מנהגי השבת שלפני היארצייט

שלום

בשבת שלפני היארצייט ידוע שיש כמה דברים שאנשים נוהגים, כמו עליה למפטיר, לגשת לתפילת מוסף, לגשת לעמוד במעריב של מוצ"ש ועוד.
האם זה חובה לגשת למוסף? מי שאינו מכיר את הנוסח, ו/או שבאופן כללי חש לא בנוח בעת שניגש לעמוד מול ציבור, האם עליו להתאמץ לזה?
לגבי מפטיר, עד כמה יש להתאמץ בעניין אם למשל יש מתפללים אחרים שמתחרים על זה?
והאם עניין העליה בשבת, משנה באם היארצייט עצמו נופל ביום חול ביום שקוראים בתורה או שלא?
האם העליה לתורה ביום היארצייט עצמו זה חובה?
והאם אומרים קדיש גם בתפילות של שבת שלפני היארצייט או רק ביארצייט עצמו?
וכשניגשים לעמוד במעריב של מוצ"ש שלפני היארצייט, האם אומרים קדיש יתום?
ועל מה מכל הנ"ל יש להקפיד יותר?

תודה רבה

תשובה:

שלום רב

כל הדברים האלו אינם חובה גמורה, אלא שיש בהם זכות לנפטר ולכן יש להשתדל בהם, והאבל קודם בכך למתפללים אחרים. ברור שמי שאינו יודע להתפלל נאה לפני העמוד ולא יוכל לעשות זאת כהלכה אין צורך שיעשה זאת ויפגע בנועם השבת לשאר המתפללים, אבל שאר הדברים כדאי להתאמץ, למה לא, זה מועיל לנפטר.

העלייה לתורה בשבת היא גם אם עולה ביום היארצייט.

לא נהגו לומר קדיש בכל תפילות השבת. אבל אומרים קדיש אחרי מזמור שיר ליום השבת.

מקורות:

הטעם לאמירת הקדיש והתפילה לפני העמוד כשליח ציבור בשנה הראשונה שלאחר פטירת האב או האם, הוא משום ש”ברא כרעא דאבוה”, כלומר, האב והאם נשכרים בשמי מרומים עבור כל מצוה והנהגה טובה שנוהגים בה בניהם אחריהם, וכמו שאמרו בסנהדרין (קד ע”א) “ברא מזכה אבא). וכיון שמשפט הרשעים בגיהנום י”ב חודש (ראה עדיות פ”ב משנה י), יש לבנים להוסיף זכויות באותה העת ולפדות את האב והאם מדינם.

באור זרוע (ח”ב סי’ נ) עמד על מקור דין זה, ומביא מעשה נורא מדברי המדרש, ממנו נלמד גודל חשיבות ענין זה, וז”ל שם: “מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו הצבור אין כאל-הינו עומד היתום ואומר קדיש וכו’, ומעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו ואמר לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו וכו’. אמר לו אותו האיש, מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו [רבי עקיבא], בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו, א”ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. א”ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה, א”ל בבקשה ממך על תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה’ המבורך ועונין אחריו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבא מברך – מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות. ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וכו’. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור וכו’, והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, אמרו לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עסקנו. מיד נטלו ר”ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו [רבי עקיבא] מ’ יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד לו, הלך ולמדו תורה וק”ש וי”ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה’ המבורך וענו הקהל ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא, באותה שעה מיד התירו המת מן הפורעניות. מיד בא לר”ע בחלום, ואמר יהי רצון מלפני ה’ שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר”ע ואמר יהי שמך ה’ לעולם ה’ זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי ה”ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות”.