המעמד המיוחד של עשרת הדיברות: דיון הלכתי

הרב יהושע פפר
כ' שבט ה'תשע"ז

 

פרשת יתרו מביא את בני ישראל אל הר סיני, ושם הם קיבלו את התורה, ובראש ובראשונה את עשרת הדיברות העומדים ביסודה.

הגמרא (ברכות יב, א) מציינת שחכמים ביקשו לכלול את עשרת הדיברות בקריאת שמע הנאמרת פעמיים בכל יום (כפי שהיה נהוג במקדש), כדי להבליט את חשיבותן, אך נמנעו מלעשות כן “מפני תרעומת המינין”. רש”י מבאר שהכוונה היא על אומות העולם, “שלא יאמרו לעמי הארץ: אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו בסיני”. כלומר, יש חשש שיאמרו המינים כי רק עשרת הדיברות הן אמת, ואילו שאר הותרה אינו אמת.

יש לציין שאכן בנצרות לזרמיה יש הכרה רחבה של עשרת הדיברות כמחייבים, לפחות ברמה המוסרית, בניגוד לשאר מצוות התורה שנתפסים שלא מחייבים לחלוטין.

דברי הגמרא מהווים מקור חשוב בדיון ארוך-שנים סביב הקריאה הציבורית של עשרת הדיברות. האם יש לעמוד לקריאת הדיברות, או שמא יש דווקא לשבת (במקום שנהגו לשבת לקריאת התורה באופן כללי)? האם נכון לחרוט את עשרת הדיברות על לוח אבן, ולשים אותו על-גבי ארון הקודש? והאם נכון לומר את עשרת הדיברות מידי יום?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

עמידה לכבוד המעמד

שלוש פעמים בשנה, קוראים אנו בציבור את עשרת הדיברות – פעם אחת בחג השבועות, ופעמיים בשבת פרשת יתרו ובשבת פרשת ואתחנן.

ביחס לקריאת התורה באופן כללי, פסק השולחן ערוך (אורח חיים קמו) שאין צורך לעמוד בשעת הקריאה, ואילו הרמ”א מוסיף שיש שהחמירו בדבר, והביא את מנהג המהר”ם לעמוד בקריאת התורה. עם זאת, מנהג רוב הקהילות (ספרד ואשכנז כאחד) הוא לשבת בשעת קריאה התורה (כפי שכתב שם הגר”א). מנגד, בזמן קריאת עשרת הדיברות המנהג הנפוץ בקהילות אשכנז הוא לעמוד.

סיבה אחת, המצוינת על-ידי החיד”א (בספר ‘טוב עין’), היא שהתורה מזכירה שבני ישראל “עמדו מרחוק” (שמות כ, יד) כאשר ניתנה התורה. יתרה מזו, חז”ל מלמדים שכאשר משה עלה למקום לקבל את התורה מפי הקב”ה, הוא נדרש לעמוד לכבודה של תורה (מגילה כא, א).

כזכר למעמד הר סיני, נכון אפוא לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות בציבור, כפי שעשו בני ישראל.

לימוד תורה בעמידה

לסיבה זו יש להוסיף שבעיקרון נכון לאדם לעמוד על רגליו בכל עת שלומד תורה. הגמרא (שם) מלמדת (בשם ברייתא) שמיום שניתנה תורה ועד דורו של רבן גמליאל, נהגו ללמוד תורה דווקא בעמידה. נוהג זה בוטל רק עם היחלשות הדורות עם פטירת רבן גמליאל, ומכאן ש”משמת ר”ג הזקן בטל כבוד התורה” (כמבואר במשנה, סוטה ט, טז).

קטע נוסף בגמרא (ברכות כב, א) מזכיר שעל האדם ללמוד את התורה “כנתינתה” – באותו האופן שניתנה התורה לראשונה – “מה להלן בריאה ובאימה, ברתת ובזיע, אף כאן ביראה ובאימה, ברתת ובזיע”. אמנם אין אנו יכולים להישאר בדרגה נעלה זו לאורך השנה, אך לכל הפחות בשעת קריאת עשרת הדיברות מן הראוי אפוא לקיים בעצמנו את מעלת לימוד התורה בעמידה.

יש לציין לעניין הזה את דברי הב”ח (בהגהות לאורח חיים סימן קמו), הכותב ברוח זו שמנהג מהר”ם לעמוד בקריאת התורה הוא משום “דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני, ובהר סיני היו כל ישראל עומדין”.

מחמת חשיבות האירוע

הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים ד, כב) מציע סיבה נוספת למנהג, ומבאר שהעמידה מדגישה את חשיבות האירוע של מתן תורה עבור העם היהודי. מתן תורה הוא האירוע המכונן של העם היהודי, שבו התגלה הקב”ה אלינו באורח בלתי אמצעי. נכון אפוא להדגיש את חשיבותו ומרכזיותו על-ידי עמידה בשעת קריאת התורה.

ביאור זה מתאים למנהג מקביל בקהילות רבות לעמוד בשעת קריאת התורה של שירת הים שלאחר קריעת ים סוף. על דרך עשרת הדיברות, קריעת הים והשירה שבסיומה היו המכה בפטיש של יציאת מצרים, האירוע שמתוכו נולד עם ישראל להיות לעם, כלשון הפסוק ביחזקאל: “ומולדותיך ביום הולדת אתך” (טז, ד; ועי’ ברכות יד, ב).

כמו עשרת הדיברות, החשיבות והמשקל המשמעותי של האירוע מצדיקים את המנהג לעמוד בעת קריאת הפרשה ברבים.

דעת הרמב”ם על עמידה בקריאת התורה

בהרמב”ם (תשובות, סימן רסג; סימן מו במהדורת ירושלים) נשאל אודות המנהג לעמוד בשעת קריאת התורה של עשרת הדיברות.

במענה לשואל הוא מציין שיש קהילות שבהן עומדים לקריאה זו, וממשיך לכתוב שיש לבטל את המנהג: “וכך היה ראוי לעשות, בכל מקום שמנהגם לעמוד, צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה, שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה”.

דברי הרמב”ם משקפים את דברי הגמרא שבהם פתחנו לעיל, לפיהם יש להיזהר מלהבליט את עשרת הדיברות, מחשש שהבלטה זו תתפרש כמתן מעמד מיוחד לעשרת הדיברות על-פני שאר התורה.

על-פי דברי הרמב”ם כתב הרב עובדיה יוסף זצ”ל (שו”ת יחווה דעת, ח”א, סימן כט) שאין לעמוד בשעת קריאת התורה של עשרת הדיברות: “לפי זה נראה שאין ראוי לעשות בצבור עדיפות כל שהיא לפרשת עשרת הדברות יותר משאר קריאת התורה, כדי שלא לתת פתחון פה למינים, ומכיון שאנו נוהגים לשבת בעת קריאת ספר תורה, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי’ קמו, סעיף ד), אין ראוי לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, מהטעם הנ”ל”.

הרב עובדיה מציין כמה דעות שהצדיקו את המנהג, אך כותב עליהן שאילו היו רואים את דברי הרמב”ם בעניין הזה, היו חוזרים בהם מדבריהם: “באמת שנעלם מעיני קדשם של כל האחרונים הנ”ל מה שפסק רבינו הגדול הרמב”ם בתשובה הנ”ל, שיש לבטל המנהג של הנוהגים לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות […] ואלמלי ראו האחרונים תשובת הרמב”ם אשר נגידים ידבר לבטל המנהג הזה, בודאי שלא היו מרהיבים עוז לחלוק עליו בזה”.

ביחס למי שנקלע לבית כנסת שבו נוהגים לעמוד לעשרת הדיברות, ממליץ הרב עובדיה שיש “להקדים לעמוד מתחילת קריאת הפרשה, או לכל הפחות מתחילת קריאת העולה לספר תורה שהוזמן לקרוא בפרשת עשרת הדברות, שמכיון שאינו עומד ממש בעת קריאת עשרת הדברות, אלא עומד לפני כן, אינו נראה כעומד לכבוד עשרת הדברות” (שו”ת יחווה דעת, ח”ו, סימן ח).

הצדקת המנהג

ואולם, פסיקת הרמב”ם לא התקבלה ברוב הקהילות.

בספר מטה יהודה (א, ו) הציע שאין להשוות בין עמידה לעשרת הדיברות לבין החשש שמועלה בגמרא לעניין הכללת עשרת הדיברות בתוך קריאת שמע. הגמרא אמנם פוסלת את האפשרות של אמירת עשרת הדיברות כחלק מקיום מצוות קריאת שמע, אך הסיבה לכך היא מפני שהבלטת הדיברות מעל שאר פסוקי התורה – רק הדיברות ייכללו קריאת שמע, ולא שאר התורה –עלולה לתמוך במסקנה שגויה ביחס למעמדן ביחס לשאר התורה.

מנגד, כאשר כל התורה נקראת כדין, אלא שפרשה אחת נקראת באופן שונה (בניגוד לקריאה של פרשה אחר כאשר שאר התורה אינה נקראת), אין בכך חשש לכך. מכאן שאין חשש לעמידה בזמן קריאת עשרת הדיברות, שאין בכך בכדי לעורר חשש להעדפת מעמד הדיברות על שאר התורה.

בשו”ת אגרות משה (שם) מצדיק את המנהג לעמוד בעשרת הדיברות משום שכמו כן נהוג לעמוד בקריאת התורה של שירת הים בפרשת בשלח. כיון שנוהגים כן, אין חשש למתן מעמד מיוחד לעשרת הדיברות על-פי המנהג לעמוד בעת קריאתן.

בנוסף, ועל דרך דברי הרב עובדיה יוסף הנ”ל, כותב הרב פיינשטיין (ועי’ גם בשו”ת תשובות והנהגות ח”א, סימן קמד) שאפשר לעקוף את הבעיה על-ידי עמידה לפני שהקורא בתורה מתחיל לקרוא את פרשת עשרת הדיברות – מתחילת הקריאה, או מתחילת העלייה. בדרך זו העומד אינו מבליט את עשרת הדיברות, אך מנגד דואג לכבד את פרשת עשרת הדיברות בעמידתו.

יש לציין גם לשו”ת בית יעקב (סימן קכה), שמציע הצדקה מיוחדת ליחס מיוחד לקריאת התורה של שבועות. ביחס למנהג (הנהוג בזמנו) לפיו הקורא היה מפסיק לפני קריאת עשרת הדיברות, וכל הקהל היה קורא את הדיברות לבד, טרם המשיך הקורא בקריאת הדיברות (כפי שאנו נוהגים בפרשת “ויכולו” בקריאת התורה של שמחת תורה), מבאר הבית יעקב שאין בכך חשש למתן מעמד מיוחד לדיברות, משום שאנו עושים כן רק בחג השבועות, ואין מקום לטיעון שיש בכך מתן מעמד מיוחד לדיברות.

דבריו יכולים להצדיק את המנהג לעמוד לקריאת הדיברות בחג השבועות, אך לא לעמידה בקריאת התורה בפרשת יתרו או ואתחנן.

לוחות על ארון הקודש

בבתי כנסיות רבים נהוג לשים לוחות עשויות אבן (או חומר אחר) על-גבי ארון הקודש, כשעליהם חרותות עשרת הדיברות בנוסח מקוצר. האם יש בכך חשש של מתן מעמד מיוחד לדיברות?

ביחס לאמירת עשרת הדיברות מידי יום, כפי שהומלץ על-ידי השולחן ערוך (סימן א), הוסיף הרמ”א (סעיף ה) שאסור לומר את עשרת הדיברות בציבור (כמבואר בבית יוסף, שם, שדווקא ביחיד מותר לאומרן). במשנה ברורה (ס”ק טז) ביאר את טעם הדבר מפני הכופרים, שיאמרו “אין תורה אלא זו”. הוא מוסיף שמסיבה זו אין כותבים אותו על קונטרס המיוחד לציבור.

מסיבה זו כתב בשו”ת אדני פז (סב) שאסור לקבוע את עשרת הדיברות על לוח שעל-גבי ארון הקודש (עי’ בפסקי תשובות, הערה 148, שהביא פוסקים נוספים שחששו לכך). אך בספר ‘אורח נאמן’ (סימן א, ס”ק נא) כתב להקל בכך, כיוון שהנחתם מעל ארון הקודש היא כדי להורות שכל התורה ניתנה מסיני, שכן כל התורה נכללת בעשרת הדיברות. הוא מוסיף לפי דרכו שאין לעשות כן חוץ מעל-גבי ארון הקודש.

בשו”ת רבבות אפרים (א, ג) הוסיף שמותר לעשות כן מטעם נוסף, כיון שעשרת הדיברות אינן כתובות על-גבי הלוח במלואן, אלא בגרסה מקוצרת, ומכאן שאין לעשות את המנהג. ואמנם, מנהג נפוץ הוא לארוג את הדיברות בנוסח המקוצר על הפרוכת של ארון הקודש, ולא מצאנו שימחו על כך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים