה למעשה. כו’. ובפרט לדידן שנוהגים לעשות חופה סמוך לשבת, ואין עושים סעודה בו ביום, דשרי טפי, כיון דהוו נשואין בלא סעודה דלא חשיבא שמחה כולי האי כמ”ש התוס’ כתובות (מז.) ד”ה דמסר לה, כו’ הלכך נ”ל ברור שאפי’ את”ל שיש לחוש למי שצידד לדמות פורים לרגלים, ולאסור משום שאין מערבין שמחה בשמחה מ”מ בנשואין בלא סעודה יש להקל בפורים לכו”ע, עכת”ד.
וחזינן מדבריו שהבין בפשיטות שדברי הרשב”א קאי לפי דמאי דקי”ל כשמואל דאמר שאין מערבין שמחה בשמחה, אף שהוכיח כן מתוך דבריו דהנ קצת מדרבנו, וחד הוא. אך יש לי להעיר בדברי קודשו שכתב להביא ראיה לכך מדברי הירושלמי הנ”ל דהק’ ויעשה בשבת והוצרכו ליתירא דקררא שלעשות אותם ימי משתה ושמחה והו”ל לאפוקי דכללא הוא שאין מערבין כו’. וע”ז לא הבי ןדבריו, והא זה כוונת הירושלמי להוכיח שפורים זה ג”כ נקרא שמחה ולכן אין יכולים לעשותו בשבת ומדין אין מערבין כו’. ולפי”ז בחנם השיג על הלבוש שכתב דלפי דברי הירושלמי נסתר דינו של הרשב”א, וכתב שאדרבא מהירושלמי חזינן איפכא ראיה לדינו דהרשב”א דבפורים לא שייך כללא דאין מערבין שמחה בשמחה, ולדברנו אדרבא איפכא הוא הנכון שמהירושלמי חזינן שהוצרך להביא הפס’ לעשות אותם ימי משתה ושמחה להורות לנו שפורים דין שמחה עליו וממילא לא נוכל לעשותו בשבת מדין אין מערבין בו, אם לא שנאמר לחלק בין עשיית סעודת פורים בשבת שלא יהי’ ניכר לבין סעודת נשואין בפורים שלא אכפ”ל שלא יהי’ ניכר וכמ”ש במג,א ע”ד הלבוש.
וע”ע בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ קלח) שכתב ליישב דברי השו”ע דלא יסתרו אהדדי דמ”ש להתיר לישא אשה בפורים הוא משום דאיירי בלא עשיית סעודה דבכה”ג ליכא משום עירוב שמחה בשמחה. וכתב ויש להעמיד עוד בכוונת הרשב”א שהביא הדרשה של רב ושמחת ב”חגך” ולא באשתך, כלומר שיהיה חוגג ושמח בחג עצמו ולא מהני שמחה בענין אחר, וזה דוקא בשמחת החג, אבל בפורים כתיב שמחה סתם, שיהי’ שמחה ומשתה ביום ההוא, והרי הוא שמח וטוב לב גם בנשואין. ולפי טעם זה גם בסעודה מותר, ואפי’ לטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה, בפורים ליכא קפידא, כו’, עכ”ד. ע”ש. וענין ומקור לזה שאם אין עושין סעודה לא מיקרי עירוב שמחה בשמחה הוא בבית מאיר בשו”ע (אה”ע סי’ ס”ב). שכתב להוכיח מהרמב”ם פי’ מהל’ אישות הל’ י”ג, והשו”ע הנזכר שפסק כוותיה גבי היתר לישא נשום רבות ביום אחד, ושאין כאן משום עירוב שמחה. דאיירי דלא מערב סעודות יחד, ע”ש.
ובשו”ת שארית יהודה (ס”ס צ”ג) כתב לתרץ דברי הרשב”א באופן אחר ופשוט, דדוקא לענין החג עצמו שהוא דאורייתא, שנאמר ושמחת ב”חגך”. דייקינן ולא באשתו, אבל בפורים דכתיב ביה סתם שמחה בלבד יכול לשמוח בכל מה שירצה, וגם אם שמח באשתו, ג”כ מקיים שמחת פורים. ואם כבר שמחה במשתה של הפורים שפיר יכול אח”כ גם לישא אשה, ולא הוי כמערב שמחה בשמחה, ע”ש. ע”כ.
ובאורחות חיים (הל’ פורים סי’ מ’) ובכלבו (ס”ס מו’) כתבו להסתפק בענין זה, וז”ל: צ”ע אם מותר לישא אשה בפורים, שהרי י”ל אין מערבין שמחה בשמחה, או דילמא שלא אמרו כן אלא בימים טובים דאורייתא, דכתיב בהו ושמחת בחגך ולא באשתך, אבל פורים שהוא רק מדברי קבלה מותר כו’. ע”כ והו”ד בדרכי משה (סי’ תרצו אות ה’), ושם כתב להכריע להתיר לישא אשה בפורים וע”כ.
ומ”מ מדבריהם נלמד שהסתפקו אי אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה גם בדברנן או לא ובזה כבר דנו גדולים ורבים ואכמ”ל. אמנם כדביר הגהות מיימוניות פ”א מהל’ מגילה משמע דשרי לישא בפורים שכתב ואם אירעו נישואין בפורים וקראו עשרה בבית החתן כו’, והו”ד בד”מ שם. ומהזה שכתב שאירעו נשואים בפורים משמע דשרי. אך מ”מ אפשר שמלשונו איירי על דיטדד שכתב היכא שאירעו נישואין דכך הוה עובדא אבל לא דכך יעשו לכתחילה.
ולענין הלכה בזה ודאי דאנן אזלינן בתר הוראות מרן וכן הוא דעת הרמ”א בד”מ הנזכר. ובפרט שמקורם הוא מדברי הרשב”א הנ”ל ושהבאנו דברי האחרונים שביארו דבריו וכוונותיו שלא יקשה כלל קושית המג”א והפר”ח. א”כ ודאי דמותר לישא לכתחיהל אשה בפורים ואפי’ לעשות הסעודה בו ביום. ושכן ראינו שעשה מעשה הגאון הגדול בשו”ת נחפה בכסף ח”ב (דף ח) שכתב וז”ל: ובא מעשה לידנו בענין נשואין ביום פורים, והסכמנו להתיר כפסק מרן השו”ע ודלא כסברת הפר”ח שאוסר בזה וכן הסכים מורנו הרב נר”ו, עכ”ל.
וע”ע בס’ ברכי יוסף סי’ תרצו (אות ב’) שכתב שהגאון מופת הדור מהר”י כהן היותו תלמיד הפר”ח הורה הלכה למעשה לישא אשה בפורים כהוראת מרן השו”ע ע”ש. וכ”כ בשער תשובה (ס”ק י”ב) שכן פשט המנהג במדינות אלו.
