כלבים ושאר חיות מחמד: סקירה הלכתית

הרב יהושע פפר
ו' שבט ה'תשע"ז

 

באזהרה שהקדימה את מכת בכורות, הפסוקים מתארים את אשר עמד ליפול על מצרים: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל”.

כפי שמבארים המפרשים, שתיקת הכלבים הייתה חלק מהנס, חלק מההבחנה שקבע ה’ בין המצרים לבין עם ישראל שזה עתה נולד. חז”ל מלמדים שהכלבים אף באו על שכרם. כפי שמבואר במכילתא (שמות יא, ז), מהסיבה הזו הקב”ה נותן את הבשר הטרף דווקא לכלבים (שמות כב, ל): את הבשר הטרף זורקים לכלבים כיון שהקב”ה זוכר את שתיקתם הנסית.

מבין החיות, אחת החיות השכיחה ביותר כחיית מחמד היא הכלב. בהמשך לאזכור הכלבים בפרשה, נדון השבוע בכמה הלכות הנוגעות במיוחד לבעלות על חיות מחמת (ובפרט על כלבים).

בעבר דנו במאמר מקיף על שאלת הכנסת כלבים נחייה לתוך בית הכנסת – שאלה שנחלקו בה גדולי הפוסקים. השבוע נפנה לשאלות נוספות. האם דבר ראוי הוא להחזיק בחיות מחמד? האם מותר לסרס כלב או כלבה, כשיש בכך צורך? ומהן ההלכות הרלוונטיות ביחס להאכלת חיות? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

להחזיק כלב בבית

הגמרא (בבא קמא טו, ב) מביאה את דברי רבי נתן, לפיהם מי שמגדל “כלב רע” בתוך ביתו עובר על מצוות הכתוב “לא תשים דמים בביתך” (דברים כב, ח). מכאן יש לגזור שאמנם יש איסור להחזיק בבית “כלב רע”, אך אין כל איסור להחזיק בבית כלב שאינו רע.

להלן (דף פ, א) אנו מוצאים בפירוש (בשם רבי ישמעאל) שמותר להחזיק בבית כלב מסוג מסוים (כופרין) לצורך השמדת מזיקין: “לנקר את הבית מאי חולדות סנאים”. רש”י מפרש שמדובר בכלבים קטנים, או בכלבים גדולים שאינם מזיקים לבני אדם.

מנגד, מבואר בגמרא שם (דף עט, ב) שאסור להחזיק כלב “אלא אם כן היה קשור בשלשלת”. מתוך העובדה שהגמרא אינה מחלקת בין כלב לכלב, ניתן להבין שאין כל היתר להחזיק כלב (מכל סוג) שאינו קשור בשרשרת. הסיבה לכך היא שיש לחשוש שהכלב יגרום נזק לאנשים, הן בנשיכתו והן בנביחתו, שעלולה לגרום לאישה להפיל את פרי בטנה.

הגמרא מרחיבה בהמשך (דף פג, א) את הדיבור בכך, ואף מציינת לדברי ר’ אליעזר שמי שמגדל כלב בתוך ביתו נחשב כמי שמגדל חזיר בתוך ביתו, וממילא חלה עליו הקללה של מגדלי חזירים. ברמ”א מבואר שהכוונה רק לכלב שאינו קשור, ואילו ביחס לכלב קשור אין קללה, כפי שעולה מדברי הגמרא שם שמבחינה בין כלב קשור בשרשרת לבין כלב שאינו קשור.

בעקבות דברי הגמרא הנ”ל, הרמב”ם אכן פוסק שאסור לגדל כל כלב בתוך הבית אלא כאשר הוא קשור בשרשרת, שכן “היזקן מרובה ומצוי” (הלכות נזקי ממון ה, ט). ואולם, לדעת רוב הראשונים נראה שדברי הגמרא המחמירים אמורים רק בנוגע ל”כלב רע”, ואילו לכלבים שאינם רעים אין כל איסור, ומותר להחזיק כלב בבית ללא חשש (עי’ בטור, חושן משפט תט; הגהות מיימוני, הלכות רוצח יא, ג; סמ”ג, עשה סו).

דעה מקלה זו אף מובאת בשולחן ערוך (חושן משפט תט, ג), וכן פסקו האחרונים.

הגדרת “כלב רע”

בספר ים של שלמה (בבא קמא ז, מה) מבאר שרק כלב שאינו נושך ואינו נובח יוצא מכלל “כלב רע”. כאמור לעיל, גם כלב שנובח ואינו נושך נחשב כמזיק, מהחשש שאישה תפיל מתוך בהלת קול הנביחה. מכאן מחייב הים של שלמה לקשור את הכלב בשרשרת גם אם הוא רק נובח.

בשולחן ערוך הרב (שמירת גוף ונפש, סעיף ג) מגיע לאותה מסקנה. הוא מציין שיהודים רבים מחזיקים כלבים שנובחים ואינו נושכים, אך כותב שההצדקה לכך דחוקה, כיון שמתוך הסוגיה נראה שאסור להחזיק ללא קשירה גם כלבים שנובחים ואינם נושכים. הוא מסיים שכל יהודי ירא שמים ייזהר שכלבים שנובחים ייקשרו בשרשרת כל זמן שבני האדם ערים (בשעות היום; עי’ גם בכנסת הגדולה, חו”מ תט, ד, שמציין את מנהג העולם להחזיק כלב שנובח ואינו נושך).

יש לציין שבשו”ת שאלת יעב”ץ (סימן יז) כתב שבכל למקרה אין היתר להחזיק כלב בביתו, למעט כאשר יש צורך בכך לשמירה או לשם מטרה כלכלית אחרת. מלבד צרכים אלה, יש להימנע מהחזקת כלב בבית, שאין זה דרכם של ישראל אלא של אומות העולם. ואולם, חומרה זו אינה מצויה בשאר פוסקים – אם שבספר חסידים (סימן תתרלח) כתב שאין להחזיק אפילו ציפורים בתוך הבית, ושיש לו לאדם להוציא את כספו על מטרות יותר נעלות.

להאכיל חיות מחמד

הפסוק קובע (דברים יא, טו): “ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”. הגמרא (ברכות מ, א; גיטין סב, א) לומדת מכאן שאין לאדם לאכול טרם האכיל את בהמותיו, כפי שעולה מסדר הדברים המוזכר בכתוב: תחילה “לבהמתך”, ולאחר מכן “ואכלת ושבעת”.

הלכה זו אינה מופיעה בשולחן ערוך, והיינו כנראה כדרכו של הרמב”ם, שמזכיר את עניין האכלת הבהמות קודם האדם כמידת חסידות ולא כהלכה מחייבת. מנגד, במגן אברהם (קסז, יח) מביא את דברי הגמרא כהלכה פסוקה, ומציין במקום אחר (רעא, יב) שמדובר בדין דאורייתא של הקדמת הבהמה לאדם.

החיי אדם (מה, א), המשנה ברורה (קסז, מ) והערוך השולחן (קסז, יג) כולם מציינים הלכה זו (אלא שבביאור הלכה מבאר על-פי דברי הרמ”א שלא מדובר בדין תורה אלא בדין דרבנן). מכאן שיש להיזהר להאכיל את הבהמה או את החיה – את הכלב – קודם אכילתו (אם כי במשנה ברורה מבואר שהכוונה היא רק כאשר האדם מתיישב לאכול ולשתות).

בשו”ת שאלת יעב”ץ (סימן יז) כותב שהלכה זו אינה חלה על חיות כמו כלבים וחתולים, היודעים להסתדר לבד ואינם תלויים באוכל שנותן להם בעל הבית (דבריו הובאו בשערי תשובה קסז, ט ובחיי אדם, שם). ואולם, לחיות ביתיות שמובלות לבית ואינן יוצאות החוצה, אין להקל בכך.

איזה מאכלים יש להאכיל

יש לציין שגם במאכל כלבים ושאר חיות מחמד, יש להיזכר מלהאכיל תערובת של בשר וחלב, שכן תערובת זו אסורה היא בהנאה, וממילא אין להאכיל בה גם את החיה (יורה דעה פז, א). הלכה זו נאמרת דווקא ביחס לבשר מבהמה טהורה, ולא לבשר עוף או לבשר חיה, וכמו כן אין איסור כזה ביחס לבשר שאינו כשר (מותר לקנות בשר שאינו כשר לצורך חיות).

יש ספק בהלכה הנ”ל ביחס לתערובת של בשר וחלב כאשר מדובר בבשר מבהמה טהורה שלא נשחטה כדין (הרמב”ם, פירוש המשנה על כריתות ג, ד מקל בכך). מספק, יש להקפיד בכך (עי’ פרי מגדים, הקדמת להלכות תערובת; שו”ת חת”ם סופר, סימן צב; עי’ ערוך השולחן, יורה דעה פז, יב, שמקל בדבר).

על אותה הדרך, יש להיזהר מלהאכיל את הכלב (או חיות אחרות) חמץ בפסח, שכן בפסח נאסר החמץ באיסור הנאה מן התורה, כך שיש להיזהר גם מרכיבים של חמץ במאכלי חיות (שולחן ערוך, אורח חיים תמח, יז). הלכה זו היא אפילו במקום שגוי מאכיל את הבהמה, כך שאין איסור על החזקת החמץ.

מותר להאכיל את החיה קטניות בפסח, שכן אין בקטניות כל איסור הנאה.

סירוס חיות

לעתים יבקש הבעלים של כלב או בעל חי אחר לסרס את החיה. דבר זה נעשה ביחס לזכרים כדי לבלום התנהגות אלימה, וביחס לנקבות כדי למנוע מהחיה להתרבות. האם יש מקום היתר לכך על-פי הלכה?

התורה אוסרת את סירוס הבהמות והחיות. אחרי שמבואר פסול לקרבן של בהמה שנפגמו אברי הרבייה, שנאמר בפסוק “לא תעשו כן בארצכם” (ויקרא כב, כד). חז”ל הבינו שפסוק זה מדבר על כל בהמות וחיות, ומכאן איסור גורף על סירוס החיה. איסור זה נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר ה, יא), אם שיש דיון ביחס לסירוס של נקבות, אם מדובר על איסור תורה או על איסור דרבנן (עי’ שו”ת אגרות משה, אבן העזר ח”ד, סימן לד).

הגמרא (סנהדרין נו, ב) מזכירה מחלוקת ביחס למעמדם של אינם-יהודים בנוגע לאיסור זה, ונחלקו הראשונים בפסק ההלכה במחלוקת זו. יש פוסקים שהקלו בכך (עי’ ערוך השולחן, אבן העזר ה, כו), אבל הבית שמואל (ה, טז) כתב שאין הכרעה להלכה במחלוקת זו, והספק נותר בעינו.

מפאת הספק, אין היתר לבקש מגוי שהוא רופא וטרינרי לסרס כלב (וכדומה), שכן ייתכן שיש בכך עבירה על איסור “ולפני עור לו תתן מכשור” (ויקרא יט, יד) – בבקשה ייתכן שגורם האדם לרופא הווטרינרי לעבור על איסור. יש מקום לעקוף את האיסור על-ידי מכירת הכלב לגוי, כפי שכמה פוסקים מזכירים ומציעים (עי’ שו”ת שואל ומשיב ג, א, רכט; שו”ת חת”ם סופר, חו”מ סימן קפה; שו”ת האלך לך שלמה, אבן העזר כג). ואולם, הפוסקים מזכירים הצעה זו רק במקום הדחק (של הפסק פרנסה), ואילו באופן כללי ולמטרת נוחות בלבד, אין להשתמש בכך.

מנגד, הפוסקים מציעים שניתן לסרס חיות על-ידי אמצעים לא ישירים (ללא מעשה ישיר באברי הרבייה), כגון על-ידי זריקה. בשו”ת שבט הלוי (ח”ט, סימן רד) מציין שמותר לעשות כן ביחס לחיה נקבה. כמו כן ישנם כמה אופנים חדשים של סירוס שאינם משפיעים כלל על אברי הרבייה, לא באופן ישיר ולא באופן בלתי ישיר, וכמובן שאמצעים אלו עדיפים.

 

מאמר זה לא עסק בשאלות של טיפול בבהמות ובחיות בשבת, שהינו נושא רחב בפני עצמו; בעזרת ה’ נחזור לכך בעתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים