לערוב או שלא לערוב: הגדרות והלכות ערבות (2)

הרב יהושע פפר
כ"א טבת ה'תשע"ז

 

השבוע נמשיך את הדיון אודות מעמדו ההלכתי של הערב, ובפרטי דינו.

בשבוע שעבר פתחנו את הנושא בדיון על אם מדובר במצווה – לחתום ערבות עבור אחרים – או שמא דווקא במעשה שראוי להימנע ממנו. כמו כן דנו במתי ערב צריך לפרוע את החוב (עד כמה צריך המלווה להשתדל לגבות את חובו מן הלווה), ובאם רשאי הערב לחזור בו מקבלת הערבות.

במאמר הנוכחי נדון בפנים נוספים של ערבות. מה דינו של ערב המקבל אחריות על ההלוואה לאחר שכבר הועבר הכסף ללווה? איך הנושא קשור לערבות על רווחים? איך נעשה אדם ‘ערב קבלן’, ומה המנהג בכך כיום?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

“ערב לאחר מתן מעות”

ההלכה מבחינה הבחנה חדה בין ערב המקבל ערבות קודם תחולת ההלוואה (“קודם מתן מעות”) לבין ערב המקבל אחריות לאחר מתן מעות. הסיבה לכך היא שבניגוד ללווה עצמו, המתחייב מכוח קבלת הכסף, הערב מקבל אחריות על חוב שאינו שלו. איך אפוא יתחייב הערב לפרוע את חובו של אחרים?

עבור ערב רגיל, המתחייב (אם בכתב ואם בעל-פה) קודם תחולת ההלוואה עצמה, המנגנון המחייב הוא מסירת הכסף ללווה.

הגמרא (ב”ב קעג) מבארת שעל-ידי מסירת המעות, יש “הנאה” לערב, שכן על-פי ערבותו קיבל הלווה את הכסף הנדרש. הראשונים מסבירים שהערב מתחייב כתמורה על ה”הנאה” שקיבל, ואילו הריטב”א מבאר שנחשב הדבר כאילו הערב עצמו קיבל את כסף ההלוואה.

כאשר ערב מבקש לקבל אחריות של ערבות על חוב שכבר קיים, הרי שמסירת המעות אינה יכולה להיחשב מנגנון הלכתי ליצור את החיוב. במקום זאת, נדרש מנגנון אחר שייצור את אחריות הערב על החוב (שולחן ערוך, חושן משפט קכט, א).

קניין על ערבות שלאחר מתן מעות

הדרך שבה מתחייב ערב על חוב שכבר קיים היא על-ידי קנין. בדרך כלל נעשה לשם כך קנין סודר, שהוא הקניין הפשוט והקל ביותר לביצוע (הערב מגביע מטפחת או כלי אחר השייך למלווה או לצד שלישי). בכוחו של קנין ליצור חיוב, והדבר מועיל גם לעניין ערבות.

פוסקים דנים למה קנין זה עשוי לעזור. הבעיה, לכאורה, היא שהגמרא (שם) קובעת שקבלת הערבות על-ידי הערב הינה “אסמכתא”. הערב אינו מצפה לשלם את הכסף, שכן הוא סומך על הלווה לשלם את חובו, כל שלכאורה, גם קנין רשמי לא אמור להועיל לעניין התחייבות הערב לתשלום החוב.

מחסום זה אינו קיים עבור ערב המקבל אחריות קודם מתן המעות, שכן ה”הנאה” שהוא מקבל פותרת את הביעה. איך ניתן לפתור את הבעיה עבור ערב שלאחר מתן מעות?

הרמב”ן (שם) מבאר שהסתמכות הערב על הלווה לשלם את חובו אינה הסתמכות גמורה: הערב יודע שיש אפשרות שהלווה לא ישלם, והוא נערך, במידה מסוימת, לאפשרות זו. משום כן, לא מדובר ב”אסמכתא גמורה”, ולכן די בקנין המועיל (קנין על-פי דין) כדי ליצור את ההתחייבות.

הסמ”ע (קכט, ד) נוקט בדרך אחרת: לדבריו, גם לאחר שההלוואה התקבלה, עדיין יש הנאה כלשהי שהערב מקבל מהמלווה. הנאה זו אינה מספיקה כדי להוות קנין, אבל די בה כדי לסלק את החסרון של אסמתכא.

לעתים קרובות, ערב אינו מודע לצורך בקנין כאשר הוא מקבל ערבות לאחר מתן המעות, והוא יקבל על עצמו ערבות על-ידי חתימה על שטר ההלוואה כנהוג: “[פלוני] ערב קבלן”. נחלקו הפוסקים אם חתימה כאמור מועילה לעניין קבלת ערבות לאחר שהחוב כבר קיים, ואין בכך הכרעה ברורה (עי’ שולחן ערוך קכט, ד; סמ”ע יד; ש”ך יא-יב). הערוך השולחן (סעיף ו) פוסק שחתימה אינה מועילה לעניין זה.

שאלות הנוגעות לערבים שמקבלים אחריות על החוב לאחר מתן המעוד הינן שאלות שכיחות באתר “דין”. כדי להימנע ממצבי אי-נעימות, חשוב להפקיד על קנין כדין, ולא להסתמך על חתימות לבד.

יש לציין שכאשר הערב מציין זמן קצוב, כלומר, באופן שהמלווה מסכים שלא לגבות את החוב מהלווה לזמן מסוים בשל הבטוחה שמעניק לו הערב, כתב הערוך השולחן (קכט, ז) שנחשב הדבר כהלוואה קודם מתן מעות, ואין צורך לקנין נוסף כדי לקיים את הערבות. דעה זו אינה מוסכמת על שאר פוסקים (עי’ חלקת מחוקק כט, ה; אבני מילואים כט; כסף קדשים קכט, א).

לערוב על רווחים

הש”ך (קכט, יב) פוסק כי לערוב על רווחים עבור משקיע דינו כמי שנהיה ערב לאחר מתן מעות – באופן שאין הערבות חלה ללא מעשה קנין מיוחד.

במקום שנעשה הסדר “עסקא” (וכן במקרים שנעשה “היתר עסקא”, ההופך את ההשקעה למבנה של “עסקא”), טוען הקצות החושן (קכט, ב) שההלכה תשתנה. לדבריו, כיון שהרווחים נובעים לטובת המשקיע דווקא מחלק ה”פקדון” של העסקא (כאשר נעשה “היתר עסקא”, חלק מהכספים נחשבים להלוואה, וחלקם פיקדון), הרי שאותם רווחים שייכים למשקיע, ולא למקבל.

כיון שהכספים שייכים למשקיע, נמצא שהערב מקבל אחריות קודם מתן המעות – שכן המשקיע מסכים “להלוות” את הכספים למקבל (באופן שאינו משלם מיד). מכאן שמדובר בערב קודם מתן המעות, שאין בו צורך בקנין.

גם באופן של עסקא, בוודאי שעדיף לעשות קנין המועיל כדי לבטח את תחולת הערבות כדין.

ערב קבלן

החלוקה בין ערב רגיל לבין ערב קבלן מהווה עיקרון יסוד בדיני ערבות. ההבדל המהותי הוא שבמקום שערב רגיל ערב להלוואה, ואילו ערב קבלן נעשה כאילו הוא עצמה לווה את הכסף מהמלווה.

ההשלכה המרכזית של אבחנה זו היא שהמלווה רשאי לגבות את החוב ישירות מהערב (כאשר הוא ערב קבלן), גם טרם ניסה לגבות את חובו מיד הלווה (עי’ שולחן ערוך קכט, טו).

בערב רגיל, על המלווה לפנות קודם כל ללווה, וכפי שראינו בשבוע שעבר, עליו לגבות את החוב אפילו מנכסי הלווה, טרם יפנה לגבות מן הערב. ואולם, יש גם השלכות נוספות, כפי שנראה בהמשך.

בשל אבחנה חשובה זו, בכל שאלה של ערבות יש להכריע ראשית כל את מעמדו של הערב, אם כערב רגיל או כערב קבלן.

לומר את המילים הנכונות

לפי פסק ההלכה הבסיסי (כשיטת רבא בבא בתרא קעד, א), רק מילים מסוימות מאד, הנאמרות או הנכתוב על-ידו, מועילות כדי ליצור מעמד של ערב קבלן. על הערב לומר או לכתוב את המילים “תן לו (ללווה) ואתן לך (למלווה)”. על-ידי השימוש במילים אלו (יש מסבירים שצריכים להשתמש דווקא בלשון נתינה משום שיש בה משמעות שאין לסמוך על הלווה עצמו לפירעון החוב), הערב מראה את מחויבותו השלמה לתשלום החוב.

לפי פסק השולחן ערוך (קכט, יז-יח), כל משפט אחר אינו מועיל ליצור ערבות זו.

מה הדין במי שאומר או כותב: “תן לו ואני קבלן”? נחלקו הראשונים במקרה זה. לדעת הרי”ף, הרמב”ם ואחרים, גם אמירה זו אינה מועילה כדי ליצור את המעמד של ערב קבלן, וכן נפסק בשולחן ערוך (קכט, יח). מנגד, אחרים סבורים שמשפט זה, המפרש את היות הערב קבלן, כן מועיל ליצור את המעמד של קבלן.

הרא”ש (ב”ב י, מא) מבאר שכאשר אנו רואים את הנוסח “אני ערב קבלן” כתוב עלי שטר, יש להניח שהערב אכן השתמש במילים הנכונות כדי ליצור את המחויבות של ערב קבלן, ושהוא נעשה קבלן כדין. על-פי הסברזה, כתב בשו”ת חכם צבי (סימן נא) שכאשר ניתן להניח שהערב לא אמר את הנוסח הנדרש, הערב הכותב “אני ערב קבלן” יהיה במעמד של ערב רגיל, ולא של קבלן.

עם זאת, בערוך שולחן (קכט, יב) ממליץ כן להשתמש בנוסח הפסוק “[פלוני] ערב קבלן”, המועיל לפי פסק הרמ”א.

המנהג כיום

כיום, שטרי חוב שכיחים הכוללים ערבות משתמשים בנוסח השגור הנ”ל: “[פלוני] ערב קבלן”. גם גמ”חים גדולים מסתמכים על נוסח זה, ואינם נזהרים להוסיף את הנוסח המלא: “ואמרתי למלווה ‘תן לו ואתן לך'”.

כיון שהמנהג הברור הוא ליצור מחויבות של ערב קבלן על-ידי הנוסח הפשוט האמור, עולה שאף להלכה יש תוקף לנוסח זה. הסיבה לכך היא שבכל ענייני שטרות ההלכה נקבעת לפי המנהג (עי’ למשל חושן משפט מב, טו).

יש לציין שלפי המנהג הנפוץ והברור, לעולם לא יפנה המלווה אל הערב תחילה. הוא תחילת כל יפנה אל הלווה, ורק לאחר כמה אזהרות יפנה אל הערב. הפנייה הראשונית אל הערב נועדה כדי להלחיץ את הלווה לשלם, ולצרף את הערב למאמץ השכנוע. רק לאחר שכל זאת אינו מועיל, יפנה המלווה לערב לגבות את החוב.

לפי המנהג, נמצא אפוא המלווה (ובעיקר גמ”חים) אינם סומכים על מעלת “ערב קבלן” כדי לגבות תחילה מן הערב, אלא כדי שלא יצטרכו לגבות מנכסי הלווה, ובמקום זאת יוכלו לגבות מן הערב.

למרות זאת, הרב יהודה סילמן שליט”א הורה שלא תשתנה ההלכה בשל כך, ולעולם יהיה המלווה רשאי לגבות את חובו מן הערב תחילה, גם טרם יפנה אל הערב. עניינו של ערב קבלן הוא שיש למלווה את הזכות לגבות מן הערב תחילה. העובדה שמלווים בדרך כלל אינם מממשים את זכותם אינה משליכה על זכותו ההלכתית.

מתי חיי הערב לשלם?

השלכה נוספת בין ערב רגיל לבין ערב קבלן היא זמן התשלום של הערב לאחר שפנה אליו המלווה.

ערב רגיל חייב לשלם עד 30 יום מהמועד שבו חל עליו חובת התשלום (רמב”ם, מלוה ולוה כו, ב). הב”ח (חו”מ קכט) מבאר שהערב דומה בזה ללווה עצמו: אם ללווה יש 30 יום לשלם, גם הערב זוכה לאותם שלושים יום.

הש”ך (קכט, כג), מנגד, סבור (על-פי הרמב”ם) שדין הערב אינו תלוי בדין הלווה: גם במקום שזמנו של הלווה לשלם כבר עבר, ושוב אין לו שלושים יום לשלם (אלא עליו לשלם מיד), עדיין זוכה הערב לזמן של 30 יום מהמועד שחל עליו חובת התשלום.

הוראה זו לא תחול על ערב קבלן. כאמור לעיל, ערב קבלן נחשב כאילו הוא עצמו נעשה לווה על החוב (יחד עם הלווה עצמו), ולכן אין לו לזכות בזמן מעבר לזמנו של הלווה. עם זאת, בפועל כאשר לווה צריך זמן נוסף לשלם את החוב, בית הדין בדרך כלל יעניק לו הרחבת זמן (בגדר הסביר) (עי’ רמ”א, חו”מ ק, א), כך שגם ערב קבלן יקבל הרחבת זמן, בהתאם לנסיבות.

 

בס”ד נסיים את הדיון בדיני ערבות בשבוע הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים