גבו כסף בשביל אדם עני שנפטר בינתיים. האם יורשיו זכו בכסף וצריך לתת להם או שאפשר להשתמש בכסף הנתרם לכיסוי חובותיו שהשאיר הנפטר?
תשובה:
שלום רב,
ראה בש"ך חו"מ סי' פז ס"ק נא ובמחנה אפרים הלכות צדקה סי' ו' שאפילו מי שנדר לתת צדקה לעני ומת העני שהוא חייב לתת ליורשיו משום שכבר זכו בו יורשיו באמירתו (ראה במחנה אפרים שדן בזה והביא כמה דעות). אולם במקרה שלך, העני כבר זכה בזה בקנין גמור, ע"י שהשליח שאסף עבורו את הכסף גבה את הכספים מהתורמים, לכן זה כסף גמור של העני ויורשיו זוכים בזה. ואין להם אפשרות לתת לכיסוי חובותיו של העני במקרה שהיורשים פטורים מהחובות (לדוגמא, במלוה ע"פ שיש חשש שמא האב כבר פרע את החוב). אולם לפעמים אנשים תורמים גם לעני מסויים על דעת שייעשה בזה מה שיחליטו המתרימים שהם דואגים לאותו אדם. במקרה כזה, לכאורה הם יכולים להחליט לפרוע את החובות של הנפטר בכסף שהם אספו. אלא שמאידך קשה לומר שהם עדיין יכולים לפעול בכסף ששייך ליורשים. על דעת עצמם, בפרט לשלם חובות שמן הדין אינם חייבים.
אלא שידידי הרב יחזקאל סטפנסקי העיר את תשומת ליבי לדברי השו"ע יו"ד רנג סעי' ז': "מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך". כלומר, אפילו אם כבר נגבו הכספים הללו הם ניתנו רק על דעת העני ולא על דעת יורשיו. ראה שם גם ברמ"א. א"כ אם לא ניתן להחזיר לתורמים או לשאול אותם האם ניתן לפרוע את חובות הנפטר, לכאורה הם יכולים לפרוע את חובותיו. אלא שגם בזה ישנה הסתייגות ראה בקצוה"ח סי' פו סק"ג שהביא מהמרדכי שמעות שניתנו לצדקה אסור לפרוע חובותיו. אולם כאן יכולה לעמוד הסברא הנ"ל שאנשים נותנים על דעת הגבאי וסוכמים ומסכימים שיעשה בזה לטובת מי שנאספו הכספים עבורו לפי הבנתו.
