לתרומות לחץ כאן

יהודי שנקבר בבית קברות של גויים – אם להוציאו / מה הדין אם שרפו את גופתו

שלום וברכה. אם יהודי קבור בבית קברות של גויים יש ענין להעבירו לבית קברות יהודי?
ועוד מה אפשר לעשות אם שרפו את גוף של יהודי בקבורה כמנהגם? תודה

תשובה:

שלום רב,

א. ודאי שמצווה להוציאו משם ולקוברו בבית קברות יהודי. ראה שו"ת חתם סופר יו"ד סי' שלד.

ב. אם שרפו את גופתו אין בזה כבר מצוות קבורה. ולדעת הרבה פוסקים אף אין לקבור אפר של מי שביקש בחייו שישרפו את גופתו, כך כתבו גדולי הדורות בהסכמה לספר חיי עולם (הרב לרנר אב”ד אלטונה). וראה שם בסי' א' שהביא בשם מאן דהו שרצה לומר שיש ענין שיקברו את זה וציין לשו"ת שאגת אריה החדשות סי' יז שכתב שארונות שפינו בהם מתים יש לשרוף ולקבור את זה. אולם הוא עצמו חלק עליו וביאר שהשאגת אריה כתב כן רק מחמת החשש שלא יכשלו בהם, מה שלא שייך באופן שהיום הגויים שורפים את הגופות. ומלבד זאת האריך להוכיח שאין גם חשש לתקלה באפר.

יצויין, כי תשובה זו נכתבה כאן באתר לפני שנים מספר, ואתכבד עתה להעתיק לכאן תשובה בענין דומה שקיבלתי מבית הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א רבה של מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה

תשובה זו עתידה לראות אור בקרוב בספר תשובותיו היו"ל מחדש:

סדרי הלוויה וקבורה למת שמשפחתו החליטה לשורפו או לקוברו אצל גוים

שאלה:

מצוי הדבר במקומנו לא אחת, שאחד מבאי בית הכנסת הקבועים נפטר לבית עולמו, ולבני משפחתו הקרובים אין קשר לקהילה וליהדות [הזקנים מטבע הדברים עוד זוכרים מעט מיהדותם, אך הצעירים כבר נולדו למציאות השלטון הקומונסטי שלא איפשר קשר לדת], והם מתעקשים לקוברו בבית קברות של נכרים דוקא, וכל ההפצרות אינן מועילות. ונשאלת השאלה איך ינהגו חבריו בני הקהילה לענין מצות הלווית המת, ואחר כך באמירת הקדיש וכו'.

לעתים אף קורה שהמשפחה שרפה את הגופה, וכעת הם מסכימים שהקהילה תקבל את האפר כדי לקוברו בקבר ישראל, ויש לדון האם על הקהילה לעשות כן.

כמו כן יש לדון, ביהודי שהיה נשוי לגויה ומת, והיא רוצה לקוברו בקבר גויים, האם יש להוציא ממון כדי למנוע זאת ולהביאו לקבר ישראל.

איסור קבורת ישראל אצל גוי

קבורת מתי ישראל בחלקה משלהם ולא בין מתי האומות, יסודה כבר אצל אברהם אבינו, שטרח וקנה בכסף מלא חלקת קבר עבור שרה אשתו. והפוסקים הביאו מקור לדין זה ממה ששנינו על הרוגי בית דין (סנהדרין מו, א):

"ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ונשרפין".

ואמרו בגמרא (מז, א):

"וכל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא, מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר (מלכים ב' יג, כא) 'ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו'… וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקון ארבע קברות, שני קברות גמרא גמירי לה".

ופירש רש"י:

"לפרושי טעמא דמתני' מהדר, דלפיכך נתקנו שתי קברות, שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים. וליתקין ארבע, דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם. גמרא גמירי לה, הלכה למשה מסיני"[1].

מכאן למדו הפוסקים שאין לקבור יהודי אצל גוי[2] [וראה שו"ת אגרות משה (יו"ד א, קס) שכתב, דכיון שמקור דין זה הוא מהא דאין קוברים רשע אצל צדיק, אם כן עיקר הקפידא בזה היא אצל ישראל שומרי מצוות, אבל בנכרי אצל ישראל שהיו מחללים שבת בפרהסיה וכיוצא בזה אין להקפיד כל כך, ונפק"מ לדידן. ומכל מקום המנהג להזהר גם באופן זה, וכמש"כ שם, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וגם יש לנו לחוש שמא הרהר תשובה בליבו קודם מותו, אלא שסיים כי אין לצאת במחלוקת מחמת חשש זה].

ומה שאמרו בברייתא (גיטין סא, א): "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום", פירש רש"י: "לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל". כלומר, תיבת 'עם' אינה מתייחסת לקבורתם יחד, שהרי אין קוברים ישראל עם נכרים, אלא שאם נמצאו מתים יחד, כשם שעוסקים בקבורת ישראל כך עוסקים בקבורת הנכרים.

באופן שונה מעט כתבו הר"ן ועוד ראשונים, שלשון זו היא לאו דווקא, ואין הכוונה לקוברם יחד אלא שיש לעסוק בקבורת הגוי, אף אם נמצא מת לבדו, וכן פסק הטור (יו"ד שסז). והשו"ע שם כתב שקוברים מתי עכו"ם מפני דרכי שלום, ולא כתב 'עם ישראל', וכך הסכמת כל הפוסקים [מלבד הב"ח (יו"ד, קנא) שכתב, דבאופן שמתו יחד קוברים אותם בחצר אחת מפני דרכי שלום, ופירש דבהכי מיירי הברייתא הנ"ל[3]].

בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמא) כתב, שאיסור קבורת ישראל אצל נכרי ורשע אצל צדיק הוא הלכה למשה מסיני, וכמו שאמרו בגמרא 'הלכתא גמירי לה', ויש להחמיר בו כדאורייתא. אמנם מרש"י משמע שההלכה למשה מסיני באה רק להקל, שדי לבית דין בשני קברות להרוגי בית דין ואין צריך ארבעה, ולולא שנאמרה הלכה היו מפרידים גם את הנשרפים מהנסקלים ואת הנהרגים מהנחנקים, שכל מיתת בית דין היא דרגת חומרה שונה, אך מקור האיסור עצמו לא התפרש. אולם בפשטות, הואיל וההלכה מתייחסת להדיא לאיסור קבורת רשע אצל צדיק, אלא שהיא ממעטת מארבעה בתי קברות לשנים, נכלל בזה האיסור היסודי לקבור צדיק אצל רשע[4].

אמנם יש להעיר, כי לעתים נאמר בגמרא 'הלכתא גמירי לה' וכדומה, אף שאין זו ממש הלכה למשה מסיני, ואין לאותו הדין חומר כשל דברי תורה, וכמו שמצינו במשנה (ידים ד, ג):

"בכה רבי אליעזר ואמר, 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם', צא ואמור להם אל תחושו למניינכם, מקובל אני מריב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו עד להלכה למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית".

ומבואר במשנה שם להדיא שאינו דין תורה ממש אלא מעשה זקנים, כלומר מדרבנן. ורש"י (חגיגה ג, ב ד"ה כך) פירש, שההלכה מתייחסת לדין ד'קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא'. והר"ש והרא"ש על המשנה פירשו, שהלשון 'הלכה למשה מסיני' הוא לאו דווקא, וכוונת הדברים שהלכה זו פסוקה וחלוטה כמו הלכה למשה מסיני.

כמו כן, במשנה (שבת יא, א) שנינו: "באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין". ואמרו בגמרא (צב, ב): "כל באמת הלכה היא", ובירושלמי (כלאים פ"ב ה"א) אמרו שלשון כזו מורה על הלכה למשה מסיני. אכן, הגזירה שלא לקרוא לאור הנר היא רק מדרבנן, ועל כן פירש רש"י (ב"מ ס, א ד"ה באמת): "כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסם ולגמגם בדבר". והיינו, שאין כוונת דברי הגמרא ממש להלכה למשה מסיני, אלא לומר שהלכה פסוקה ומוחלטת. אמנם הרמב"ם בהקדמת המשנה מנה את ההלכות שאמרו שהן הלכה למשה מסיני, ופירט אף את אלו ביניהן, וצ"ע[5].

ומכל מקום נהדר לדידן. בשו"ת דעת כהן (סי' רא) דן בבקשה של ישמעאלים להקצות להם מקום בבית הקברות של ישראל, ונקט כפשוטה של הסוגיה בסנהדרין שאין לקבור נכרי בקברות ישראל, ואין בזה משום דרכי שלום, ומקור דין זה ממעשה האיש שבקבר אלישע[6]. וכתב, שדברי קבלה לדעת הרבה מהראשונים דינם חמור כדברי תורה, שאינם נדחים מפני דרכי שלום ומשום איבה, כמבואר בתוספות (ע"ז כו, א ד"ה סבר). וסיים: "ע"כ בודאי לא יעלה על לב לקבור נכרים אצל ישראל קדושים, ועמך כולם צדיקים".

אם כן כשקוברים ישראל בקבר של נכרים, אפילו אם לא שמר מצוות בחייו, יש בזה איסור חמור, הקרוב לאיסור תורה. והס מלהזכיר שישתתפו שומרי מצוות בהלוויה בבית הקברות הכללי, פן יראה חלילה כאילו אנו מסכימים ומסייעים לעבור איסור. ויש בזה גם משום מראית העין שיבואו ההדיוטות ללמוד מהם, ויסברו כביכול יכול כל אחד לבחור האם להיקבר בקבר ישראל או לא, בראותם שבני הקהילה מכבדים את זה כזה.

אולם מאידך גיסא, הרי האיסור נעשה ללא הסכמת המת ואין ידו במעל, ויש לתלות בפשטות שרצונו היה להיקבר כדין. ולכן יש לכבדו ולהתעסק בו כנהוג בכל ענייני התכריכין והטהרה במידת האפשר, ובתנאי שיעשו זאת לפני שיצאו לקוברו, באופן שיהיה ברור שאין אנו משתתפים בחטא זה. ויתאספו ידידיו בחצר בית הכנסת או בבית הטהרה של ישראל, ויספידו אותו ויטרחו בכבודו, ויאמרו קדיש והזכרת נשמה. ואחר כך אם יטלוהו בני משפחתו ויעשו מה שבדעתם וקצרה ידינו מלהושיע, אין העוון תלוי בנו.

איסור שריפת מת וקבורת האפר

איסור שריפת המת יסודו משום ביטול מצות קבורתו, שהרי נצטוינו בתורה לקבור את המת, שנאמר (דברים כא, כג): "כי קבור תקברנו ביום ההוא". ועוד למדו כן ממנהג הדורות ומהאמור בתורה על קבורת הצדיקים (ראה סנהדרין מו, ב).

אמנם, לאחר מות שאול ובניו במלחמה עם פלשתים נאמר (שמואל א' לא, יא-יג):

"וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים".

ופירש הרד"ק, שהבשר הסריח והיה בכך בזיון למת, ולכן שרפו את הבשר וקברו את העצמות. ועוד פירש, ששרפו את כליו ולא את גופו, הרי שמותרים היו באותה שעה לשרוף בשרו. אך מכל מקום את העצמות ודאי קברו, ובזמנם בכל קבורה כך היו עושים, שקוברים תחילה את המתים בקבורה זמנית, ואחר שהיה הבשר מתעכל היו מלקטים את העצמות וקוברים אותם בקבורת קבע, ועל כן לא ביטלו בכך ממצות הקבורה לגמרי. אבל ודאי לא שרפו הכל כמו שעושים היום המינים, ואדרבה, לפי מנהגנו היום גם שריפת הבשר בלבד אסורה להלכה על דעת כל הפוסקים.

וכבר צווחו ככרוכיה גדולי עולם על מנהג השריפה מכמה טעמים, ואלו דבריהם בתמצית. ראשית יש בזה ביטול מצוות קבורה מן התורה, שמפורש בפסוק שיש לקבור את המת דוקא ולא לשרוף, ואם עברו ושרפו נראה שבטל החיוב לקבור את האפר, שכבר אין הגוף בעין ואפר שרופין אינו מטמא (רמב"ם טומאת מת ג, י, וע"ע משנה למלך אבל יד, כא)[7]. ועוד, שיש בזה איבוד האמונה בתחיית המתים, שאף שוודאי לא יפלא מה' כל דבר, והקדושים בכל הדורות שעלו על המוקד ונשרפו הרי יעמדו לגורלם לקץ הימין, וכבר נאמר (תהלים סח, יג): "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (וראה בשער הגמול להרמב"ן), מכל מקום אמונת ישראל לכבד את הגוף ככל שאפשר, ובכך מבטאים את האמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים, והשורף את הגוף בכוונה תחילה מבטא בזה את זלזולו בכך. ועוד, שמעשה זה בא לחקות את המינים, שכן גם המאמינים שבאומות העולם קוברים את מתיהם, ורק האפיקורסים חסרי האמונה שורפים מתיהם. ומנהג הקבורה בישראל קדום הוא מאוד עוד מימי האבות הקדושים, וכל ימות עולם נהגו בכך ישראל בחרדת קודש. ולגבי העוברים על זה התקינו תקנות שלא להתעסק כלל באפר הנשרפים, והחמירו בזה יותר מקבורת שאר רשעים העוברים על מצוות התורה, שאף אותם אסור לקבור עם ישראל כשרים (ראה בתשובה על קבורת מומר). אך בנשרפים אין לעסוק כלל, מפני הפרצה ולמען ישמעו וידעו, כי רע מאוד הדבר (ראה אחיעזר ג, עב אות ד; דעת כהן סי' קצז; מלמד להועיל יו"ד, קיג-קיד; שרידי אש ב, צח; אגרות משה יו"ד ג, קמז אות ב, ועוד).

בדעת כהן שם הביא כתב מחאה שפרסמו רבני ירושלים, וזה לשונו:

"אנחנו הרבנים ח"מ מצאנו לעצמנו חובה קדושה למחות נגד הפרצה של המתחדשים הרוצים לעקור גבולות עולם וללכת בדרך המינות לבטל מצות קבורת המתים, ולעשות כמקולקלים שבאומות העולם לשרוף את המתים, והננו מודיעים לכל אחב"י שכל ח"ק אסורה להתעסק באפר השרופים הנ"ל, ואסור לקבל את האפר לקבור אותו בקברי ישראל ולא לעשות שום סדר של כבוד המתים באפר השרופים הנ"ל, ולאות אמו"צ בעה"ח יום י' טבת תרצ"ה פעיה"ק ירושת"ו".

וחתמו על כרוז זה הראי"ה קוק, הגרצ"פ פרנק, ועוד מגדולי ירושלים.

הגרי"י ווינברג כתב (שם אות ט-י):

"וידוע שהרב מהר"ם לערנער ז"ל פירסם ספר מיוחד בשם חיי עולם, בו הביא דעות כל גדולי הדור שאוסרים את קבורת הנשרפים ואפילו בבי"ק מיוחד, ובתוך יתר המכתבים יש מכתב מהגאון רשכבה"ג מרן ר' דוד פרידמאן זצ"ל, שאסר את העסק בקבורת הנשרפים, עי"ש טעמו ונימוקו, ומי יערוב לנו לחלוק על גאון הגאונים, שהי' יחיד בדורו, דור של גאונים מופלאים. ולי נראה להוסיף טעם לאיסור עפ"י דברי הרדב"ז שכתב (על הרמב"ם אבל א, י) וז"ל: 'ונראה שקוברים אותם בקבריהם משום פגם משפחתם, אבל לא אצל צדיקים'. וזה שייך בשאר עבריינים שצריכים לחשוש לכבוד משפחתם, משא"כ בנשרפים שהבנים אינם מחוייבים כלל למלא צוואת המת, כמ"ש הרב האפמאן בתשובתו, וא"כ אין אנו צריכים לחשוש לכבודם מכיון שהם גורמים לעצמם פגם זה. אמנם אין ברצוני לחדש שוב את המחלוקת שהי' בין הרב לערנער ובין הרב עהרענטרוי, שכמדומה שבמחברתו חקר הלכה התיר את הקבורה לנשרפים בשדה מיוחד. ובאמת נחלקו עליו כל גדולי הדור, כמבואר בספרו של הרב לערנער, אבל מעולם לא עלה גם על לבו של הרב מהר"ח עהרענטרוי להתיר קבורת אפר הנשרפים בתוך שאר קבורת ישראל. הס מלהזכיר ולא תהא כזאת בישראל".

ובאמת גם הראי"ה קוק (שם, קצח) כתב לקבור את האפר מחוץ לגדר או להרחיק הרחקה ניכרת. ואף כי בשו"ת שבט מיהודה להגרא"י אונטרמן (ב, נה) התיר לקבור אפר יהודי מרוסיה בבית קברות של ישראל, שם מדובר היה במקרה יוצא מן הכלל, וידועים לי פרטי המקרה ולמה ראה הגאון הנ"ל לפסוק כמו שפסק. אך אם חלילה נפרוץ גדר שגדרו ראשונים, תיבטל תורת הקבורה מישראל.

וכבר בשנת תשמ"ט התאספנו במוסקבה הרבנים המשמשים בקודש בברית המועצות, ובאנו לכלל החלטה לאסור בתכלית האיסור קבורת הנשרפים בבית קברות של ישראל, ואף הזכרת נשמותיהם אסרנו. ומ"מ הרבה מאחב"י אינם יודעים שיש איסור בשריפת המת, והם באים לאחר מעשה לקבור את אפר הנשרף וכן להזכיר את נשמתו, וטוענים שכלל לא ידעו שהדבר אסור ובשגגה עשו. ובנידון דידן הנפטר היה מאמין בה' ובתורתו ובני משפחתו רשעים ואינם מכבדים אותו ובשביל חשבונות של בצע ממון שורפים אותו, ובפשטות הוא נגד רצונו, ואם כן הרי היה נראה לומר שאין לקנוס את המת בעבורם, ואם משפחתו נאותים לקבור את אפרו בקבר ישראל אולי יש לאפשר ואף לטפל בזה. אלא שעיקר הזעקה והמחאה שזעקו האחרונים הנ"ל אינה קנס למת, אלא למען ישמעו הכל ויראו ויפרשו בדרך רעה כזו, ואם כן אין רשות להקל ולנהוג בו כבוד כאילו לא נעשתה התועבה הזאת בישראל (ראה שרידי אש שם אות ו, וכעין זה בשו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' קטו בנער שמת ערל). ולכן נראה למעשה שיש להחזיק באיסור קבורת אפר הנשרפים בקבר ישראל גם במי שנשרף בשגגה וגם כשנעשה הדבר שלא כרצון המת, כדי לחזק גדר שגדרו ראשונים.

שיעור ההרחקה מקברי ישראל

ברם אף שאין לקבור את האפר בקברי ישראל, יש מקום לקוברו במקום נפרד כדעת הראי"ה קוק ור"ח ארנטרוי שהתירו, ובמקרים הנ"ל שבשגגה נעשה הדבר או שלא ברצון המת, נראה לסמוך ולעשות כן, ובפרט, דכמה פוסקים כתבו שיש לקבור את האפר כדי שלא יבואו להנות ממנו (ראה שו"ת אחיעזר הנ"ל[8]; שו"ת מלמד להועיל יו"ד, קיג; שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד, כב אות כב; שו"ת בנין אב שם אות ה). וכבר הוריתי לח"ק במוסקבה לעשות חלקה נפרדת עבור אלה הנשואים לנכריות שגם לאחר מיתה קשורים בעבירה ככלב, ולמאבדים עצמם לדעת, ושם יקברו גם את אפר הנשרפים. והוא שיתברר שהשרפה היתה בשוגג או שלא כרצונו. ובמקרה כזה התרנו גם להזכיר את שם המת במצבה שעל קבר קרוביו, וכן לעשות הזכרת נשמות.

ושיעור ההרחקה בין קברות ישראל לאותם קברים, מצאנו בכמה מחברים שהוא שמונה אמות, אף שלא מצאנו בש"ס שיעור הרחקה כזה, כן כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ב, מא). וכן הביא בשרידי אש (שם אות יב) מה שכתב בגליון מהרש"א (על שו"ע יו"ד שסב, ה): "הוריתי שהלומדים אצל מסיונרים ירחיקו לקברו יותר משמונה אמות מקבר ישראל כשר עפ"י מש"כ בבא"ה כאן סוף הסימן במנודה להרחיק כן שלא יגעו התפוסות (שהוא ד' אמות) זה בזה". וכן הביא מספר חסידים (סי' רסח) שכתב לגבי המנודה: "מי שמת מנודה בחרם הקהלות, מרחיקין קברו יותר מח' אמות משאר הקברים, שלא תגע תפוסת קבר אחר שהוא ד' אמות בקברו". אולם בס' אמרי יושר (ב, ג) כתב שחומרא זו נוהגת רק במנודה, ואילו בשאר רשע די בהרחקת ד' אמות. ולכן הסיק הגרי"י וינברג שאפשר להסתפק בקבורת האפר בהרחקה של ד' אמות וגם יעשו גדר סביב. נמצא, שלכתחילה יש להרחיק שמונה אמות, אך אם אי אפשר, יש לעשות גדר ולהרחיק ארבע אמות לכל הפחות (ראה שו"ת בנין אב ד, סה אות ג שכתב אף הוא כעין זה)[9].

קבורת מי שנשוי לנכריה

ראיתי כמה וכמה פעמים שנפטר אדם שהיה נשוי בחייו לנכריה, והנכריה הקשורה בו דורשת לשורפו או לקוברו בקברי נכרים, ובאים עסקנים ודורשים לאסוף מכספי הציבור על מנת שיתנו לקוברו בקבורת ישראל. ולענ"ד אין לתת לזה כסף שמיועד לצדקה, כמו שאמרו בגמרא (סוטה ג, ב): "וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין… ר"א אומר קשורה בו ככלב, שנאמר: (בראשית לט, י) 'ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה' לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא", וכאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיבו לו בראשו, ואין אחריותו עלינו. ובפרט שמה שאין קוברים צדיק אצל רשע וישראל אצל גוי הוא מפני כבוד המתים, ואם המת עצמו דבק בגויים ולא הקפיד על כך בחייו, אין כלל איסור לקוברו אצלם, כמ"ש הגר"א בקשי דורון (בנין אב שם, אות ד).

ואדרבה, אם היתה רוצה לקוברו בקברי ישראל הרי אסור הדבר, שאין קוברים רשע אצל צדיק, ואף לא רשע חמור אצל רשע קל (שו"ע שסב, ה). וזה שנשא נכריה 'חילל את קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר' (מלאכי ב, יא), וכמ"ש הרמב"ם (איסורי ביאה יב, ו-ח):

"הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה… ונקרא מחלל קודש. עוון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו… ודבר זה גורם להדבק בגויים שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו".

הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קמז) כתב שכשרוצה להקבר עם אשתו הנכריה אין עלינו שום אחריות לטפל בזה, אלא יש להרחיק קברם מקברי יהודים אפילו שאינם שומרי מצוות כלל, שמ"מ יש להם חלק לעולם הבא ואין לקרבם אצל נכרים.

והנלע"ד כתבתי.

 

[1] בספר חסידים (סי' רכג) כתב: "רשע אחד היה קבור בין ההרוגים בא בחלום לאדם חשוב חי שיוציאוהו מביניהם, שקשה להם ביותר". והובאו דבריו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שלג). וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מד) שאם קברו רשע אצל צדיק, הזריז לפנותו משם הרי זה משובח.

[2] אף שיש מקום לצדד שישראל רשע גרוע מסתם נכרי, וראה שו"ת פרי השדה (ג, כט) שעל כן לא כתבו הראשונים דאם ברשע אמרו כל שכן בנכרי, כיון שאינו קל וחומר, ואדרבה, מסברא היה מקום להקל בקבורת נכרי עם ישראל יותר מקבורת ישראל רשע אצל צדיק.

[3] וראה שו"ת מלמד להועיל (יו"ד, קכז) שאף לדברי הב"ח אין לקוברם בסמיכות ממש זה לזה, אלא בחצר אחת ובריחוק ח' אמות.

[4] בשו"ת קול מבשר (א, א) נקט, שההלכה למשה מסיני אמורה רק בהרוגי בית דין, ובשאר מתים, מה שאין קוברים רשע אצל צדיק הוא רק זהירות בעלמא מדרבנן. ופירש, שעל כן השמיט הרמב"ם דין זה ולא הביא אלא את דין עשיית שתי קברות להרוגי בית דין (סנהדרין יד, ט), משום שסבר שאף אינו דין גמור מדרבנן, אלא זהירות בעלמא שלמדנו מדברי חכמים. אמנם רהיטת הפוסקים שהוא דין גמור ויש סוברים שהוא מן התורה, וכמובא בפנים. וע"ע שו"ת ציץ אליעזר (טז, לו) מש"כ בזה.

[5] כמו כן ראה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ד, נו) שנקט בפשיטות שאיסור קבורת ישראל בבית קברות נכרי הוא מדאורייתא. יעוי"ש שדן באופן שיש לבניו שתי אפשרויות, לקוברו בבית קברות נכרי או לשרוף את גופתו, הי מינייהו עדיף. וכתב, דאף ששני ענינים אלו הם מדאורייתא, מצות הקבורה מחד, ואיסור הקבורה בבית קברות נכרי מאידך, מכל מקום לדינא עדיף לקוברו בין הנכרים ולא ישרפוהו, כיון שהקבורה יש בה כפרה, ואין נראה שיענש ויסבול בגין שכניו הנכרים, אחר שהוא אינו אשם בכך.

כדברים אלו נקט גם בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד, רג), אלא ששם נימק דבריו בכך שחיוב הקבורה הוא ודאי דאורייתא, והאיסור לקוברו בין נכרים נחלקו בו הפוסקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכמובא בפנים, ולא יבוא ספק דאורייתא וידחה ודאי איסור דאורייתא.

וראה עוד שם שהאריך בטעם איסור שריפת המת, שמבטל בכך מצות קבורה ומבטל כפרתו, ואף יש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו.

[6] ראה מלכים (ב' יג, כ – כא) "וימת אלישע ויקברהו וגדודי מואב יבאו בארץ בא שנה. ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו". ומשום שלא היה ראוי להיות קבור עמו שם.

[7] אמנם בשו"ת בית יצחק (ב יו"ד, קנה) נקט שגם באפר יש מצות קבורה, אמנם הסכמת הפוסקים אינה כן, כפי שמבאר באגרות משה המובא בפנים.

[8] דאף שאין בו מצות קבורה ואף לא איסור של לא תלין נבלתו על העץ, מכל מקום אפרו אסור בהנאה, וכל איסורי הנאה הם מן הנקברין, כדי שלא יבואו להכשל בהם. עיי"ש בדבריו. וכ"כ בדעת כהן המובא בפנים, אלא שציין דלענין חשש תקלה די בגניזה בעלמא וא"צ קבורה בדוקא, ולכן אין לנו להזדקק לו לקוברו בבית קברות של ישראל, אחר שבלאו יגנז אפרו באיזו שהוא אופן ולא יהיה מושלך כדומן על פני האדמה, ואין חשש תקלה מצוי בזה. וע"ע בענין זה שו"ת הרי בשמים (רביעאה, קמח).

[9] בספר חסידים (סי' תשה) כתב: "מעשה בת"ח צדיק שקברוהו אצל מי שאינו הגון, בא הצדיק לכל בני העיר בחלום, הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע וקשה לי העשן, ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא להם בחלום". אמנם בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' מד) מבאר שלענין נכרי אצל ישראל לא די בגדר לבד, אלא צריך הרחקה ד' או ח' אמות וגדר, וכמו שהבאנו בפנים. וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ב, מא), והיינו שאם לגבי מנודה החמירו שלא די במחיצה וצריך גם הרחקה, כל שכן בנכרי.

וזאת למודעי שגם קבורת צדיק אצל רשע בהפסק מחיצה אינו לכתחילה אלא בשעת הדחק גדול, או בדיעבד שכבר נעשה הדבר ובאו לתקן עיוות זה שעשו, אבל לא יסמכו על הפסק כזה לקוברו שם לכתחילה, ראה שו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי, שנג). והחמיר שם אפילו בשני בתי קברות נפרדים כאשר רק דופן מפרידה ביניהם.

 

 

 

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. זו כמובן היתה טעות הקלדה, ומכל מקום בזכות הערתכם זכיתי להכנס שוב לנושא, ולהכניס בגוף התשובה מאמר מקיף שכתב בזה הגר"פ גולדשמידט שליט"א.

  2. "בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמא) כתב, שאיסור קבורת ישראל אצל נכרי ורשע אצל צדיק הוא הלכה למשה מסיני"

    לכאורה חתם סופר לא כתב בתשובה שמ"א שום דבר על איסור קבורת ישראל אצל נכריה שזה הל"מ. אולי פיספסתי?

  3. שלום.
    בתשלבה של הגר"פ גולדשמידט שליט"א הוא כותב: "בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמא) כתב, שאיסור קבורת ישראל אצל נכרי ורשע אצל צדיק הוא הלכה למשה מסיני"

    אולי לא עיינתי מספיק בבשו"ת זה של חתם סופר אבל לכאורה שם לא מוזכר שאיסור קבורת ישראל אצל נכרי שזה הלכה למשה מסיני. האם אני טועה?

  4. הרעיון הוא שלכאורה זה היינו הך, ובתוך הדברים שם דן בהערה שיש שסברו שנכרי פחות חמור אבל זה חידוש גדול והסברא הפשוטה היא שנכרי גרוע מרשע וממילא ודאי הוא נכלל בהלמ"מ.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל