לתרומות לחץ כאן

"לא תקם ולא תטר" – איסורי נקמה ונטירה

בסוף פרשת ויחי, שהיא גם הפרשה האחרונה בספר בראשית, אנו מוצאים את אחי יוסף פונים אל יוסף בשם אביהם, ומבקשים את מחילתו. חששם של אחי יוסף, כפי שמפורש בפסוק, היה שיוסף ינקום בהם על העוול שגמלוהו במכירתו למצרים.

ייתכן שאילו הייתה הפרשייה מתרחשת לאחר מתן תורה, לא היו האחים חוששים לנקמת יוסף, שכן התורה אוסרת בשפה ברורה כל פעולת נקמה (ויקרא יט, יח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך".

אולם, כידוע יש דעות הסוברות שקיימו האבות את התורה גם קודם נתינתה בסיני (ראה יומא כח, ב; קידושין פב, א; בנוגע לשאר אבות ובשטים, ראה ויקרא רבה, פרשה ב, י). לפי דעות אלו, חששם של האחים לכאורה אינו מובן: איך חששו האחים שיוסף יעבור על ציווי מפורש ואיסור חמור של נקמה?

עקב שאלה זו, נדון במאמר זה באיסורים של נקמה ונטירה. מה ההבדל המהותי שמבדיל בין האיסורים? האם האיסורים תלויים אך במחשבת הלב, או שמא הם דורשים מעשה קונקרטי? האם ישנם מקרים בהם מותר לנקום ולנטור? ננסה ללבן שאלות אלו בהמשך דברינו.

שני איסורים נפרדים

מלשון הפסוק עולה שהאיסורים של נקימה ונטירה מהווים שני איסורים נפרדים. הגמרא מגדירה את הייחודיות של כל אחד מהאיסורים (יומא כג, א):

דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה – אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני – זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני – זו היא נטירה."

לאור דברי הגמרא, נראה שיסוד איסור נקמה הוא במעשה – הנוקם אינו משאיל את שלו לחברו עקב רצונו לנקום בו – ואילו איסור נטירה מתייחס להרגשת הלב, כמו שנקבע בדברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ז, הלכה ח): "וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטר את בני עמך…. העושה כזה עובר בלא תטר, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו – שמא יבא לנקום".

מלשונו של הרמב"ם עולה שאיסור נטירה קרוב מאד לאיסור נקמה: התורה אסרה את הנטירה בלב, מפני החשש שיבוא מתוך כך לאיסור נקמה ((מצאנו עוד איסורים דאורייתא שלדעת הרמב"ם יסודם להרחיק מאיסור אחר. לדוגמה, כותב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנג) שאיסור "לא תקרבו", בו נאסרה נגיעה (של קרבה) בעריות, בא להרחיק מאיסור ביאה ממש. )). בנוסף, עולה לכאורה מדברי הרמב"ם שכל הנוקם עובר גם על איסור נטירה, שכן כיון שנוקם, הרי בוודאי אינו מוחה את הדבר מלבו.

איסורים שבלב

מלשון הרמב"ם למדנו שאיסור נטירה עניינו איסור בלב האדם. למרות שבגמרא מוזכר שהאדם הנוטר מזכיר לחברו את המעשה שהיה, מהות האיסור אינה האזכור, אלא עצם השמירה בלב של האירוע.

כך עולה בפירוש אף מדברי ספר החינוך (מצווה רמב), שמתייחס לאיסור לא תיטור: "שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו – אפילו בזכירת חטאו בלב בלבד נמנענו".

גם בנוגע לאיסור נקמה, נראה שעיקרו דווקא בלב, ולא במעשה. ניתן ללמוד עיקרון זה ממה שאין עונש על עבירת נקמה. בספר החינוך מבאר שלא לוקים על לאווים אלו (נקמה ונטירה) משום שהם איסורים שאין בהם מעשה, וגם אם יש מקרה בה האדם עשה מעשה – הוא אינו לוקה כי היה יכול לעבור על הלאו הזה ללא מעשה.

ב'מנחת חינוך' מתקשה בדבריו, שהרי לדעת הרמב"ם גם בנוגע לאיסור שניתן לעברו ללא מעשה, אם עבר על האיסור תוך עשיית מעשה, נידון במלקות. לאור שיטת הרמב"ם, נשאלת השאלה מדוע לעולם לא לוקים על איסור נקימה ונטירה – והרי יכול להיות מצב שהאדם יעבור על האיסור על ידי מעשה, ויתחייב בחובת מלקות?

הרב קרקובסקי, בספרו "עבודת המלך" על הרמב"ם, מתרץ שהאיסורים של נקמה ונטירה מוסבים על הלב, ולא על המעשה. גם במקום שעובר על האיסור בעשיית מעשה, עיקר האיסור אינו במעשה שעשה, אלא בשנאה שנטר לחברו, שגברה עד כדי עשיית מעשה.

ואמנם, כך הוא לשון ספר החינוך: "ועובר עליה וקבע בלבו לשנוא חבירו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סיבה לתקלה מרובה, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה". גם באופן שעובר על האיסור על-ידי מעשה, אין עליו מלקות מפני שכל יסוד האיסור מתייחס למחשבות בלב, ולא למעשים עצמם.

איסור נקימה במי שפוגע ראשון

רגילים אנחנו לחשוב שאיסור נקימה נאמר רק על מעשה (או מחשבה שבלב) של הרעה שבא כתגובה למעשה הרעה על-ידי הזולת. כך נאמר בדוגמה שמביאה הגמרא: האחד מסרב להשאיל דבר-מה לחברו כתגובה לסירוב אליו זכה קודם לכן. לפי הנחה זו, לא ייתכן מצב שבו האדם המסרב ראשון יעבור על האיסור של לא תנקום.

אולם, הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (על מילות הפסוק "לא תקם ולא תטר") מתקשה בהנחה זו: למה האדם הראשון איננו עובר על שום לאו, למרות שהוא מסרב להשאיל לחברו את החפץ ללא שום סיבה, ואילו האדם השני עובר על הלאו של לא תנקום למרות שיש לו סיבה – הדחף האנושי לנקמה – לא להשאיל לחברו את החפץ.

על כן, מסביר הראב"ד שהדוגמה המובאת בגמרא מתייחסת למקרה שבו הראשון סרב להשאיל את החפץ לא מסיבות של שנאה, אלא מסיבות מוצדקות, כגון שהחפץ היה בשימוש, ולא הייתה לו אפשרות להשאילו. בניגוד לכך, לשני אין סיבה מוצדקת לסרב, וסירובו נובע רק מסירובו של הראשון. השני עובר על איסור נקמה, ואילו הראשון לא עובר על שום איסור.

אבל אם הראשון סרב להשאיל את החפץ מסיבות של שנאה, אזי סובר הראב"ד שגם הוא עובר על האיסור של לא תיקום, יחד עם האיסור של "לא תשנא את אחיך בלבבך".

חידושו של הראב"ד מתאפשר מפני שמוקד האיסור הוא באיבה שבין האנשים: כיון שהתורה אסרה את השנאה שנלווית למעשה נקמה, ניתן לייחס אותו איסור אף למי שסירב לכתחילה להשאיל חפץ לחברו.

[עם זאת, יש להדגיש שאין רמז לחידוש זה בדברי הרמב"ם והחינוך, ולא נראה שהסכימו לכך.]

מנגד, מלשון ספר יראים (מצווה קצז-קצח) משמע שמוקד האיסור אינו הלב, אלא ההבדל בין נקמה לבין נטירה הוא שכאן מדובר במעשה, וכאן בדיבור: "למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך, שזו נקימה היא. וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אע"פ שלא עשית עמי אעשה עמך, שזוהי נטירה".

גם אם נדחה שכוונתו לשנאת הלב המביאה לידי מעשה ודיבור, הרי שדבריו ברורים שאין אדם עובר אלא במעשה שבא כתגובה למעשה חברו, ולא בהרעה ראשון שאינה באה כתגובה למעשה קודם.

הבחנה בין פגיעה ממונית לבין פגיעה גופנית

מלשון הגמרא (יומא כב, ב) משמע שאיסור נקימה מוגבל לתחומים מסוימים בלבד:

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקום ולא תטור? ההוא בממון הוא דכתיב דתניא… וצערא דגופא לא? והא תניא הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו? לעולם דנקיט ליה בליביה.

מדברי הגמרא מבואר שלא נאסרה נקמה (ונטירה) בכל מצב, וישנם מצבים בהם פעולת נקימה מותרת, ואף ראויה. גם בפסק הלכה, ה'מגן אברהם' (סימן שו, ס"ק כט, בהקשר של הלכות שבת) מזכיר את ה"מצווה לנקום נקמת אביו". מתי אפוא הופך מעשה הנקמה למעשה חיובי?

בספר יראים הבין את דברי הגמרא כפשטן, וביאר שיש חילוק בין פגיעה ממונית לבין צער הגוף. איסור נקימה, לדבריו, נאמר רק על עניינים ממוניים, עליהם אסור לנקום – הבחנה שניתן ללמוד מההקשר של הפסוקים מסביב לציווי התורה של לא תקום ולא תיטור. על פגיעה בגוף, אין איסור לנקום.

לאור הבחנה זו, ניתן ליישב את השאלה שהצבנו בפתח דברינו, בנוגע לחשש האחים שמא יוסף ינקום בהם על מכירתו למצרים. כיון שמדובר בפגיעה בגוף, ולא בפגיעה בממון, הרי שלפי דברי היראים (וכך הסכימו הסמ"ג, ועוד ראשונים), אין בנקמה זו שום איסור.

[וראה בעניין זה בספר חפץ חיים, בהקדמה, לאו ח-ט, שמסתפק בסוג של נקמה שמותר לנקום, ומעלה אפשרות שגם על פגיעה גופנית אין היתר לנקום נקמה בתחום הממון.]

הרמב"ם וספר החינוך אינם מזכירים חילוק זה, ולדבריהם עדיין קשה, איך הבינו את דברי הגמרא הנ"ל המחלקים בין פגיעת ממון לבין פגיעת גוף?

נקמה על "מילי דשמיא"

ייתכן להציע יישוב לקושיה זו לאור דברי הריטב"א.

נאמר בגמרא (מגילה כח, א): "ולא עלתה על מיטתי קללת חברי – כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה [=כשמר זוטרא היה שוכב לישון], אמר שרי ליה לכל מאן דצערן [היה אומר: אני מוחל לכל מי שציער אותי]". על כך מקשה הריטב"א שהרי אין בכך כל חידוש, שכן חובה על האדם, מכח הציווי של "לא תקם ולא תטר", לסלק מלבו כל טינה וקפידה?

הריטב"א מתרץ שמדובר על "מילי דשמיא": בנוגע לענייני העולם, אבל מצווים אנו במצוות "לא תקם ולא תטר" שלא לשמור טינה על חברנו. אבל בנוגע ל"מילי דשמיא" לא נאמר איסור נקימה של תורה, ומותר לייסר את הרשעים על רשעתם.

לאור דברי הריטב"א, ניתן להציע שגם לדעת הרמב"ם, שאינו מחלק בין פגיעה בממון לבין פגיעה בגוף, יש חילוק בין פגיעה ב"מילי דעלמא" (ענייני העולם) לבין פגיעה ב"מילי דשמיא".

כך אפשר לפרש, לדעת הרמב"ם, את דברי הגמרא הנ"ל ביומא. הגמרא אמנם מבחינה בין נזק ממון לבין נזק גוף, אבל כבר כתב בספר חפץ חיים (שם) שייתכן שההבחנה אינה עומדת לפי מסקנת הגמרא. ברוח דומה לדברי הריטב"א, מציע החפץ חיים שלדעת הרמב"ם מותר לנקום דווקא במקום שאדם ביזה תלמיד חכם ברבים, באופן שאינו נוקם את נקמת עצמו, אלא את בזיון כבוד התורה.

סיכום

נסכם בקצרה את העולה מתוך הדברים:

  • התורה קובעת שני איסורים נפרדים, איסור על נקימה, ואיסור על נטירה.
  • לדעת הרמב"ם וספר החינוך, המוקד של שני האיסורים הוא בלב האדם (ולכן הרמב"ם מפרש שאת האיסור בהלכות דעות). איסור נקמה אוסר על האדם להגיע לדרגת שנאה כזו שמתפרצת החוצה במעשה נקמה. באיסור נטירה אוסרת התורה דרגה פחותה של שנאה, לפיה אדם מוכן להשאיל לחברו חפץ, אבל שומר טינה בלבו.
  • ייתכן שלדעת ספר יראים, ההבחנה בין האיסורים אינו בענייני שבלב, אלא בעניינים שבמעשה: איסור נקימה מתייחס למעשה (אינו מוכן להשאיל לחברו), ואילו איסור נטירה מתייחס לדיבור (מוכן להשאיל, אבל מזכיר שהלה סירב להשאיל לו).
  • לפי כמה דעות, איסור נקימה ונטירה נאמר רק בנוגע לפגיעה ממונית, ולא לפגיעה בגוף. אבל מלשון הרמב"ם וספר החינוך מבואר שלא הסכימו להבחנה זו, וסוברים שתמיד אסור לנקום ולנטור, חוץ לתלמיד חכם שצריך לנקום את נקמת ה' מן הרשעים, או לנקום את כבוד התורה שהתבזה.

אותה גמרא ביומא העלתה את שאלת היחס לנושא הנקימה. האם זה דבר פסול שאדם צריך לחנוק עד מקום שידו מגעת, או שבעצם יש לזה לגיטימיות מסוימת כל עוד זה נשמר בגבולות מסוימים. גם בדברי החינוך וגם בדברי הרמב"ם נראה שהשלילה של המידה הזו היא מוחלטת, וכך כותב הרמב"ם בהלכות דעות בפרק ז' הלכה ז':

"הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקם. ואף על פי שאינו לוקה עליו – דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם."

עקרונית, ניתן היה להבין שבעצם לאותו אדם שסרב לא מגיע שהשני ישאיל לו חפץ, אבל נקימה כזו פוגעת באדם הנוקם, ולכן הוא צריך לכבוש את רגשות הנקם. הרמב"ם, לעומת זאת, לא הולך בדרך הזו, אלא מסביר שאין טעם לנקום וזה לא כדאי, אך משמע מדבריו שאם היה לזה טעם וזה היה משפיע – הוא לא היה שולל את זה.

לגבי הגמרא של הנעלבין ואינן עולבין וכו', הרמב"ם מזכיר את הגמרא הזו בכמה מקומות בתור אידיאל שאליו צריך לשאוף, כמו בסוף הלכות שבת, בסוף הלכות יסודי התורה ובסוף הלכות תלמוד תורה.

הרמב"ן על התורה כותב בעניין הנקימה והנטירה:

"וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון … כי בדבר שנתחייב לו חבירו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן – אינו מחויב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו … וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו על פי בית דין המורים במשפטי התורה."

המעניין ברמב"ן הוא ההתיחסות לסוגיה במכות, אשר ההבנה שם היא שמצוַת גואל הדם איננה מדין נקימה, אלא חלק ממצוַת עונשי בית הדין. במילים אחרות, הרמב"ן רואה את הנקימה המותרת והרצויה כחלק מהמצווה לקיים את דברי הדיינים.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. ראשית הכותב ציין בענין זה מחלוקת ראשונים לא הלכה מוסכמת, שנית, גם אם אין בזה איסור נקימה, ודאי אין זו מידה טובה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *