“מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים”: הזהירות מגרימת בושה בהלכה

הרב יהושע פפר
י"ב טבת ה'תשע"ז

בתחילת פרשתנו, פרשת ויגש, אנו מוצאים ביטוי עוצמתי במיוחד לרגישות לחשש לבושתו של הזולת. הדברים אמורים בהקשרם של יוסף ואחיו. לאחר נתק של עשרות שנים, המלווה ביחסי שנאה וניכור, מתוודעים האחים איש אל רעהו. הפסוקים מתארים את המעמד המופלא:

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קלו בבכי, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הנה, כי למִחיה שלחני אלקים לפניכם (בראשית מה, א-ה).

מפרשי התורה עומדים על דברי יוסף המצווה את הסובבים אותו: “הוציאו כל איש מעלי!”. על דברי הכתוב “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים”, מפרש רש”י: “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם”. הפסוק אכן חוזר ומדגיש: “ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו” (ועי’ גם ברמב”ן שכתב טעם נוסף לדברים).

במדרש (תנחומא, ויגש ה) עמדו חכמים על גדלות הנפש שהפגין יוסף במעשה זה:

“אמר רבי שמואל בר נחמני: בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה, שאלמלי הרגוהו, אין כל בריה יכולה להצילו, ואין כל בריה תובעו – ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי? אמר: מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים“.

עיקרון גדול זה – שלא לבייש את הזולת ושלא לפגוע בכבודו – הוא מעקרונות היסוד בעולמה של היהדות ואף בהלכה. בעבר עסקנו במהות עניין הלבנת הפנים, ובהלכות היסודות של הסוגיה. במאמר הנוכחי נציין ביישומים נוספים שאנו מוצאים לעיקרון, ובדוגמאות הממחישות את הזהירות המופלגת שיש לנהוג בעניינו.

יצויין שחלקים נכבדים מתוך המאמר מתבססים על מאמרו של פרופ’ אביעד הכהן, “האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו”, המתפרסם כאן באתר “דעת”.

איסור הלבנת פנים

הרמב”ם מונה את האיסור לבייש את הזולת בכלל תרי”ג מצוות (לא תעשה שג): “שהזהירנו שלא לבייש קצתנו את קצתנו, וזהו העון אשר יקראו אותו מלבין פני חבירו ברבים”. בהלכותיו (הלכות דעות ו, ח) מרחיב הרמב”ם את הדיבור באיסור זה:

“המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ‘ולא תשא עליו חטא’ (ויקרא יט, יז). כך אמרו חכמים: ‘יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת”ל ולא תשא עליו חטא’. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים”.

גם כשאדם מוכיח את חברו על עבירה שבידו, ומקיים בכך מצוות התורה “הוכח תוכח את עמיתך”, עליו להקפיד שלא לגרום לו בושה. הרמב”ם ממשיך לבאר את חומרת האיסור:

“אע”פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, טו). לפיכך, צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

כה חמור עוון זה בעיני חכמים עד שאמרו ש”נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים” (ברכות מג, ב). כראיה לכך ציינים חז”ל את מעשה תמר, שלא הסגירה את זהותו של יהודה, ודיברה בלשון נסתר: “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה” (בראשית לח, כה). תמר הייתה מוכנה לעלות על המוקד, ובלבד שלא תסגיר את זהות חותנה שנתעברה ממנו.

ישנם פוסקים שראו בכך הוראה הלכה למעשה, באופן שאם חייב אדם לבחור בין מוות לבין לבייש את הזולת, עליו לבחור למות ולא להכלים את חברו ברבים (כך עולה מדברי התוספות, סוטה י, ב; עי’ גם רבנו יונה, שערי תשובה שער ג, אות קלט). מנגד, המאירי (סוטה י, ב) קובע שדברי הגמרא נאמרו “דרך הערה”  ולא “דרך הלכה”, וכך בפירושו לברכות (מג, ב) מבאר שדברי הגמרא נאמרו “דרך צחות”, ואין להבינם כפשוטם (עי’ עוד בשאלה זו ב’פרי מגדים’, תיבת גומא, כלל ה, ובמאמרנו מוזכר לעיל).

כך או כך, החומרה המיוחדת אותה ייחסו חז”ל לעבירה זו היא מן המפורסמות, ולדברי המדרש אף יוסף היה מוכן לסכן את נפשו בשביל שלא לבייש את אחיו בפני אחרים.

תקנות ומנהגים מחמת בושה

המשנה בסוף תענית קובעת (על-פי עדותו של רבן שמעון בן גמליאל): “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו”. בדומה לכך, אנו מוצאים כמה תקנות שקבעו חכמים כדי להימנע מגרימת בושה לזולת.

דוגמא לכך היא תקנת כתובת אשה. בשו”ת ריב”ש (סימן קנג) נשאל, בתוך הדברים, על שיעור כתובה שתיקנו חז”ל: “והוקשה לך: איך תקנו חז”ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפי’ עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה”. על זאת השיב הריב”ש: “תשובתך… וחכמים תקנו כתובה לאישה לכולן בשווה שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני”.

כך אמו מוצאים בדין הבאת ביכורים, שתיקנו חכמים שהכהן המקבל יקריא עבור כל המביא. הרמב”ם (פירוש המשנה, ביכורים ג, ד) מבאר את טעם הדבר: “ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקדש, כמו שנתבאר בעזרא, חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות, וסמכו זה למה שנאמר ‘וענית ואמרת’, אמרו: אין עניה אלא מפי אחרים”.

לפי דברי הגמרא בסוטה (לב, ב), אף תקנת תפילת לחש נתקנה בצורה זו כדי להימנע מן הבושת: “והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? – כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. כך נהגו חכמים שוויון בעניין אבלות וקבורה (מועד קטן כז, א), אף זאת בכדי שלא לבייש את מי שאין לו.

גם מה שנהוג שבעל-קורא אחד קורא מן התורה, ואין העולים לתורה קוראים בעצמם, מבואר בתוספות בכמה מקומות (בבא בתרא טו, א; ראש השנה כז, א; מנחות ל, א – וכן כתבו כמה ראשונים) שהוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא בתורה.

על דרך זו נהוג לברך את ברכת האירוסין עבור החתן, ולהוציאו ידי חובתו, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך (ועי’ בשו”ת אלפי ישראל, או”ח סימן ו, שכתב שגם בעניין ז’ ברכות, שעיקר חיובן על החתן, נהגו שאחרים יברכן כדי שלא לבייש את החתן).

עוד רבו הדוגמאות, אך די ביריעה הקצרה שהבאנו כדי להראות את גודל הקפידה בזה העניין, עד שתיקנו ונהגו חכמים תקנות ומנהגים רבים כדי להימנע מגרימת בושת לאדם שאינו יכול לעמוד בדרך המקובלת של קיום מצווה ציבורית, וכדומה.

מקומות שלא הקפידו “שלא לבייש את מי שאין לו”

למרות האמור לעיל, אנו מוצאים מקומות אחדים שבפירוש לא הקפידו חז”ל על החשש “שלא לבייש את מי שאין לו”, ואפשרו פערים שעלולים לגרום לבושת.

דוגמה לכך היא דין הכתובה הנ”ל. במסכת כתובות (נד, ב) מבואר במשנה כי “אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף”. על כך שואלת הגמרא: “פשיטא” – ומתרצת: “מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו – קמ”ל”. לעניין תוספת כתובה, מבואר אפוא שלא הקפידו חז”ל על החשש של בושת מי שאין לו.

גם בעניין ביכורים אנו מוצאים ש”העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה” (ביכורים פרק ג, משנה ח). למרות שלעניין מקרא ביכורים הקפידו חכמים שלא לבייש את מי שאין לו, לעניין הבאת הביכורים מבואר אפוא שלא הקפידו לתקן השוואה בין עשירים ועניים, אלא כל אדם היה מביא לפי יכולותיו.

בעניין זה נתקשה ב’תוספות יום טוב’ למה לא חששו חכמים לבושת העניים, וביאר: “וי”ל דמשום כבוד בית א-להינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים”. גם בנוגע לתוספת כתובה, יש לומר שלא אסרו חז”ל לשנות בכך בין עניים לבין עשירים מפני התועלת של הוספה זו לקשרי שידוכין בין זוגות שאלמלא כן היו מתקשים בכך. לעניין עיקר הכתובה תיקנו חז”ל שוויון בין כולם, אך לעניין תוספת הכתובה ניתן לשנות בין אדם לאדם.

מכאן יש ללמוד את הצורך בעריכת איזון בין שיקולים שונים בכל הנוגע לתקנות קהל כאלו ואחרות השייכות לתחום “שלא לבייש”, כגון הגבלות על הוצאות מסיבות בר-מצוות וחתונות, הגבלות על קניית דירות לילדים באזורים שונים, ושאר תקנות כפי שנהוג בחסידויות מסוימות וקהילות שונות. אמנם, העיקרון של “שלא לבייש את מי שאין לו” הוא עיקרון חשוב במעלתו, אך ישנם אף שיקולים שונים ועל ראשי ומנהיגי הקהל לשקול את כולם יחד בזהירות.

גרימת בושת כסנקציה

חריג נוסף לעיקרון לפיו יש להימנע מכל גרימת בושה ברבים הוא במקום סנקציה, או במקום שיש “צרכי שמים”.

בגמרא (יומא פו, ב, ע”פ פירוש רש”י) מבואר שמפרסמים חטאי אדם כשהשעה צריכה לכך: “מפרסמין את החנפין [רשעים העושים עצמם צדיקים] מפני חילול השם [שלא ילמדו אחרים ממעשיהם]”. לפי פירוש שני של רש”י, הסיבה לפרסום החטאים הוא כדי שלא יתפלאו אנשים על עונשים שמקבל החוטא, בחושם שהוא תמים וצדיק.

כך, בהלכה שהזכרנו לעיל לפיה אין למוכיח לבייש את האדם שבא להוכיחו, כתב הרמב”ם חריג: “אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים… ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב” (הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח; ראה ס’ החינוך, מצוה רמ).

כאשר השעה צריכה לכך, לתקנת הציבור ובשביל להוכיח חוטא, מותר וראוי לבייש חוטא ברבים, ואין חשים לכבודו. דוגמה לכך מצאנו בדיני שחיטה: שוחט שמכר בשר שאינו כשר, מלקים אותו ברבים, ומכריזים עליו בבתי הכנסת – מפני תקנת הציבור (הגהות אשרי, חולין פרק ז, סימן טז; עי’ ברמב”ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח, הלכה ט). במובן קצת אחר, חובה לפרסם פסולי חיתון מסוימים, מסיבות ברורות, למרות שייתכן שייגרם בושה בכך (עי’ יו”ד רסה, ד).

יש להדגיש שלא מצאנו היתר לפגוע בכבודו האדם אלא בעבריין, ולא בחשוד. כבר הזהיר על כך הרא”ש בנוגע לפרסום כרוז במקרה מסוים של אדם חשוד: “חלילה וחס, לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית ברבים!” (שו”ת הרא”ש, כלל ז, סימן ז; בנוגע לדברי הגמרא בסנהדרין נב, א בעניין פרסום קלון אביה של בת כהן שזינתה, עי’ בשו”ת שבות יעקב חלק ב, סימן ב, שכתב שאין הכוונה שיש לגנותו ברבים, אלא רק בדרך “שב ואל תעשה” ובאופן שאינו ניכר לרבים).

בושת עניים

בתוך הדברים ראוי להזכיר את הקפידה המרובה של חכמים לבושתם של עניים. הרבה מן התקנות המנויות מעלה קשורות דווקא לעניים – “שלא לבייש את מי שאין לו”. לפעמים באים הדברים בפירוש בדברי חז”ל, כגון בתקנת סעודת ההבראה (מועד קטן כז, א): “בראשונה היו מוליכים את סעודת ההבראה לאבל, עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה – והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים”.

בעניין זה ראוי להזכיר את דברי מהר”י מינץ, שנדרש לתקנת קהל טרביזו שבאיטליה, שהיה בה פוטנציאל לביוש עניים. לפי הנוהג הישן, אחד מן הפרנסים היה מוציא מן הקלפי פתקים עם שמותיהם של בעלי בתים מן הקהילה, והיה מחלק אותם לעניים שהזדמנו לעיר. כמה מאנשי הקהילה צידדו בשינוי השיטה:

“על דבר הכנסת אורחים על פי פתקין הנחלקין מן הקלפי כפי ההזדמנות. ויש מהם אומרים שהאורח יקח הפתקה מן הקלפי, ולא הפרנס, כדי שיבייש [=יתבייש] העני ולא יוסיף לבא עוד. והמתנגדים אומרים דכל כהאי גוונא לא מקרי הכנסת אורחים, אבל נקרא הוצאת אורחים, אלא המנהג שהפרנס מוציא הפתקין נותן אותן לארחי ופרחי, ואין לשנות המנהג ולא לבייש העניים”.

על דברים אלה, אומר מהר”י מינץ: “ועל דבר האורחים, חלילה וחס לתקן תקנה לבייש העני ולזלזלו… ולא אוכל להאריך, כי אין צריך עיון אפילו לעם הארץ גמור. וקצתי בחיי להזכיר ולהתעסק ולישא ולתן בטענות אלו”.

הזהירות בבושתו של אדם מגיעה להפלגה ב’ספר חסידים’ (סימן תכד), שמתייחס לכהן מוגבל בלשונו שכאשר עלה לדוכן היה אומר “וישמדך” (בדל”ת) במקום לומר “וישמרך” (ברי”ש): “והיה שם חכם אחד, והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר”.

להלכה אין דבריו ברורים (עי’ בשו”ת יביע אומר, ח”ו, סימן יא), אך ניתן לראות בהם את הזהירות המופלגת לבושתו של הזולת, ובפרט ה”אחר” והחלש, גם כשיש בכך השלכות הלכתיות (ועי’ גם בתוספות, עבודה כב, א, בעניין טעויות בביטוי באותיות בקריאת התורה).

2 תגובות

  • מאת אליהו:

    איזה מתיקות!!!!!!!!!! עוד מאמרים יפיפם שלכם גורמים חיות בעבודת השם רציתי לשאול מאיפו הידע העצום של הרב ואיך נוכל גם להקף כך תודה מראש!!

  • מאת רבני בית ההוראה:

    גם אני מתפעל כל פעם מחדש מדבריו המקיפים והמעמיקים של הגר”י פפר שליט”א ידידנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים