חימום שעווה במיקרוגל

רבני בית ההוראה
י"א טבת ה'תשע"ז

לחמם שעוה להסרת שיער במקירוגל האם מותר או שזה אוסר את המקירורגל בשימוש למאכלים

תשובה:

שלום רב.

רוב סוגי השעווה המלאכותיים (סינתטיים) הינם חומרים אורגניים המיוצרים מנפט. [בדרך-כלל מדובר באלקנים ארוכי שרשרת, בעלי 20 אטומי פחם ויותר. החומר הידוע ביותר מסוג זה הוא פרפין]. כיון שכך, כולם כשרים למאכל ואין כל מניעה לחמם אותם במיקרוגל. כמו כן, גם מדובר בשעוות דבורים דעת רוב הפוסקים שהיא מותרת באכילה, ואף על פי שכלל יש בידינו שכל היוצא מן הטמא טמא [כלומר, אסור באכילה], משום שהשעווה אינה נחשבת אוכל אלא פסולת והתורה לא אסרה לאכול דבר שאינו ראוי למאכל.

מקורות:

על ההיתר לאכול שעוות דבורים – דונג נאמרו שני טעמים.

א. השעוה אינה נחשבת אוכל אלא פסולת.

ב. דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

א. דעת הפוסקים שהשעוה משום שאינה נחשבת אוכל.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (ספר “בדיקת המזון כהלכה” חלק ההלכות פרק ז’ הערה 27 הביא בשמו) שהשעוה אינה ממין אוכלים ואין שום אדם אוכלה בתור אוכל והוא כעפר או סיד יבש ואף אם יש שמוצצים אותה כדי להוציא ממנה הדבש אין זה אלא כמי שמוצץ עצים או אבנים להוציא מהם טעם הבלוע דודאי אינם נעשים אוכל מחמת זה. וכטעם זה כתב הגאון רבי מנשה קליין (שו”ת משנה הלכות חי”ג סי’ קיד) בשם האדמו”ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור, שאין זה נחשב כלל לאוכל ולכן אין בזה איסור אף על פי שהוא מתמצה מגופו, ואף הגאון ר”מ קליין הוסיף להרחיב בזה (שם ובסי’ קטו) שאין בזה איסור כיון שאינו דבר שהוא בר אכילה כלל, וע”ש שהוכיח כן מדברי הפוסקים.

הגאון רבי ישראל יעקב פישר (שו”ת אבן ישראל ח”ט סי’ סה) השיב לדברי הגאון רבי מנשה קליין, וכתב לו שאם אכן היה המצב שהשעוה נחשב שנקרא שהוא מתמצה מגופו של הדבורים ממש היה הדבר צריך להיות אסור, אולם מאחר ומבואר בגמ’ שבת (כ.) שהשעוה נחשבת ל”פסולתא דדיבשא הוא”, אם כן זה עדיין חלק מהדבש ואינו ממש מגופו של הדבורה. ואם כי שלפי מה שנתבאר לעיל הנסיון המדעי מוכיח שאכן יש איזושהיא תכונה שהדבורה מייצרת את הדבש, צריך לומר שעיקר היצור הוא באמת מחמת הדבש וכתוסף לוואי, אלא שיש דברים שמיוצרים על ידי הדבורה, ואזלינן בתר העיקר וצ”ע.

ויסוד לדברינו יש למצוא מדברי הציץ אליעזר (חי”א סי’ נט) שדן לעניניו ויובא גם להלן, שכתב לבאר שכל דבר שמיוצר על ידי הדבורה מחמת צוף הפרחים אם כי שהדבורה מעבדת אותו בצורה שונה יש בזה את הדין של דבש ראה שם שהוכיח כן, ואף כאן הרי חלק מהשעוה נוצר בעיקר משום צוף הפרחים וכפי שהארכנו לעיל.

גב דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג (שם) כשדן לגבי היתר “מזון המלכות” אם הוא מותר כתב שעיקר דעת הפוסקים בזה היא כפי השיטות שכל דבש דבורים מותר מגזירת הכתוב, ולכן כל דבר שיוצר כעין דבש או בשייכות לדבש יש להכלילו בכלל הדין של דבש דבורים שמותר ולא מן הטעם ש”לא מתמצות מגופן” [כדעת הרמב”ם], ואמנם על זה לבד אין לסמוך כיון שדעת כמה מהפוסקים להחמיר בזה וכדעת הרמב”ם וכפי שהאריך שם, אך בצירוף כל הנתבאר יש יסוד גדול להתיר את השעוה וכמו שנתבאר.

וראה עוד בשו”ת מעשה חושב (ח”ה סי’ ז) שהאריך לבאר בטוב טעם את היתר השעוה לאכילה.

וכן דעת הגר”ש ואזנר שליט”א (הובא בקובץ מבית לוי (ד) תשרי תשנח עמ’ יז) להתיר. וכן בקובץ צפונות (שם) הכריע הגאון רבי שלום ברנדר, וכן כתב בהלכות חג בחג (פסח פ”ב הערה 11), [בספר בדיקת המזון כהלכתה הביא בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א להתיר, ואילו הגר”ד לנדו הביא בתוספת הנ”ל משמו לאסור].

הנהגת גדולי הדור למעשה

הגאון רבי שלום בראנדר (קובץ צפונות שם) הביא שהאדמו”ר רבי אהרן מבעלז היה נוהג כן למעשה בליל ראש השנה שלאכילת הדבש עם החלה והתפוח, לקח בדווקא דבש אמיתי עם השעוה והיה לועסו, וכן נהג הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל למעשה בליל ר”ה כפי שהובא בקובץ מוריה (קלד שנה כד קובץ י-יב עמ’ קד הערה 5)].

וכפי שנתבאר דעת גדולי הפוסקים הגרש”ז אויערבאך והגרי”י פישר, והאדמו”ר רפ”מ אלתר מגור, והגר”ש וואזנר, והגאון רבי שלום בראנדר, והגאון ר”מ קליין, ועוד להתיר את השעוה ואין זה נחשב “יוצא מן הטמא”.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים