סימנים, אותות וגורלות: עיון הלכתי

מערכת האתר
כ"ז טבת ה'תשע"ז

 

בשבוע שעבר החלנו בדיון של סימנים ואותות, כאלו שניתנו למשה רבנו על-ידי הקב”ה כדי להוכיח את אמיתת נבואתו. כפי שראינו, ישנה מחלוקת רחבה (בעיקר בין הרמב”ם לבין הרמב”ן) ביחס לכובד המשקל שיש לייחס לניסים ולאותות כיסודות שעליהם נשענת אמונתנו. מעבר לכך, ראינו שמחלוקת זו משליכה אף על שאלות יומיומיות של ההסתמכות על סימנים שונים כדי להכריע על-ידם הכרעות מעשיות.

במאמר הנוכחי נמשיך את הדיון בנושא האמור, תוך עיסוק בשאלות הלכתיות קונקרטיות העולות מתוך הדברים. עד היכן ניתן להסתמך על אותות וסימנים לעניין הכרעת דילמות בחיי היומיום? האם מותר להסתמך על הגורלות השונים שיש נוהגים בהם? מה ההבדל בין האסור והמותר בהחלטות על-פי סימנים?

נדון בשאלות אלו, ועוד, בהמשך הדברים.

דעת הרמב”ם: סימנים על העתיד ועל העבר

הרמב”ם והראב”ד חולקים במחלוקת מרכבית ביחס לשימוש בסימנים.

הגמרא (סנהדרין סה, ב) מביאה שתי ברייתות בביאור איסור מנחש. האחד מבאר סימנים העולים מתוך מאורעות שונים: “תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך (רש”י: היה הולך ממזרח למערב, והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו) נחש מימינו ושועל משמאלו (רש”י: סימן רע הוא לו) אל תתחיל בי (רש”י: כשבא הגבאי לגבות מס ממנו וכו’ אומר לו בבקשה אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד וכו’) שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא”.

ברייתא שנייה מביאה דוגמאות לאיסור ניחוש מתופעות הטבע: “תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים”.

לעומת האיסור המבואר בסוגיה זו, סוגיה נוספת מביאה מעשי אמוראים של עשיית שימוש בסימנים. ביניהם מבואר שם (חולין צה, ב): “רבי יוחנן בדיק בינוקא” (רש”י: דשאיל ליה פסוק לי פסוקך), והביאו שם מעשה ברבי יוחנן שהיה בודק בפסוקי התינוקות. עוד מבואר שם: “תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש, יש סימן. אמר ר’ אלעזר: והוא דאתחזק תלתא זמני”.

מדברי הגמרא מבואר שישנם סימנים שמותר להשתמש בהם, וצריכים ליישב שימוש זה עם איסור ניחוש המבואר בסוגית הגמרא בסנהדרין.

הרמב”ם יישב סתירה זו בביאור מחודש למעשי חכמי התלמוד. ראשית, הוא כותב שהאיסור על ניחוש כולל אף סימנים אישיים, כאשר השימוש בהם הוא לצורך הכרעה לעתיד (הלכה ד): “וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם […] וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה”.

ביישוב דברי הגמרא המתירים שימוש בסימנים מסוימים, הרמב”ם מבאר שלא הותר הדבר אלא לשם בירור טיבו של דבר שנעשה בעבר, ולא לעניין מעשים בעתיד. וזה לשון הרמב”ם (שם, הלכה ה):

“מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה – מעת שקניתיה עשרתי; וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר”.

נמצא שלדעת הרמב”ם מה שמותר לשאול תינוק “לפסוק את פסוקיו” היינו רק בשביל לשמוח על מה שהיה. כמו כן, מתוך בנין הדירה ונישואי האשה רואה האדם סימן ברכה. בניגוד לכך, עשיית מעשה בעתיד על-פי סימנים לעולם אסורה לדעת הרמב”ם – אפילו אם יעשה סימן כמו שעשה אליעזר עבד אברהם (כפי שהזכיר בהלכה ד).

הרמב”ם אף השמיט את מה שחילקה הגמרא בין סימן שהוחזק ג’ פעמים לבין סימן שלא הוחזק, שכן לדעתו אין בזה השלכה להלכה, כיון שלעולם אסור לסמוך על סימן כלפי העתיד, ועניין החזקת הסימן הוא רק עצה טובה בנוגע לאמינות הסימן.

דעת הראב”ד: סימני מלחמה

הראב”ד (שם, הלכה ד) חלק בתקיפות על שיטת הרמב”ם, וסבר שמה שאסר הרמב”ם עשיית מעשה על-פי סימן “שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא… ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה”.

לדעת הראב”ד, מה שמבואר שבית תינוק ואשה “יש סימן”, הכוונה שראוי לסמוך על סימן זה (שהוא סימן אמין), ולא דיברה הגמרא כלל בנוגע לאיסור והיתר.

בנוגע לאיסור ניחוש, דעת הראב”ד תתבאר היטב לאור דברי הרד”ק (שמואל א, יד, ט), שאיסור ניחוש נאמר רק בסימנים “שנהגו בהם בעלי הדיעות הרעות, וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים, זה הוא שאסרה התורה” – ואילו סימנים “אישיים” שהשתמשו בהם תנאים ואמוראים, וכן אליעזר ויהונתן, אין בהם איסור.

סימנים המותרים

יסוד המחלוקת בין הרמב”ם לבין הראב”ד הוא על דרך המחלוקת שבין הרמב”ם והרמב”ן שביארנו במאמר הקודם במצוות “תמים תהיה”. כמו שלדעת הרמב”ם אין חכמות המנבאות את העתיד, כך לדעתו אין “סימנים” המנבאים את העתיד, שכן דבריו שבסוף פרק יא הנ”ל כוללים גם איסור ניחוש בסימנים. אי-לכך, הוצרך הרמב”ם לפרש את הסימנים עליהם סמכו חז”ל כמורים על העבר, ולא על העתיד.

לפי דעת הרמב”ם, הסימנים שעשו אליעזר ויהונתן (שמואל א, יד, ט, ע”ש בנוגע ליציאה למלחמה שדרש יהותנן בסימן) הם אפוא אסורים (ועי’ ב”ח, יו”ד סימן קעט, מה שכתב בעניין אליעזר עבד אברהם, ומה שיתבאר עוד להלן).

בניגוד לכך, לדעת הרמב”ן כמו שאיסור מנחש ומעונן אינם כוללים דרכי חכמה אמתית (כגון אצטגנינות), כך לעניין ניחוש האיסור כולל רק סימנים שאין בהם מהלך טבעי, כגון “פתו נפלה מפיו” וכדומה, המבוארים לאיסור. לפי שיטתו, סימנים שיש בהם היגיון ומהלך על דרך השכל, או שהוכחו על-ידי שהוחזקו שלש פעמים (כדברי הגמרא חולין הנ”ל), אין בהם משום איסור ניחוש – ורק שלפעמים יש לדון בהם משום חובת “תמים תהיה”.

בזה יש לומר שחובת “תמים תהיה” הוא עניין לחיבור בין ישראל לבין אביהם שבשמים, כדברי הרמב”ן וכדברי הספרי שהבאנו לעיל, ולכן כל ניחוש שאינו מאיים על הזיקה בין ישראל לבין הקב”ה, כגון ניחוש שקשור להשגחת ה’ עלינו (חוויה אישית, וכדו’), או ניחוש שיש בו מהלך שכלי ואינו קשור לכוחות אחרים, אין בו איסור.

יתרה-מזו, לדעת הרמב”ן חובת “תמים תהיה” אינו אוסר אלא שאלת חכמי הכוכבים על העתידות, אבל אם יאמרו לו חכמי הכוכבים דבר העתיד יש לחוש לדבריהם, ואין סומכים על הנס, ולדבריו יש לומר כן אף לעניין הסימנים, שכיון שאירע לאדם סימן מסוים שוב יש לחוש אליו ולנהוג על-פיו. מובן לפי זה מה שמסופר בגמרא על שאלת פסוקים לתינוקות, ומבואר שבאופן זה מותר לכתחילה לדרוש סימנים, שכן באופן זה בוודאי לא יעבור על איסור “תמים תהיה”, שכן נוטל את הסימן מתוך התורה עצמה שהיא דבר ה’, וכמו שכתבו הט”ז (יו”ד סימן קעט סק”ד) והש”ך (שם סק”ה) שדבר זה נחשב כ”נבואה קטנה”.

על דרך זה ממש מבואר בר”ן בחידושיו לסנהדרין (הו”ד בכסף משנה), שהביא בשם רבנו דוד שלא אסרו משום ניחוש אלא “דברים בטלים, שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה, כמו פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך וחביריו”, ואילו דברים של חכמה אין בהם איסור כלל, ובאופן זה היו הסימנים של אליעזר ויהונתן. וביאר שם שאיסור דרישת הכוכבים משום “תמים תהיה” הוא בשביל שלא יסיר האדם את ההשגחה והבחירה מעצמו, אבל לא נאסר אלא הדרישה בכוכבים כמבואר בפסחים קיג (לפי פירוש “כלדיים” כחכמי הכוכבים), ולא עניין סימנים.

לעניין זה, אף דעת המאירי (סנהדרין סה, ב) היא להקל, ושלא כדעת הרמב”ם: “מכל מקום יש דברים שמותרין, והם אינם דברים ידועים לכול, אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו… וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול. אם כן, מהו שאמרו ‘כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש’, שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור? תדע, שלא לעניין איסור נאמר, שאם כן לא היה השם נסכם על ידם, אלא לעניין אם ראוי לסמוך עליו אם לא, שכל נחש שלא כיוון אדם בו בתוך לבו מעט קודם בואו, אינו ראוי לסמוך עליו”.

פסקי הלכה: סימנים ופתיחת ספרים

בשולחן ערוך (יו”ד קעט, ד) נפסק: “בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן”. דברים אלו אין בהם הכרעה ברורה במחלוקת בין הרמב”ם לבין הראב”ד. הרמ”א מוסיף: “וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך. יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן, ויש אוסרין”.

כוונת הרמ”א לפי פשוטה היא להביא את שתי הדעות ביחס למחלוקת. ואולם, כמה מפרשים (ט”ז ס”ק ג; ש”ך, ס”ק ה) כתבו שכוונת הרמ”א להתיר את ההסתמכות על פסוק בפי התינוקות, גם ביחס להכרעה לעתיד, שכן מדובר ב”נבואה קטנה” (מנגד, עי’ בביאור הגר”א, שם ס”ק י).

ביחס לפתיחת ספרים כדי ליטול עצה מן התורה, כתב בספר ערך לחם (יו”ד, שם) “ונראה לי דלכולי עלמא מותר לפתוח בתורה, לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר”.

החיד”א (בשיורי ברכה) הביא את דבריו, והוסיף (בשם בעל ‘שבט מוסר’) שכך נהגו קדמונים “כשהיו רוצים לעשות איזה דבר, והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו, היו נוטלים חומש או ארבעה ועשרים, והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא, וכפי מה שמראה אותו פסוק, היו עושים”.

החיד”א ממשיך שמצא בספר ‘מעשה רוקח’ (בתחילתו) בשם הרמב”ם “שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים, וש”ץ שעשה זה, אין לבטלו ממינויו ולא להכותו”. אך למרות דברים אלו, החיד”א מציע “דמה שכתב הרמב”ם, הוא על ש”ץ שחוזר על הבתים, ועושה גורל לנשים ואנשים הנגשים, כדרך הגוים שמחזרין על הפתחים בדפין, ועושין גורלות”. דווקא באופן זה כתב הרמב”ם לאסור, ואילו “הרוצה לימלך בתורה בינו לבין עצמו, מותר”. בדרכי תשובה (יו”ד שם) הביא את דברי החיד”א, וגם בספר חסידים (סימן רמד) ובשו”ת מהר”י ברונא (סימן קא) הביאו את הנוהג לשאול עצה בספרים על-פי גורל.

למרות דעות אלו, בשלטי הגבורים (סנהדרין פז) כתב בשם הריא”ז ש”בדיקת הספר והפסוק שהיו סומכין עליהם להדיא, ותולין המעשה באותו פסוק, אותו הוי כעין נבואה ושרי לכולי עלמא, חוץ מדברי מיימוני וטור שהזכרנו“. אך מבואר בדעת יחיד, שלא התקבל על דעת הפוסקים, על דרך שכתב המרדכי בתחילת מסכת יומא בעניין הסימנים שעושים בראש השנה, שאין בהם משום ניחוש משום שמקורם בפסוקים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים