המורד במלכות: הלכות והגדרות

בברכות שיעקב אבינו נותן לבניו, אנו מוצאים את מילות הכתוב: " לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מט, י). הרמב"ן מבאר שהפסוק רומז למלכות שנתן יעקב אבינו לבנו יהודה. אמנם המלכות ניתן לכתחילה לשאול, משבט בנימין, אך הרמב"ן מבאר שהדבר נעשה כצעד זמני, בתקופה שהמלכות הייתה מתועבת בעיני ה'.

מלכי ישראל, לפי דברי הרמב"ן, עברו אפוא על איסור: "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא, לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח, ד) הם המליכו ולא ממני".

הרמב"ן ממשיך לבאר עוד שהחשמונאים, שהיו כהנים, נענשו על לקיחת המלכות לעצמם, לצד הכהונה; כיון שלא היו משבט יהודה, לא הייתה להם זכות ליטול את כתר המלכות, שניתן (כמבואר בברכת יעקב) דווקא ליהודה. בשל כך, ולמרות היותם חסידי עליון "ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל", משפחתם נכרתה מישראל.

בניגוד לרמב"ן, נדמה שהרמב"ם (הלכות מלכים א, ח) אינו מבין את דברי הפסוק כהוראה הלכתית, אלא כנבואה. אמנם כתר מלכות שייכת לדוד המלך ולצאצאיו (מאז מינוי דוד למלך ישראל), אין הדבר מונע את האפשרות של מינוי מלך משבט אחר, באורח זמני. אם הדבר נעשה על-ידי נביא, והמלך הולך בדרכי התורה, אזי "הרי זה מלך, וכל מצוות המלכות נוהגות בו".

בהתאמה, הרמב"ם אינו חולק את ביקורת הרמב"ן על בית חשמונאי, והוא קובע שעם ניצחון החשמונאים על היוונים "חזרה מלכות לישראל" (הלכות חנוכה ג, א).

במאמר הנוכחי נדון בהלכות הקשורות למרידה במלכות. מה נחשב מרידה במלכות? מה מוגדר לעניין זה כמלך? האם ייתכן שיש מרידה במלכות גם במשטר שאינו מלוכני? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המורד במלכות

הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ח) מפרט את דיני המורד במלכות: "כל המורד במלך, יש למלך רשות להורגו.  אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא ייצא מביתו ויצא – חייב מיתה; ואם רצה להורגו – יהרוג, שנאמר 'כל איש אשר ימרה את פיך' (יהושוע א,יח)".

בהלכות ט מוסיף הרמב"ם פרטים נוספים בדינים אלו: וכן כל המבזה את המלך, או המחרף אותו – יש למלך רשות להורגו, כשמעי בן גרא. ואין למלך רשות להרוג אלא בסיף בלבד. ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו. אבל לא יפקיר ממון; ואם הפקיר, הרי זה גזל".

מה אפוא נחשב מרידה במלכות, שעונשו עשוי להיות עונש מוות? מדברי הרמב"ם, משמע שכל עבירה על מצוות המלך נחשבת למרידה במלכות, ורשאי המלך להרוג את העובר על דבריו.

בספר המצוות (עשה קעג) כותב הרמב"ם בהתאם לכך כי "כל זמן שיהיה מצות המלך צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבין לשמוע מצותו, ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה ראוי ומותר למלך להרוג".

מה נחשב למרידה

הגדרת המרידה לפי התורה חמורה היא, ככל הנראה מההגדרה המודרנית (לפי שיטות המשפט המערביות) של עבירת ההמרדה, שכולל פעולה אקטיבית המביאה "לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין" (סעיף 133 לחוק העונשין). בכך יש לכאורה קושי מסוים. כאשר אדם עובר על מצוות ה' של התורה, אין עליו משפט מוות, למעט העבירות החמורות ביותר בתורה. למה אפוא תהיה עבירה על מצוות המלך חמורה מהעבירה על מצוות ה'?

אפשר להציע כי לא ייחשב העבירה על מצוות המלך למרידה במלכות אלא אם נעשתה העבירה מתוך כוונה של מרידה (פריקת עול המלכות מעל האדם). מנגד, עבירה הנעשית מתוך תיאבון בעלמא לא תוגדר במרידה במלכות. ואולם, מתוך שתיקת הרמב"ם ושאר פוסקים לא נראה שכך הבינו את דין המורד במלכות. בנוסף, המקרה של שמעי כן גרא, שהפר את ציווי המלך שלמה כאשר הלה אסר עליו את היציאה מירושלים, מוכיח לכאורה שאין הדבר כן – שמעי הרי יצא כדי להחזיר את עבדיו שברכו ממני, ולמרות זאת הוא נהרג מדין מורד במלכות. (המקרה משתקף בדברי הרמב"ם הנ"ל, "אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא ייצא מביתו ויצא").

נראה אפוא שכל עבירה על מצוות המלך נחשבת למרידה המלכות, מפני שיש בכך איום על מעמדו של המלך כסמכות המחייבת והאחרונה במשפטי הארץ. כדי להגן על מעמדו של המלך, נקבע הלכת "מורד המלכות" בחומרה המרבית של עונש מוות.

מלך שמחל על כבודו

חומרת העונש על מרידה במלכות מתמתנת משהו לנוכח העובדה שהמלך רשאי שלא להעניש את המורד בעונש מוות, אלא לוותר על העבירה. בניגוד לעבירות נגד הקב"ה ותורתו, בעבירות על דבר המלך ניתן שיקול הדעת למלך אם להעניש את העבריין, או שלא (כמוזכר בדברי הרמב"ם). יש להניח שאחד השיקולים המרכזיים בשאלה אם להעניש את העבריין או שלא הוא מידת האיום הנובע מתוך העבירה למעמדו של המלך.

בפירושו על שמנה (ערכין א, ג), מוסיף הרמב"ם כי גם "אם היה יוצא ליהרג בפקודת המלך, מעריך ונערך לדברי הכל [עדיין יש לאדם מעמד של איש חי], לפי שאפשר שיחזור המלך מגזרתו".

הנ"ל נכון גם ביחס לעבירה של קללת המלך או העלבתו, שגם הם בכלל האיסור של מרידה המלכות, כפי שאנו מוצאים במקרה של שמעי בן גרא (שמואל ב, פרק כ). במקרה האמור, דוד המלך בחר שלא להעניש את שמעי בחייו, אך הורה לשלמה בנו לדאוג שיבוא על עונשו.

מנגד, הגמרא קובעת ש"מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול" (כתובות יז, א). אף נקבע כי שאול המלך נענש על מה שלא עמד על כבודו, ולא העניש את מי שהעליב וגינה אותו (יומא כב, ב). אולם נראה שאין בכך סתירה: אמנם אין המלך רשאי למחול על כבודו, אך מותר, מסיבות תועלתניות, למלך להימנע מהענשה כדין, כאשר הדבר מתאים לפי נסיבות העניין.

מה נקרא מלך

ביחס לשאלה מי נקרא מלך לעניין דין המורד במלכות, כתב הרדב"ז (בפירושו על הרמב"ם, הלכות מלכים ג, יח) כי "האי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל. אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה, אין ישראל חייבין לשמוע אליו, והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות".

מבואר מתוך דבריו שלעניין מרידה במלכות, אין צורך שיהיה המלך נמנה על-פי נביא, אלא די בכך שהמלך הוכתר על-פי הסכמה לאומית. ניתן להבין מתוך דבריו שיש בכך הרחבה של הגדרת המלך לעניין השלטון על העם. עם ישראל (כמו כל אומה) צריכה מנהיגות חזקה ואיתנה, בין אם מוסד המלכות עומד על תילו כתיקונו, ובין אם לאו, ודין מרידה במלכות מהווה פרט במנהיגות נכונה.

על דרך זו, הרב קוק זצ"ל כותב שדיני המלוכה נוהגים גם במנהיגים פחותים של העם, כפי שהוא כותב (בקטע המצוטט אצל הרב עובדה יוסף זצ"ל, שו"ת יחווה דעת ה, סד): "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. ביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל – דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. […] למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם" (שו"ת משפט כהן, סימן קמד).

העיקרון שצדדים שונים של משפט המלך קיימים גם כאשר אין מוסד המלכות עומד על תילו מבואר גם בדברי המאירי, אם במובן אחר קצת. הוא כותב כי "אף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור גדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה, וזה נרמז בכתוב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (בית הבחירה, סנהדרין נב, ב). אף בנוגע לקללת הנשיא, כותב הרמב"ן (על-פי שיטת הרמב"ם) כי "יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה" (שמות כב, כז).

הרחבת העיקרון

התורה אינה מזכירה את האיסור של מרידה במלכות. אנו מוצאים את האיסור בסיפורים על דוד המלך ושלמה בנו, וכן בהוראה בספר יהושע (א, יח) לפיה מי שימרה את פיו יומת – אך לא כהלכה מפורשת ורשמית (הגמרא במסכת סנהדרין, מט, א, לומדת מדברי הכתוב ביהושע שמי שממרה את פי המלך חייב מיתה, ועי' ברש"י, סנהדרין סו, א, המבאר שליהושע היה מעמד של נשיא). למה אין אנו מוצאים בכך דין מפורש?

נראה העיקרון של מרידה במלכות מהווה חלק מהותי של המלוכה עצמה. אם המלך אמור למלוך על העם, אזי מובן מאליו שהוא צריך לשאת את הסמכות לדכא כל מרידה – שכן בלאו הכי, לא ניתן לוודא את יציבות השלטון. מכאן נבין את הרחבת העיקרון, כפי שאנו מוצאים במפרשים המנויים מעלה, וכן באחרים: בישראל, כמו באומות אחרות, נדרש שלטון החוק, וחומרת המרידה במלכות נובעת מהאיום לשלטון החוק.

כמובן, אין ללמוד מכך שיש ליישם את ההלכות המנויות ברמב"ם בכל משטר ומשטר. מובן מאליו שבמשטר דמוקרטי, למשל, מי שמעליב את ראש הממשלה לא יהיה בר עונשין, שכן העלבון אינו מעמיד את השלטון בסכנה. ואולם, יהיה מותר לעשות ככל הנצרך כדי לוודא את יציבות השלטון, ואת יכולת המנהיגות של העומדים בראשו.

נסיים בתפילה שנראה בקרוב את צמיחת "קרן דוד עבדך", בהמרה בימנו.